דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותה של ג'וואהר א-זר'לול, שבנה חסן נפצע מירי כוחות הביטחון ברגלו ב-13.10.15, כשהיה בן 22, במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה

בני חסן נשר מבית הספר בחטיבת הביניים. במהלך השנים הוא עבד כרוכל. לפעמים הוא מכר בדוכן בשוק דברים פשוטים כמו פטרוזיליה וארוגולה או אטבים ולפעמים עזר לאבא שלו למכור כפכפים מפלסטיק. הם היו מסתובבים עם עגלה כל היום ברחובות המחנה. ההכנסות היו קטנות מאוד ובקושי כיסו את ההוצאות. לפעמים אנשי העירייה מנעו מהם למכור. אנחנו משפחה גדולה והמצב הכלכלי שלנו גרוע מאוד. בעלי מובטל ואין לנו כסף להשקיע בעסק.

לחסן היה מאוד קשה. הוא התחיל להשתתף בהפגנות נגד ישראל ליד הגדר. ב-30.3.12 הוא נפגע מקליע ברגלו השמאלית ליד מחסום ארז. היינו בביקור אצל גיסי ואז הודיעו לבעלי שחסן נפגע. אני חזרתי מיד הביתה ובעלי הלך לחפש אותו בבתי החולים בצפון הרצועה. הייתי מאוד מודאגת, עד שבעלי התקשר ומסר שחסן בסדר. הוא אושפז לשלושה ימים ואז שוחרר.

ביום שלישי, 13.10.15, הייתי בבית. חסן עבד בשוק ומכר דברים. בצהריים הוא חזר הביתה ואכלנו ביחד ארוחת צהריים. אחר-כך הגיעו כמה צעירים ואמרו לי שבני מוחמד, בן 13, הלך להשתתף בהפגנה ליד הגדר, מזרחית לאל-בוריג'. חסן אמר לי שהוא הולך להביא את אחיו, אבל הוא לא חזר. בזמן הקריאה של המואזין לתפילת הערב הגיעו אליי הביתה כמה צעירים ואמרו לי שחסן נפצע קשה. הידיים שלהם היו מגואלות בדם. כשראיתי את זה התיישבתי על הרצפה, הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד. הבנות שלי התקשרו מיד לבעלי ואמרו לו שחסן נפגע.

הלכנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל בלח, והרופאים אמרו לנו שחסן נפגע משני כדורים בירך שמאל ושהמצב שלו קשה כי הם לא מצליחים לעצור את הדימום. כשראיתי את חסן נתקפתי היסטריה וגם בעלי התחיל לצעוק. אחר כך חסן העבירו את חסן באמבולנס לבית החולים א-שיפאא בעזה. הוא היה מחוסר הכרה. בבית החולים ניתחו אותו במשך ארבע שעות. חיכיתי בפרוזדור מותשת ומודאגת. בכל פעם שראיתי אח או רופא שאלתי אותם מה קורה עם חסן.

אחרי הניתוח, חסן היה מאושפז יותר מחודש. בעלי לא זז ממנו. יצאתי מהבית כל יום בשעה עשר בבוקר ונשארתי אצלו עד שעות הערב. הבנות שלנו עשו את כל עבודות הבית. זו הייתה אחת התקופות הכי קשות שעברו עליי. הוצאנו הרבה מאוד כסף בתקופה הזו, גם על תרופות שחסן היה צריך אבל שבית החולים לא מספק וגם על תחבורה לבית החולים בשבילי ובשביל בעלי.

הרופאים לא הצליחו לשקם לו את הרגל. הצלחנו לקבל הפנייה לבית חולים אל-מוקאסד בירושלים וגם אישור לצאת מהרצועה. ב-31.12.15 נסעתי אתו לירושלים. בפברואר 2016 חסן נסע שוב לירושלים, הפעם עם אבא שלו, והם נשארו שבוע בבית החולים. במארס 2016 הם נסעו שוב, הפעם לעשרה ימים. כל הנסיעות האלה עלו לנו הרבה מאוד כסף. בעלי לקח הלוואות מאחיו, לפעמים אלף שקלים ולפעמים יותר.

כיום חסן סובל מכאבים חזקים ברגל שמאל ולא יכול לשלוט בכף הרגל, בגלל שהעצבים נקטעו. הקור מגביר את הסבל שלו והוא צועק בלילות. בגלל הצעקות אנחנו לא מסוגלים לישון. אין חשמל אז אי אפשר לשים לו תנור חימום. הבית שלנו קטן ומקורה אסבסט. אני מכסה אותו ביותר מתשע שמיכות כדי לחמם אותו. הוא זקוק באופן יומיומי לטיפולים, לאנטיביוטיקה ולמשככי כאבים כדי שיוכל לישון וצריך גם לחבוש לו את הרגל מדי יום. אנחנו קונים את התרופות על חשבוננו. אנחנו לוקחים את התרופות ורושמים את החוב בבתי המרקחת וכשמזדמנת לבעלי עבודה, אנחנו פורעים את החוב. בנוסף, אנחנו צריכים לשלם לרופאים מומחים עבור בדיקות.

לפני שנה בערך, ארגון רופאים ללא גבולות התקין לחסן מנגנון קיבוע של הרגל. אבל אחרי שמונה חודשים המכשיר התקלקל וגרם לרגל שלו להתנפח, אז חסן הפסיק להשתמש בו. חסן זקוק כיום לנעליים רפואיות שעולים בערך 300 שקלים, שאין לנו.

מאז שחסן נפגע ועד היום הוא לא קיבל שום פיצוי כספי. כמעט כל ההכנסה הזעומה של בעלי משמשת לתרופות ולרופאים, במקום לאוכל ולהוצאות הבית. חסן לא מסוגל לעבוד ואם הוא ירצה להתחתן הוא לא יוכל לחסוך כדי לשלם את המוהר של הכלה. אפילו אם נצליח להסתדר עם המוהר, איך הוא יוכל לפרנס משפחה? אני מרגישה שהעתיד שלו נהרס.

ג'וואהר חמודה יוסף אל-זר'לול, בת 50, היא תושבת מחנה הפליטים א-נוסייראת שברצועת עזה, נשואה ואם לשבעה. את עדותה גבה תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-3.1.17.