דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותה של מרים נסאר ממחנה הפליטים אל-פוואר שבמחוז חברון, שבנה יעקוב נפצע בבטנו מירי שוטר מג"ב ב-8.1.09, כשהיה בן 12

אני גרה עם בעלי, פאייק נסאר, בן . הוא חולה בסוכרת וסובל מלחץ דם גבוה. יש לנו תשעה ילדים, ויעקוב, שהיום הוא בן 20, הוא הבן הבכור שלי.

ביום חמישי, 8.1.09, יעקוב נפצע מקליע שירה בו שוטר משמר הגבול. הקליע חדר לבטנו ושבר לו ארבע חוליות בעמוד השדרה. הפגיעה גרמה לו לשיתוק בפלג הגוף התחתון, שממנו הוא סובל עד היום. יעקוב היה בן 12 כשנפצע. הוא היה ילד שובב וחסר מנוחה. באותו יום הוא יצא מבית הספר אחרי שהגיש את מבחן הסיום שלו והלך להשתתף בהפגנה שהתקיימה בקצה הצפוני של מחנה הפליטים.

הפציעה של יעקוב הייתה קשה. הוא טופל בבית החולים אל-אהלי בחברון במשך עשרה ימים ואחר כך הועבר לטיפול בירדן. הוא היה בסכנת חיים במשך כשבעים יום. הוא יצא מזה, אבל נשאר משותק בפלג הגוף התחתון.

אין מילים לתאר את ההלם שהרגשתי כשראיתי את בני, שהפך לנכה, יושב בלי תזוזה. הרגשתי חוסר אונים ולא הצלחתי להמשיך ולתפקד כאם וכבת זוג. מהרגע הראשון הייתי מוכרחה להתמודד ולהתרגל לאורח חיים שונה לחלוטין. זה היה אסון גדול למשפחה. הייתי כל כך עצובה כשהבנתי שיעקוב יחיה את שארית חייו כאדם נכה ומשותק על כיסא גלגלים, שהוא יחזור להיות כמו ילד קטן שזקוק לטיפול מיוחד עם תחבושות, שאני צריכה לטפל בו ממש כמו בתינוק. מאז ועד היום אני מקלחת אותו, מלבישה אותו ונמצאת לידו במשך רוב הזמן. מאז הפציעה אני מקפידה לישון בחדר שלו. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להמשיך לטפל בו בעתיד, לצד הטיפול בבעלי החולה ובשאר הילדים שלי.

יעקוב לא היה מסוגל לקבל את מה שקרה לו. במשך תקופה ארוכה הוא נשאר מרותק לבית. הייתי משכנעת אותו לצאת החוצה עם כיסא הגלגלים שלו. הוא יצא אבל היה חוזר עצוב מאוד. העצב שלו גרם לכל בני המשפחה להיות עצובים. עם השנים יעקוב גדל ועלה במשקל בצורה משמעותית. עכשיו כבר קשה לי לטפל בו בעצמי ואני זקוקה לעזרה מאחיו ומאחיותיו כדי להרים אותו לשירותים או להעביר אותו למיטה שלו. ככל שהוא התבגר, הוא הבין יותר את גודל האסון שקרה לו. בתקופה האחרונה הוא נעשה עצבני מאוד והוא נמנע כמעט לגמרי מלצאת לרחוב. הוא אמר שהוא כבר לא מסוגל לשאת את הצורה שבה אנשים מסתכלים עליו ומרחמים עליו.

לפני כשישה חודשים הוא החל לסבול מדלקת באזור העכוז בשל הישיבה הממושכת על כיסא הגלגלים. הדלקת הגיעה עד עצמות האגן ונאלצנו לאשפז אותו בבית החולים. מאז אני לא נפרדת ממנו. אני נוסעת כל בוקר לבית החולים וחוזרת בערב מותשת ועצובה. אחיו ואחיותיו נשארים אתו בלילה. אני חוששת שמצבו יחמיר. אני מצליחה בקושי לטפל בילדים האחרים שלי. כבר התעייפתי מאוד והמחלה האחרונה של יעקוב החמירה עוד יותר את האסון שקרה לנו כמשפחה.

הטיפול ביעקוב היה ארוך ויקר מאוד בשביל משפחה ענייה כמו שלנו. כשאבא שלו ואני ליווינו אותו לירדן, זה עלה לנו יותר מ-4,000 דינר ירדני [כ-21 אלף ש"ח]. יעקוב מקבל 1,400 ש״ח לחודש ממועדון הפצוע של הרשות הפלסטינית. הסכום הזה לא מספיק אפילו בשביל לממן את התרופות, התחבושות וההעברות שלו בין בתי החולים השונים שבהם הוא מטופל.

אחרי שיעקוב נפצע שכרנו עורך דין מירושלים שיטפל בתיק שלו וידאג שנקבל פיצויים שיעזרו לנו לממן את הטיפולים שלו ולהבטיח את עתידו. התקיימו כמה דיונים בבית המשפט אבל לפני כמה חודשים עורך הדין הודיע לנו להפתעתנו שהתביעה נדחתה. הוא מסרב להמשיך לטפל בתיק. עכשיו אנחנו שוקלים להעביר אותו לעורך דין אחר, אבל אני לא יודעת אם זה יצליח.

מרים איח'מייס משעל נסאר, בת 55, היא תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר שבמחוז חברון, נשואה ואם לתשעה. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-19.12.16.