דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילי צה"ל היכו שישה פלסטינים והתעללו בהם במחסום סרה שבמחוז שכם, דצמבר 2003

עלאא עדואן, בן 21

אני גר בכפר עזון ולומד חינוך גופני באוניברסיטת א-נג'אח בשכם. בגלל הלימודים אני חייב להיות בשכם חמישה ימים בשבוע. כל פעם אני עובר במחסומים, אחרי שבודקים את תעודת הזהות שלי. בימים שמחסום סרה סגור והחיילים לא נותנים לאנשים לעבור בו, אני עוקף אותו דרך הגבעות ומטעי הזיתים. ביום שלישי, 30.12.03, נסעתי במונית עם מוחמד חסן, סטודנט שגר בעזון, לכיוון מחסום סרה. היו לי שתי בחינות באותו יום ולמוחמד הייתה בחינה אחת. עברנו במחסום אמאתין, שבדרך לסרה. החיילים בדקו אותנו ונתנו לנו לעבור. הגענו למחסום סרה בסביבות 6:30. החיילים במחסום אמרו לנו שהמחסום סגור ושכולנו צריכים לחזור הביתה. חזרנו לשער ולקוביות הבטון שנמצאות על הכביש, כמה מאות מטרים מהמחסום, לכיוון ג'ית. פגשנו שם בחור מג'ית שקוראים לו אשרף וגם הוא סטודנט. מוחמד, אשרף ואני החלטנו ללכת דרך ההרים ולעקוף את המחסום, כי היינו חייבים להגיע לבחינות.

התחלנו לטפס על ההר ולפתע ראינו שני חיילים ששכבו במארב, מתחת לאחד העצים. הם כיוונו עלינו את הרובים שלהם, קמו והתחילו לבעוט בנו ולהכות אותנו. הם לקחו לנו את תעודות הזהות, הורו לנו לשבת על האדמה ולהרים ידיים. הם בעטו בנו בחזה ושאלו: "אתם חמאס? אתם ג'יהאד?" הם נעצו את הקנה של כלי הנשק שלהם בראשים שלנו. ניסיתי להסיט מעלי את הרובה והחייל צעק עלי: "אל תיגע בנשק". לחייל הזה היה שיער שחור וקצוץ, הוא היה גבוה ודיבר קצת ערבית. החייל השני היה בלונדיני ונמוך יחסית. החיילים לא הפסיקו להכות אותנו וכל הזמן אמרו שאנחנו מהחמאס או מהג'יהאד. אמרתי להם שיבדקו את התעודות שלנו.

אחרי כחצי שעה הם הפסיקו להכות אותנו. הם לקחו אותנו והעמידו אותנו ליד עץ זית. הם לקחו את הפלאפונים שלי ושל אשרף, הושיבו את שלושתנו במעגל מסביב לעץ וקשרו לנו את הידיים אחד לשני באזיקי פלסטיק. הם תפסו את האזיקים בין הענפים של העץ, כך שהידיים שלנו היו כל הזמן באוויר. העץ היה צעיר והענפים שלו היו נמוכים. הם נתנו לנו כמה בעיטות בחזה וחזרו למארב שלהם.

אחרי כמה דקות שמעתי צעקות והבנתי שהחיילים תפסו עוד אנשים ושהם כנראה מכים אותם. שמעתי שתי יריות. חשבתי שהחיילים ירו באחד מהם ופחדתי פחד מוות. אחרי בערך חצי שעה החיילים הביאו אותם אלינו. היו שלושה בחורים והם בכו מכאבים. לאחד מהם ירד דם מהגבה. החיילים הורו לשלושה להתיר את האזיקים שלנו. החייל הבלונדיני הוציא כיפה צבעונית מהכיס ונתן לאחד הבחורים את הסיכה שהייתה על הכיפה, כדי שישתמש בה לפתוח את האזיקים. הבחורים לא הצליחו להתיר אותנו והחיילים בעטו בהם בגב ואמרו שיש להם דקה לשחרר את האזיקים. הם לא הצליחו לשחרר אלא רק חיזקו את האזיקים.

החיילים לקחו את שלושת הצעירים האלה והורו להם לשכב על האדמה. ראיתי את החייל הבלונדיני דורך להם על הגב. אני זוכר שהוא לבש מכנסיים חורפיים ועליהם היה רשום המספר 46. אחר כך החיילים עזבו אותם וחזרו למארב.

אחרי כרבע שעה החיילים חזרו, החזירו לשלושת הבחורים את תעודות הזהות שלהם ואמרו להם ללכת. החיילים באו אלינו ואמרו לנו שנגיע למחסום רק ב-10:30 כדי לקחת את הדברים שלנו, גם אם מישהו יעבור וישחרר אותנו קודם. החייל הבלונדיני בעט עוד כמה פעמים בחזה של כל אחד מאיתנו ואז החיילים הלכו.

בסביבות השעה 9:00, כמה דקות אחרי שהחיילים עזבו, עבר במקום איש קשיש וניסה לשחרר אותנו. הוא לא הצליח ועזב את המקום. אחר כך הגיע בחור מכפר ת'ולת' וניסה גם הוא לשחרר את האזיקים. הוא לא הצליח ואמר שהוא הולך להביא סכין מהכפר סרה. אמרנו לו שיודיע למישהו על המצב שלנו. הבחור הלך ולא חזר. החלטנו לדאוג לעצמנו. לקחנו אבנים ושפשפנו את האזיקים עם האבנים. בסופו של דבר הצלחנו לקרוע את האזיקים. דיברנו בינינו אם ללכת למחסום כי עוד לא היה 10:30. אני חשבתי שלא צריך לחכות ואפשר ללכת מיד. אחרי כמה דקות החלטנו ללכת למחסום, שנמצא במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום בו היינו. כשהגענו לשם, בסביבות השעה 10:00, החייל הבלונדיני שאל אותנו איך השתחררנו. אמרתי לו שחתכנו את האזיקים עם אבנים. הם החזירו לנו את התעודות ואת הפלאפונים ואמרו לנו ללכת הביתה.

עדותו של עלאא עדואן, בן 21, רווק הוא סטודנט תושב עזון שבמחוז קלקיליה. את עדותו גבה נג'יב אבו רקייה ביום 1.1.04.