תקציר דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט, ינואר 2014
לאחר כיבוש השטחים, איפשרה ישראל לפלסטינים תנועה חופשית יחסית בין רצועת עזה, הגדה המערבית וישראל. תושבי השטחים הכבושים שנישאו לאזרחי ישראל ולתושבי ירושלים המזרחית יכולים היו לקבל מעמד קבוע בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות. מדיניות זו פתחה פתח לחידוש קשרי משפחה וליצירת קשרים חדשים – של נישואין, עבודה ועוד.
אולם, החל מהאינתיפאדה הראשונה החלה ישראל להגביל את חופש התנועה של תושבי השטחים. כיום, לא ניתן כמעט לעבור בין הרצועה לגדה ותושבי רצועת עזה אינם יכולים בשום מקרה לקבל מעמד בירושלים המזרחית או בישראל ולגור בהן עם בן זוג תושב המקום.
ההגבלות שמטילה ישראל על מעבר לרצועת עזה וממנה מפרידות בין בני משפחה וכופות על בני זוג שאחד מהם מרצועת עזה והשני מהגדה המערבית או מישראל חיים הכפופים לשורה של הגבלות בירוקרטיות, ללא כל אפשרות לנהל שגרה סבירה. עשרות אלפי אנשים נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה המדינה חודרת להיבטים האינטימיים ביותר של חייהם באמצעות שורה של נהלים הקובעים קריטריונים נוקשים שכמעט שלא ניתן לעמוד בהם. הדברים הפשוטים ביותר והמובנים מאליהם – הקמת משפחה, חיים משותפים עם בן הזוג ועם הילדים ושמירה על קשר רציף עם משפחות המוצא של שני בני הזוג – הופכים לבלתי ניתנים להשגה.
כל הנהלים הנוגעים לכניסה לרצועת עזה וליציאה ממנה מתנים את המעבר בהיעדר מניעה ביטחונית. די בטענה של הרשויות הישראליות על קיומה של מניעה כזו, גם כאשר היא נוגעת לקרוב משפחה ולא לאדם המבקש לעבור, כדי לשלול כל אפשרות של כניסה לרצועת עזה או יציאה ממנה.
אישה ממתינה במעבר ארז. צילום: אורן רוזנפלד, 19.3.09
מעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית
ישראל אוסרת על המעבר בין הרצועה לגדה למעט במקרים הומניטאריים חריגים ומצומצמים מאד, הכוללים מחלה קשה, מוות או חתונה, כולם של קרוב מדרגה ראשונה. גם במקרים אלה לא כל הפניות נענות ולעיתים המענה ניתן באיחור כה רב עד שהוא אינו רלוונטי עוד. כך למשל במקרים שבהם הבקשה נוגעת לביקור אצל קרוב משפחה מאושפז או בהגעה לחתונה או ללוויה.
נישואים אינם נחשבים לנסיבות המצדיקות מתן היתר לעבור בין הרצועה לגדה וככלל, ישראל אינה מאפשרת שינוי כתובת מהרצועה לגדה בתעודת הזהות. החל משנת 2007 ישראל מתייחסת לפלסטינים החיים בגדה המערבית המופיעים במרשם האוכלוסין כתושבי הרצועה כאל "שוהים בלתי חוקיים", אלא אם הם מחזיקים בהיתר שהייה שהנפיק המנהל האזרחי. תושבי הרצועה הנתפסים בגדה ללא היתר כזה עלולים להיות מגורשים לרצועה. בעקבות התערבות בג"ץ התחייבה המדינה לא לגרש מביתם את מי שעברו מרצועת עזה לגדה המערבית לפני ספטמבר 2005, מועד יישום תכנית ההתנתקות.
בנוסף, התחייבה ישראל במסגרת מחווה מדינית לרשות הפלסטינית, לשנות באופן רטרואקטיבי את כתובותיהם של 5,000 פלסטינים שהיו רשומים כתושבי רצועת עזה, ואשר חיו בגדה המערבית מזה שנים ארוכות.
אולם ישראל לא מילאה את המכסה שהוקצתה. כיום, עשרות אלפי פלסטינים החיים בגדה אך רשומים עדיין כתושבי הרצועה נדרשים לעמוד בהליך ביורוקרטי הדומה מאוד להליכי הגירה בטרם ישקול הצבא הכרה ב"חוקיות" שהותם בביתם ועל אדמתם.
לעומת זאת, תושבי הגדה המבקשים לחיות לצד בני זוגם ברצועת עזה מורשים לעשות זאת בקלות, אם רק יתחייבו להעתיק את מקום מגוריהם לרצועה לצמיתות. אם יתחייבו לכך, יוחלו גם עליהם ההגבלות החלות על שאר תושבי הרצועה, והם יוכלו לבקר את משפחותיהם בגדה רק במקרים חריגים של מוות, מחלה או חתונה של קרוב מדרגה ראשונה.
מעבר בין רצועת עזה לישראל
החלטת ממשלה שאושרה בשנת 2008 סותמת לחלוטין את הגולל על איחוד משפחות של תושבי רצועת עזה עם בני זוגם בישראל, ובכך כופה על בני הזוג לגור ברצועה או לחיות בנפרד. חייהם של אלה הבוחרים לחיות יחדיו ברצועה מוסדרים באמצעות "נוהל משפחות חצויות", המאפשר לבן הזוג הישראלי לשהות עם בן הזוג ברצועה לצורך ביקור או מגורים, בכפוף לחידוש אישור השהייה ברצועה מדי חצי שנה. רוב מקבלי האישורים במסגרת זו הן נשים. נשים אלה יכולות, אמנם, לצאת מהרצועה כרצונן, אולם כדי לשוב לרצועה עליהן להגיש בקשה בעודן שוהות בישראל. תהליך אישור הבקשה עשוי להימשך שבועות רבים, ובתקופות של מתיחות ביטחונית ברצועה אף יותר. עקב כך, נאלצות נשים רבות לשהות בישראל לתקופה ארוכה בהרבה מהמתוכנן – כשהן מנותקות מבן זוגן ומילדיהן שנשארו ברצועה – וזאת בניגוד לרצונן ומבלי לדעת מתי יורשו לשוב לבתיהן. חוסר הוודאות והחשש מניתוק ממושך ממשפחתן מרתיעים נשים רבות מביקור אצל בני משפחתן בישראל, בפרט כאשר עליהן להשאיר מאחור את ילדיהן. נוהל משפחות חצויות אינו מסדיר כלל את האפשרות של ילדיהן של תושבות ישראל (ירושלים המזרחית) שאינם בעלי מעמד של תושבות להכנס לישראל עם אמהותיהם, ובפועל ישראל מאפשרת זאת רק לילדים עד גיל שש.
השפעות המדיניות הישראלית
בחברה הפלסטינית המסורתית נהוג שהאישה תעבור לגור עם משפחת הבעל, ולכן הנהלים שקבעה ישראל פוגעים בעיקר בנשים: תושבות הרצועה שנישאו לתושבי הגדה נאלצות לעזוב את משפחתן ואת סביבתן המוכרת, ללא כל אפשרות לבקר ברצועה אלא במקרים חריגים ביותר. לאלה מהן שלא הצליחו לעדכן את כתובתן נשקפת סכנה מתמדת של גירוש מביתן תוך ניתוקן מילדיהן. מצבן של תושבות הגדה שנישאו לתושבי הרצועה זהה, למעט העובדה שישראל מאפשרת את עדכון כתובתן. אזרחיות ישראל ותושבות ירושלים המזרחית הנישאות לתושבי הרצועה ומעוניינות לחיות עם בן זוגן חייבות לעבור לשם כך לגור ברצועה, ובכל ביקור אצל משפחת המוצא מחייב אותן לשהייה כפויה עד לחידוש האישור, תוך ניתוק מבן זוגן וילדיהן ברצועה. פגיעתם של הנהלים המחמירים בנשים גרושות חמורה במיוחד, שכן חזרה לבית משפחת המוצא גוזרת עליהן ניתוק מילדיהן, שהחזקה עליהם מוענקת לבן הזוג לשעבר, בהתאם לחוקי האסלאם.
החובות המוטלות על ישראל
ישראל גורסת כי הזכות לחיי משפחה אינה כוללת את זכותם של בני זוג לבחור היכן ברצונם לגור וכי החלטה זו מופקדת דווקא בידיה. רק אם יחליטו לגור יחד ברצועת עזה תכבד המדינה את בחירתם. תפיסה זו מבוססת, לטענת המדינה, על סמכותה הבלעדית להכריע מי רשאי להיכנס לשטחה ועל שיקולי ביטחון. אולם, העובדה שישראל מאפשרת למי שמבקשים להעתיק את מקום מגוריהם מהגדה לרצועה לצורך איחוד עם בן הזוג לעשות זאת ללא קושי, מעמידה בספק את הטיעון הביטחוני. הקלות שבה מאפשרת ישראל מעבר כזה מעוררת חשד שהשיקולים המוצהרים נועדו לכסות על שיקולים דמוגרפיים פסולים. בהיעדר הצדקה פרטנית לפגיעה כה חמורה בזכויות יסוד, מהווה מדיניות זו הפרה של חובותיה של ישראל לפי המשפט הבינלאומי.
בנוסף, ישראל עושה שימוש גורף בטיעון הביטחוני שלפיו רצועת עזה היא "ישות עוינת", ועל בסיסו היא מטילה איסורים מוחלטים, מבלי לאזן בין שיקולי הביטחון לבין זכותם של פלסטינים לחיי משפחה ולחופש תנועה.
בצלם והמוקד להגנת הפרט קוראים לישראל לכבד את זכותם של כל התושבים הפלסטינים לחיי משפחה ולחופש תנועה ולאפשר להם לבחור את מקום מגוריהם. כאשר בן הזוג הוא תושב הגדה המערבית, יש לאפשר לבני הזוג מעבר חופשי, בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות, בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, המהוות יחידה טריטוריאלית אחת; על ישראל לאפשר גם לתושבי רצועת עזה שנישאו לתושבי ירושלים המזרחית ולאזרחי ישראל לגור בהן עם בני זוגם. כמו כן, על ישראל לאפשר קיום קשרי משפחה סדירים בין תושבי רצועת עזה לקרוביהם בישראל, בירושלים המזרחית ובגדה המערבית.