דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

כאלף פלסטינים בדרום הר חברון צפויים לגירוש. עדותה של תושבת ח'ירבת אל-מג'אז

חלימה אבו עראם, בת 41

אני נשואה למחמחלימה אבו עראם. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 5.2.13וד מוסא נועמאן אבו עראם, בן 45, ויש לנו ארבע בנים ובנות. אחד הבנים שלי נשוי ואב לילד, והוא גר לידי. אני חיה בח'ירבת אל-מג'אז מאז שנולדתי, גם אבי והסבים שלי חיו כאן. אנו גרים ליד הקרקע והצאן שלנו שתמיד היו מקור הפרנסה שלנו. בבעלות בעלי 50 דונמים של אדמה שבה הוא מגדל חיטה ושעורה. בנוסף יש לנו עדר שמונה בערך 100 ראשי צאן.

אנחנו מתבססים על החורף והגשמים. בשנים שיורד בהן פחות גשם אנחנו סובלים יותר בגלל המחסור במים ובשטחי מרעה, וזה משפיע על הצאן שלנו. במקרה כזה אנו נאלצים לקנות במהלך הקיץ מים שעולים כסף. בנוסף אין לנו חשמל. חלק מהמשפחות קיבלו מתקנים סולאריים קטנים שמספקים חשמל, אבל זה מספיק רק לתאורה במשך שעות ספורות, לא כמו הכפרים שקיבלו מתקנים סולאריים גדולים.

אל-מג'אז היא אחת מהח'רבות הגדולות במוסאפר יטא. הח'ירבה נמצאת באזור שהישראלים מגדירים כשטח אש פעיל. בח'ירבה חיות בערך 40 משפחות ואין דרך נגישה שמובילה אליה. הצבא אוסר עלינו לסלול דרך, וכשאנחנו מנסים הוא סוגר אותה בטענה שההיא משמשת את הפועלים שמסתננים לישראל. הצבא מתייחס לאזור כשטח סגור.

הצבא לא מתיר לנו לבנות בתי קבע מבטון, ובגלל זה אנחנו נאלצים לחיות בסככות ובאוהלים שלא מגנים עלינו בחורף מפני הקור, הרוחות והגשם. בשבוע שעבר, הרוח החזקה פגעה לנו באוהלים.

אין לנו בית ספר בח'ירבה כי הצבא לא מרשה לנו לבנות. הילדים שלנו נאלצים ללכת ברגל בקור ובחום, הלוך וחזור, לבית הספר באל-פח'ית, שנמצא במרחק של 10 ק"מ. אין לנו מרפאה. פעם בשבועיים מגיעים לח'ירבת אל-פחית רופאים מתנדבים ואני והנשים האחרות נאלצות ללכת לשם ברגל. עם מישהו חולה בצורה רצינית אנו נאלצים להעביר אותו על גב חמור, או בטרקטור בדרך קשה מאוד. בעבר עשינו זאת באמצעות גמל.

חלימה אבו עראם חובצת חמאה באוהל. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 6.2.13.
חלימה אבו עראם חובצת חמאה באוהל. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 6.2.13.

הנשים לרוב יולדות בבית, ולא מגיעות לבית החולים. אני ילדתי את כל הבנים שלי כאן באוהל בלי עזרה של מיילדת או רופא. הניסיון והחיים הקשים לימדו אותנו להסתדר לבד. בשנת 1999 הצבא הישראלי החליט לפנות אותנו מהח'ירבה וכן לפנות ח'ירבות נוספות. משאיות של הצבא פינו את המצעים שלנו מהח'ירבה לאזור אל-ברכה ביטא. במשך 20 יום הגענו לח'ירבה בלילות ובשעות היום הסתתרנו.

מאז ההחלטה של בית המשפט אנו חיים ביציבות יחסית. הצבא הפסיק להציק לנו ולא הרס לנו שום מתקן. אבל תחושת היציבות לא האריכה ימים. שמענו על הכוונה של הצבא הישראלי לפנות את כל האזור, כולל הח'רבה שלנו, בתואנה שמדובר בשטח אש ואימונים צבאיים. הידיעה הפחידה אותי. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה יהיה אתנו אם הצבא יישם את ההחלטה. לאן נלך? לאן ילכו הבנים שלנו שנולדו וחיו בח'ירבה? והנכד שלנו? אין להם מקום אחר ללכת אליו. לאן ילך הצאן שלי? מה יקרה לקרקע שלי שהיא מקור הפרנסה היחיד שלנו? אני מעדיפה למות ולא למצוא את עצמי במקום אחר. אני מקווה שבית המשפט יעזור לנו גם הפעם ויחליט להשאיר אותנו במקום שלנו.

יש לנו זכות לחיות על הקרקע של האבות והסבים שלנו. יש לנו זכות לחיות בכבוד כמו כל הבריות, עם אמצעי מחיה מינימאליים. יש לנו זכות לקבל מים נקיים ושיהיה לנו חשמל. יש לנו זכות שתהיה לנו דרך שתקל עילנו לצאת מפה ולחזור ולהגיע לבית חולים. לילדים שלנו יש זכות שיהיו להם בית ספר ומוסדות חברתיים, ושהילדות שלהם תהיה כמו של כל הילדים. הילדים שלנו מקופחים ולא יכולים לבחור לעצמם חיים אחרים.

חלימה מחמוד עיסא אבו עראם, בת 41, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא תושבת ח'ירבת אל-מג'אז שבדרום הר חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השאש, בביתה, ב-14.01.13.