דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

כאלף פלסטינים בדרום הר חברון צפויים לגירוש. עדותה של תושבת ח'ירבת אל-פ'חית

פאטמה אבו סבחה, בת 74

פאטמה אבו סבחה, בת 71אני חיה בח'ירבת אל-פח'ית מאז תקופת השלטון הירדני. נולדתי וגדלתי בח'ירבת סוסיא. אחר-כך התחתנתי ועברתי לגור פה במערה עם בעלי, עלי אבו-סבחה, שנפטר לפני 20 שנה. אני עדיין זוכרת את הימים שבהם ביקרו אצלנו פרשים מצבא ירדן, הכנתי להם מאכלים עם עוף שגידלתי בח'ירבה.

בעלי ואני הבאנו לעולם 9 בנים ובנות בח'ירבה. הילדים התבגרו והתחתנו וחלק מהם עזבו את המקום. יאסר, בן 35, נשאר לגור פה איתי עם אשתו והמשפחה שלו. יש לו חמש בנות ושני בנים. וגם שתיים מהבנות שלי גרות איתי פה. אחת מהן סיימה את הלימודים באוניברסיטה לפני ארבע שנים ומחפשת עבודה.

אנחנו חיים בח'ירבה ומתפרנסים רק מעיבוד הקרקע ומגידול צאן. יש לנו יותר מ-150 דונם ובערך 50 ראשי צאן. בני יאסר מגדל 150 ראשי צאן. החקלאות והמרעה שלנו תלויים בגשם, וככל שיש עונה פורייה יותר החיים שלנו קלים. אנחנו אוגרים את המים בבורות אגירה.

עברו עלינו כמה שנים שחונות. לא היו מספיק מרעה או מים ובקיץ, כשנגמרו לנו המים בבורות נאלצנו לקנות מים. בעבר השתמשנו בחמורים ובגמלים כדי להגיע ממקום למקום בשבילים הקשים והרריים, אבל לפני חמש שנים קנינו טרקטור וזה מקל עלינו במידה מסוימת.

הצבא אומר שזה שטח סגור והוא סגר את הדרכים באמצעות עפר אבל אנו פתחנו אותן.

פאטמה אבו סבחה במערה המשמשת כדיר לצאן. צילום: אורן זיו, 30.1.13, Activestills.org
פאטמה אבו סבחה במערה המשמשת כדיר לצאן. צילום: אורן זיו, 30.1.13, Activestills.org

הצבא לא מתיר לנו לבנות בתים מאבן או מבטון. אנו חיים בסככות שלא מגינות עלינו מפני הקור והרוחות בחורף. ברוחות שהיו בשבוע שעבר נקרעו הכיסויים של הסככות, והמצעים והדברים שלנו התמלאו במים. יש לי מערה, אבל אני משתמשת בה כמכלאה לצאן שלי ושל בני כי הצאן לא מסוגל לשרוד בסככות. החיים הקשים שלנו פה לא השתפרו הרבה לאורך השנים אבל יש לנו עכשיו חשמל שמופק ממתקנים סולאריים וזה שינה קצת את החיים שלנו. כבר שנה שאני יכולה לראות טלוויזיה. אני גם משתמשת בחשמל כדי לחבוץ חמאה עם מכשיר חשמלי. קודם השתמשנו במחבצה ידנית. יש לנו גם מקרר.

למרות החיים הקשים האלה הצבא הישראלי והמינהל לא עוזבים אותנו בשקט. לפני 12 שנים הפתיעו אותנו הדחפורים של הצבא שהרסו כל דבר בח'ירבה. הם הרסו את המערה שלנו, שהיה בה מקום ל-500 ראשי צאן, גם ארבעה בורות לאגירת מים וסככות. הם גם החרימו רכוש שלנו וגירשו אותנו מהאזור. אבל אני ושלושה מהילדים שלי לא עזבנו. הסתתרנו 17 ימים קרוב לח'ירבה ובשעות הלילה חזרנו אליה. הקפדנו לא לזוז ולא להשמיע קולות כדי לא למשוך את תשומת הלב של אנשי התכנון והצבא שתצפתו עלינו ורדפו אותנו. הכלה שלי ילדה באותם ימים. ביקשתי ממנה שלא תיתן לתינוק לבכות בקול רם כדי שהחיילים לא ישמעו אותנו ולא יגלו היכן אנו נמצאים.

ח'רבת אל-פח'ית. צילום: אורן זיו, ח'רבת אל-פח'ית. צילום: אורן זיו, Activestills, 29.1.13., 29.1.13
ח'ירבת אל-פח'ית. צילום: אורן זיו, Activestills, 29.1.13.

חיינו בפחד ובדאגה עד ששמעתי ברדיו שבית המשפט החליט להחזיר אותנו לח'ירבה. קראתי לשכנים שלי שהסתתרו קרוב לח'ירבה וסיפרתי להם. חזרנו למקום ובנינו את הסככות מחדש, שיקמנו את המערה וניקינו את בורות האגירה מסלעים ועפר.

במהלך החודשים האחרונים שמענו שהצבא הישראלי מתכוון לפנות אותנו שוב מהח'ירבה ומח'ירבות נוספות, בטענה שהאזור משמש אותם לאימונים צבאיים. אני לא יודעת אם זה רציני או לא. בעיניי זאת שאלה של חיים או מוות. אני מעדיפה שהחיילים יירו בי ולא יגרשו אותי מהח'ירבה. אין לי לאן ללכת, ואני לא מוכנה לחיות עם המשפחות של הבנים הנשואים שלי ביטא. אני מעדיפה למות כמו בעלי, שמת כאן. העברתי כאן את כל ימי חיי וכל הזיכרונות והסבל שלי היו פה. אני אלחם כדי להמשיך להיות פה.

פאטמה ח'ליל מוחמד אבו-סבחה, בת 71 היא אלמנה ואם לתשעה ילדים, תושבת ח'ירבת אל-פח'ית שבדרום הר חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השאש, בביתה, ב- 14.01.2013.