דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נג'אח חמדאן, תושבת בית לחם בת 53, ואם לחמישה, מספרת כיצד לא הספיקה להיפרד מהוריה ברצועת עזה לפני שהלכו לעולמם

נג'אח חמדאן, בת 53

אני ילידת עזה, והמשפחה שלי גרה במחנה הפליטים ג'באליא. לפני 33 שנה התחתנתי עם תושב בית לחם ועברתי לפה. בשנים הראשונות הדרך בין עזה לגדה הייתה פתוחה. אני ביקרתי את המשפחה שלי והם ביקרו אותי. מאז שהמעבר נסגר, ובעיקר מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, המצב נהיה קשה. הגשתי הרבה בקשות לאישורים לבקר את המשפחה שלי בעזה אך רובן לא נענו.

כשיש שמחות במשפחה שלי פה בבית לחם אני מרגישה תמיד שמשהו חסר. האושר שלי אף פעם לא שלם כי אף אחד מבני המשפחה שלי בעזה לא יכול להשתתף. כששניים מהבנים שלי התחתנו, אחד בשנת 2007 והשני בשנת 2009, אף אחד מבני המשפחה שלי לא הצליח להגיע לחתונות. קשה לחתן את הילדים בלי האחים והאחיות שלי. בנוסף, גם אני לא יכולתי להשתתף באירועים ובשמחות של המשפחה שלי בעזה. אנו רק מחליפים ברכות בטלפון, כמו אנשים זרים. אני לא מכירה את הבנים של אחיותיי. יש דור של אחיינים שנולד וגדל שאני פשוט לא מכירה.

לפני בערך תשע שנים אבא אושפז בבית החולים במשך חודש והמצב שלו היה קשה. האחים שלי שלחו לי דו"חות רפואיים כדי שאגיש אותם יחד עם הבקשה להנפקת ההיתר. נתנו לי את ההיתר באיחור, יום לאחר שאבא נפטר.

הגעתי לעזה אחרי שנים ארוכות של היעדרות וגעגועים למשפחה. אבא כבר הובא לקבורה בלי שהספקתי לראות אותו בפעם האחרונה ובלי שנפרדתי ממנו. כאשר ראיתי את אמא ואחיי כשהם עומדים בסוכת האבלים התמוטטתי בבכי משום שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מזה שנים ועוד בסוכת האבלים של אבא, שהלך לעולמו כשאני מתגעגעת אליו. הלכתי עם אחיי כדי להיפרד ממנו בבית הקברות.

בכל פעם שאני נזכרת במעמד שבו עמדתי ליד הקבר של אבא ובביקור אצל המשפחה שלי אני בוכה, במיוחד כשהמעמד חזר על עצמו לפני כשנתיים, כאשר אמא הלכה לעולמה. היא חלתה ואושפזה במשך שלושה חודשים. במהלך התקופה הזו הגשתי בקשות לקבלת היתר כדי לבקר בעזה ולראות אותה אבל אמרו לי כי אם אסע לעזה לא אוכל לחזור.

אחרי שלושה חודשים אמא נפטרה. בכיתי מאוד, לא הספקתי לראות אותה ולהיפרד ממנה. אחיי צילמו את אימא בבית החולים. ראיתי את הקלטת וזה היה בין הדברים הכי קשים שראיתי. זו הייתה הרגשה של מרירות ושל צער. כמה קשה לראות את אמא כשהיא גוססת ואתה לא לידה ולא מחזיק לה את היד ולא נפרד ממנה. אין שום דבר קשה יותר מרגע כואב זה. איך אפשר לשלול מאדם את היכולת לראות את אביו ואמו ולהיפרד מהם במהלך המחלה שלהם? משהו נשבר בתוכי. נכון שכולנו נמות וכולנו ניפרד מאלה שאנו אוהבים אותם בעת מסוימת, אך אנו עושים את זה אחרי שאנחנו נפרדים, בלי שמונעים מאיתנו להיפרד מהיקרים לנו.

אילו הייתה במעבר ארז מכונה שבודקת רגשות של האנשים, כמו שיש שם מכונות שבודקות את הגוף שלנו, המעבר היה מתפוצץ מכאב. לכל מבקר במעבר יש סיפור אנושי. אני זוכרת את השעתיים שלקח לי לעבור שם, בזמן שידעתי שאימא כבר נפטרה ולא אוכל להיפרד ממנה. הייתי צריכה לעבור חיפושים לא נעימים ולעבור דרך עוד שער ועוד שער, לפי הוראות שהחיילים נתנו דרך הרמקול.

כשסיימנו במעבר ארז הגיעו האחים שלי. התרגשתי מאוד כשראתי אותם והרגשתי כאילו אני רואה את אמא שלי, שלא יכולתי להיפרד ממנה.  הם לקחו אותנו הביתה במכוניות שלהם. אחרי כל-כך הרבה שנים, אני לא חושבת שהייתי מוצאת את הדרך לבד. הכי קשה היה כשהגענו לבית של המשפחה שלי, ואמא לא הייתה שם לקבל את פניי אחרי שלא הייתי שם כל-כך הרבה שנים. נשארנו בבית במשך שבוע והתאבלנו על מותה של אמא. חזרתי הביתה עם קלטת של אמא בבית החולים. זו המזכרת האחרונה שיש לי מאמא. 

נג'אח מוחמד ג'בר חמדאן, בת 53, היא אם לחמישה ילדים ותושבת בית לחם. את עדותה גבתה סוהא זיד בבית העדה ב-21.4.13.