דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותה של היאם סראחנה, שבנה מוסעב נפגע מכדור גומי בעינו ב-27.9.13, בגיל שש, במחנה הפליטים אל-פוואר שבמחוז חברון

ב-27.9.13 הבן הקטן שלי, מוסעב, נפגע מכדור גומי בעינו הימנית. הוא היה אז בן שש ובעקבות הפגיעה הוא איבד את העין. באותו יום הלכתי אתו ברגל לבקר את המשפחה של דוד שלו, ליד הכניסה הראשית למחנה הפליטים. כשהתקרבנו לכניסה, ראינו חיילים שנכנסו למחנה הפליטים והתפרסו קרוב לבתים הראשונים שלו. הם ירו רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי" על ילדים שזרקו לעברם אבנים והפגינו שם. זה התחיל עוד לפני שאנחנו הגענו.

חיכינו כמה זמן בצד הדרך עד שהירי של הגז המדמיע וכדורי "הגומי" נרגע ואז ניסינו להמשיך להתקדם בשולי הדרך. החזקתי את היד של מוסעב והלכנו ואז פתאום אחד החיילים התחיל שוב לירות כדורי "גומי". אחד הכדורים פגע בעין הימנית של מוסעב וגרם לדימום בתוך העין. בהתחלה לא הבנתי מה בדיוק קרה. נבהלתי מאוד מהמראה של בני מדמם מהעין והתחלתי לצרוח באמצע ברחוב.

מוסעב הועבר במהירות לבית החולים הממשלתי ביטא ומשם לבית החולים עאליא בחברון ואז לבית החולים לעיניים בשיח׳ ג׳ראח בירושלים. הוא הגיע לשם רק בלילה, אחרי הליך מורכב של תיאום עם ישראל.

בהתחלה בעלי וקרובי המשפחה שלי ניסו להסתיר ממני את האמת כדי להגן עליי, אבל לחצתי על בעלי ובסוף הוא סיפר לי שמוסעב איבד לגמרי את עין ימין. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להשלים עם המצב. בכיתי כל הזמן, הרגשתי אשמה על זה שלקחתי אותו איתי לביקור דווקא באותו יום. הצטערתי שהכדור לא פגע בי במקום בו. למרות שכולם ניסו להקל עליי ולהרגיע אותי לא הצלחתי להירגע. לא האמנתי שבני הצעיר יחיה את שארית החיים שלו עם עין אחת בלבד. גם היום אני לא רוצה להאמין בזה. הוא היה אז רק בן שש, בשבועות הראשונים שלו בבית הספר. לא היה לו שמץ של מושג מה קורה בכניסה למחנה הפליטים ולמה החיילים יורים רימוני גז על ילדים.

מוסעב היה מאושפז בבית החולים לעיניים במשך שבועיים, עד שהפציעה בעין שלו החלימה. הוא היה צריך לחכות שישתילו לו עין מלאכותית. נשארתי לידו כל הזמן, בכיתי ופחדתי שהוא לא מצליח לראות אותי בעין שמאל.

בהתחלה מוסעב עבר ניתוח פלסטי בעין ושמו לו כדור מזכוכית בארובת העין. באותה תקופה הזנחתי את שאר הילדים שלי וכל מה שהעסיק אותי היה שישתילו למוסעב עין שתחזיר לו את מראה הפנים הטבעי כדי שנוכל לשכוח לרגע שהוא איבד עין. כעבור שנה הוא עבר את הניתוח הראשון להשתלת עין מלאכותית. זה לקח הרבה זמן ועלה לנו יותר מ-10,000 ש"ח, כי לא רצינו את העין המלאכותית הזולה יותר שאפשר לקבל דרך הרשות בחינם. היא לא באיכות טובה, צריך להוציא אותה כל פעם לפני השינה ואסור להתקלח או לשחות אתה. העדפנו עין איכותית יותר וקנינו אותה על חשבוננו. כל שנתיים צריך להחליף אותה, כי מוסעב גדל עדיין וצריך להתאים אותה לגודל שלו. לפני שנה השתילו לו עין חדשה, גם הפעם זה היה על חשבוננו.

כיום מוסעב כבר בכיתה ד׳ והוא מצליח בבית הספר. אני ואבא שלו וגם האחים והאחיות שלו מתאמצים כדי שהוא לא ירגיש שונה מכולם ושלא יחשוב שהיכולות שלו מוגבלות. אנחנו משתדלים להיענות לכל הבקשות הקטנות שלו ועושים מאמץ שהוא ירגיש כמו ילד רגיל. למרות שאני תמיד עצובה אני מנסה להיראות טבעית לגמרי, עד כמה שאני מצליחה. אני מעודדת אותו בלימודים, שואלת אותו מה הוא רוצה ללמוד כשיסיים את בית הספר. הוא אומר שהוא רוצה להיות רופא עיניים כדי לעזור לאנשים שאיבדו את העיניים שלהם. אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי, אם הוא יכול להיות רופא עיניים כשיש לו רק עין אחת. הרבה מקצועות מצריכים שתי עיניים.

עצוב לי לראות שמוסעב מבין בדיוק מה קרה לו למרות גילו הצעיר. אני יודעת שהוא לא רואה כמו כולם ושהראייה החלשה שלו מסכנת אותו, במיוחד בלילה. בשבועות האחרונים הוא מעד ונפל פעמיים כשהיה מחוץ לבית בלילה. הוא שבר את יד ימין ועכשיו יש לו גבס. אני מנסה למנוע ממנו לצאת בחושך ולהשגיח עליו כל הזמן.

לפני כמה ימים מוסעב חזר הביתה בוכה. הוא סיפר לי שילד של אחד השכנים אמר עליו שהוא ״שתום עין״. איבדתי את עשתונותיי וניגשתי מיד לבית של הילד. הזהרתי אותם שדבר כזה לא יקרה שוב. דברים כאלה עלולים לפגוע בו נפשית.

מוסעב מקבל טיפול נפשי מטעם רופאים ללא גבולות ואולי גם אני זקוקה לטיפול כזה כדי שאצליח לשכוח ולחזור למצבי הרגיל, להיות כמו כל שאר האימהות. לקחו מהבן שלי את שמחת הילדות וגם ממני לקחו את השמחה שלי כאם. אני עצובה בשבילו ולא מסוגלת להשתחרר מרגשות האשם ומתחושת חוסר האונים.

אחרי הפציעה של מוסעב שכרנו עורך דין כדי להגיש תלונה ולקבל פיצויים שיאפשרו לו, כך אנחנו מקווים, לבנות את עתידו כשיגדל. אני מקווה שעורך הדין יצליח להשיג בשבילו פיצויים למרות שאני יודעת שכל הכסף בעולם לא יוכל לפצות על העין שאבדה.

היאם מוחמד מחמוד סראחנה, בת 39, היא תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר שבמחוז חברון, נשואה ואם לשבעה. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-19.12.16.