דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

כאלף פלסטינים בדרום הר חברון צפויים לגירוש. עדותו של תושב ח'ירבת אל-מג'אז

מחמוד מוסא שחאדה אבו עראם, בן 41

מחמוד מוסא שחאדה אבו עראם, בן 41. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 5.2.13אני גר בח'ירבת אל-מג'אז במסאפר יטא ואני חקלאי ורועה צאן. יחד עם שמונת האחים שלי יש לנו 90 דונם של אדמות מעובדות. האדמות נמצאות מסביב לח'ירבת אל-מג'אז. בח'ירבה גרות באופן קבוע עשרים משפחות, ואת הקרקעות ירשנו מהסבים שלנו. גרים פה בערך 150 אנשים, רובם נשים וילדים.

כמו שאר האנשים כאן, אני גר בסוכות ואוהלים שלא מגנים עלינו מפני החום בקיץ או הקור בחורף. אסור לנו להקים בתים מאבן או מלט בגלל שהצבא הישראלי לא מעניק היתרי בנייה, וטוען שהמגורים שלנו בשטח לא חוקיים. אם מישהו בכל זאת בונה מבנה מאבן ומלט, הבולדוזרים הורסים אותו מיד. החשש מהרס הוא סיוט שמשתלט על כל תושבי הח'ירבה שלנו והח'ירבות הסמוכות, ולכן אנחנו לא לוקחים סיכון ולא בונים בתים רגילים. אנחנו מודעים לכך שבסופו של יום זה יהיה בשבילנו רק הפסד של כסף ומאמץ.

מחלקת התכנון תמיד שמה עלינו עין ומודעת לכל ניסיון בנייה, אפילו הצנוע ביותר. היא מונעת מאתנו לקדוח באדמה בורות מים חדשים לאגירה של מי גשמים, ואם אנחנו קודחים היא לא מהססת להרוס אותם. זה נותן לנו הרגשה שהקיום שלנו לא חוקי, זמני ולא יציב. את אורח החיים הזה אנחנו חווים כבר עשרות שנים וכלום לא השתנה. המטרה שלנו היא להגיע למצב שבו נוכל להמשיך לחיות בסוכות ובאוהלים שלנו עם הצאן, קרוב לאדמה שלנו שהיא מקור הכנסה יחיד עבורנו.

מחמוד אבו אל-עראם בח'ירבת אל-מאג'ז. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 6.2.13
מחמוד אבו אל-עראם בח'ירבת אל-מאג'ז. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 6.2.13

החיים שלנו קשים במיוחד. אנשים אחרים לא היו מסכימים לחיות כמו שאנחנו חיים. אנחנו סובלים מהרבה בעיות שאין להן פתרון. אחת הבעיות הקשות היא המחסור במים: אנחנו אוגרים מים בבורות ישנים. המים האלה משמשים אותנו לשתייה, לבישול ולהשקיית הצאן, אפילו שאנחנו יודעים שהם לא נקיים. גם הכמות של המים בקושי מספיקה לנו ולצאן שלנו. בקיץ אנחנו סובלים ממשבר ומחסור במים, ונאלצים לקנות מים ממקומות רחוקים כמו הכפר חמיידה או מיטא או חברון, וזה עולה לנו המון כסף.

המחסור במים הוא גם כתוצאה של האקלים הכמעט מדברי. יורדת כאן כמות קטנה מאוד של גשם, והדגנים לא מספיקים לצמוח כמו שצריך. בנוסף אין תשתית מים קרובה לשום חרבה שבאזור, וזה מקשה עלינו לנצל את הקרקעות לחקלאות בצורה טובה יותר ולגדל עצים וירקות. אם היו לנו יותר מים זה היה יכול לשנות את אורח החיים באזור, להביא ליציבות ולהגדיל את מספר התושבים.

בעיה נוספת היא צמצום שטח המרעה. פעם היו לנו שטחי מרעה רחבים אבל כיום הם חסומים בפני מעבר הצאן כי הם חוצים את הקו הירוק.

המחסור במים ובשטחי מרעה והעלייה בעלויות של גידול חיות המשק מאיימים על המשך קיומנו באזור ועל מקור הפרנסה היחיד שלנו. הרבה חקלאים כמוני נאלצו לצמצם את מספר ראשי הצאן שלהם מפני שהם לא יכולים לעמוד בהוצאות הגידול שלהם.

כל החיים שלנו סבלנו ממחסור בחשמל. במשך הרבה שנים השתמשנו במנורות נפט עד שאחד הארגונים הישראליים סיפק לנו מתקנים סולאריים שמספיקים לתאורה אבל לא להפעלה של מכשירים חשמליים או לחימום.

בנוסף, אנחנו רחוקים מאוד מיטא. אין שום כביש סלול או דרך נוחה קלה להליכה. הצבא הישראלי אוסר עלינו לסלול דרך שתוכל להקל על החיים שלנו ולתת תוקף חוקי לקיום שלנו פה. אנחנו עוברים בדרך קשה שגם אותה הצבא הישראלי חוסם לפעמים בסלעים ובעפר ואז אנחנו נאלצים לחפש דרך חלופית.

הנסיעה ליטא לוקחת הרבה זמן. לפעמים האנשים נאלצים ללכת ברגל כמה קילומטרים או לרכוב על חמור. אפשר לעבור גם ברכב 4X4 או בטרקטורים. כלי-רכב קטנים לא יכולים לנסוע בדרך המשובשת הזאת. אני לא זוכר שאמבולנס הגיע לפה אי פעם. אם מישהו חולה וצריך טיפול רפואי, אנחנו נאלצים להעביר אותו, גם בלילות, בטרקטור או על גב של חמור למקום הכי קרוב שיש בו רכב שיוכל לקחת אותו לבית החולים. אין מרפאה קבועה בח'ירבה שלנו או בח'ירבות האחרות, ולכן החולים נאלצים ללכת ליטא כדי לקבל טיפול רפואי.

בעיני הצבא הישראלי האזור הזה הוא שטח צבאי סגור. הוא רודף אחרי אלה שנוסעים בדרכים המשובשות בטענה שהמכוניות האלה מסיעות לפעמים עובדים לתוך ישראל. אני זוכר כמה מקרים שקרו פה קרוב שבהם הצבא הישראלי תקף אנשים, היכה אותם וחיבל בכלי-הרכב שלהם.

אין לנו בית ספר ויש פה יותר מ- 20 ילדים בבית ספר יסודי שנאלצים ללכת ברגל כמה קילומטרים בבוקר ובערב כדי ללמוד בבית הספר הקרוב באל-פח'ית. הילדים והילדות הגדולים יותר נאלצים לעבור ליטא כדי ללמוד בבתי הספר התיכון, והם חוזרים לח'ירבה רק בחופשות.

אלה חיים מתישים ובלתי נסבלים. זה משפיע על היציבות שלנו ועל ההחלטות שלנו. הרבה משפחות בח'ירבה מחליטות להוציא את הבנות שלהן מבית הספר בסוף היסודי. האחוז של הילדים שנושרים מבתי הספר גבוה מאוד בהשוואה לאזורים אחרים.

הכול קשה, זמני, לא יציב ולא חוקי. התרגלנו לזה כמו שאבותינו וסבינו התרגלו לזה. הממשלה הישראלית הכריזה לפני כמה חודשים שהיא מתכוונת לפנות את האזור מהתושבים שלו בגלל שמדובר בשטח אימונים צבאי. מאז שקיבלתי את החדשות הללו אני מודאג שההחלטה תצא לפועל.

אני לא יכול לדמיין לעצמי ולמשפחה שלי חיים מחוץ לח'רבת אל-מג'אז. זה בעיני כמו מוות. אחרי עשרות שנים פה, לאן אלך? לאן המשפחה שלי תלך? לאן ילכו קרובי המשפחה שלנו? מה יקרה לצאן? מה יקרה לאדמה? אני לא רוצה לחשוב אפילו על היום הזה. אני רק מקווה להמשיך בחיים הקשים הללו במקום הזה. אני מקווה שהממשלה הישראלית לא תרצה לעשות את זה בסוף בגלל הביקורת הציבורית.

מחמוד מוסא שחאדה אבו עראם, בן 41, נשוי ואב לארבעה ילדים, הוא תושב ח'ירבת אל-מג'אז שבדרום הר חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השאש בבית העד ב- 24.09.2012