דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ניבאל מר'ארי, ילידת ג'נין החיה ברצועת עזה עם בעלה, מספרת על הבידוד שהיא חווה בשל הניתוק הממושך ממשפחתה בג'נין

ניבאל מר'ארי, בת 45

ניבאל מר'אריאני ילידת ג'נין. בשנת 1992 התחתנתי עם יוסרי עבדאללה מר'ארי, תושב רצועת עזה. הוא היה אז סטודנט להוראת מתמטיקה באוניברסיטת א-נג'אח בשכם. גרנו בשכם, ושם נולד הבן הבכור שלנו עבדאללה בשנת 1993. בסוף אותה שנה, שבועיים אחריי שבעלי סיים את הלימודים באוניברסיטה, עברנו לגור ברצועת עזה.

בהתחלה ביקרתי את המשפחה שלי בג'נין בצורה סדירה, בערך כל חצי שנה. לפעמים עם בעלי ולפעמים לבד. השתתפתי בכל האירועים המשפחתיים.

כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, הדברים התחילו להתדרדר ולהסתבך. המעבר בין עזה לגדה נהיה קשה מאוד. במשך שנתיים בערך לא הצלחתי לבקר את המשפחה שלי בגלל הסגרים החוזרים ונשנים על הרצועה ובגלל שלא קיבלתי היתר. בשנת 2002 אבא שלי קיבל התקף לב. דאגתי לו מאוד ופחדתי. הלכתי למשרד הקישור בעזה והם ביקשו ממני להביא דוח רפואי שמוכיח את המצב של אבא. המשפחה שלי שלחה לי דוח ובעזרתו קיבלתי היתר למשך ארבעה ימים והצלחי לבקר את אבא ואת המשפחה.

בשנת 2004 נולד לי בן שמת ארבעה ימים אחרי הלידה. האסון חזר על עצמו גם בסוף השנה. המשפחה שלי ניסתה להגיע לעזה לבקר אותי אבל לא הצליחה לקבל היתרים. היה לי קשה מאוד והרגשתי כאב לב ובדידות. הייתי זקוקה מאוד לקרבה של אבא שלי והמשפחה שלי. בחודש מאי 2005, אחרי הרבה ניסיונות לקבל היתר אבא ואימא הצליחו להגיע לרצועה לבקר אותי. הם היו אצלי חמישה ימים ואז חזרו כי תוקף ההיתר שלהם פג.


סרטון וידיאו: "מעבר להרי החושך"

בחודש אוגוסט 2005 התדרדר המצב הבריאותי של אבא בגלל מחלת הלב והוא נסע לטיפול בירדן. דאגתי לו ופחדתי שייקח יותר מדי זמן עד שאקבל היתר מישראל אז נסעתי לירדן דרך מצרים כדי לראות אותו. נסעתי לבד והיה מסע מתיש פיזית ונפשית. מירדן חזרתי עם אבא לג'נין ונשארתי שם שבוע. אחר-כך חזרתי לירדן, והתכוונתי לנסוע משם למצרים וכך לחזור לעזה. בינתיים סגרו את מעבר רפיח, ונתקעתי. נשארתי אצל דוד שלי בירדן למשך 21 יום. דאגתי לבעלי ולבנים שלי ודיברתי איתם כל יום.

בין השנים 2007-2005, לא הצלחתי לקבל היתר לבקר בג'נין אצל המשפחה שלי. אבא שלי היה חולה ארבעה חודשים ולא יכולתי להיות איתו. גם כשהוא הלך לעולמו ב-10.12.05 לא איפשרו לי להגיע לסוכת האבלים. הרגשתי כאילו שאני בתוך כלא. הדודים שלי מצד אמא הגיעו מארצות הברית כאשר נודע להם על מצבו הבריאותי של אבא, בעוד אני, שגרה בעזה, במרחק זניח בהשוואה לארצות הברית, לא יכולתי להגיע לאבא בגלל שישראל לא הגיבה בכלל לבקשה שלי.

ב-3.6.2007 נודע לי שאחותי רימאח, בת 38, לקתה בסרטן. רציתי לבקר אותה ולהיות לצידה במהלך המחלה שלה. הלכתי מדי יום למשרד הקישור בעזה כדי לקבל היתר. באותם ימים משרד הקישור כמעט לא פעל. הם רשמו את הבקשה שלי אבל לא קיבלתי תגובה. הזמן עבר מהר. המצב של אחותי התדרדר והייתי חסרת אונים. במשך חמישה חודשים הגשתי מסמכים רפואיים שמעידים על המחלה שלה וביקשתי שוב ושוב היתר. בסוף, כשקיבלתי אותו, זה היה ביום מותה של אחותי. המשפחה שלי עיכבה את הקבורה שלה כדי שאוכל להגיע. אבל עיכבו אותי במחסום ארז ולא השתתפתי בלוויה של אחותי ולא נפרדתי ממנה לפני שהובאה לקבורה. הגעתי לג'נין לקראת רדת החשיכה ומיד הלכתי לבית הקברות. הייתי הרוסה לגמרי ולא עיכלתי את מות אחותי. אני לא ראיתי אותה לפני מותה אך דיברתי איתה בטלפון כמעט מדי יום. אני ובני המשפחה שלי היינו בהלם אך הנוכחות שלי אצל אמא הקלה עליה במשהו. חודשיים לאחר מותה של אחותי חזרתי לעזה.

מאז שנת 2008 ועד נובמבר 2011 לא קיבלתי היתר לבקר את המשפחה שלי. זאת אומרת שבמשך ארבע שנים לא ראיתי את המשפחה שלי. הגשתי בקשות להנפקת היתר בוועדה לעניינים אזרחיים, במיוחד בחגים ובאירועים, אך לשווא.

הביקור האחרון היה בנובמבר 2011. קיבלתי היתר למשך ארבעה ימים בלבד, שבמהלכם ביקרתי את המשפחה שלי ושאלתי בשלום אמא. המפגש עם המשפחה שלי היה כמו חתונה. המון קרובי משפחה ושכנים חיכו להגעה שלי כשהם עומדים בכביש. חלק מהם החזיקו במצלמות וצילמו אותי. קרובי משפחה ואחים ואחיות התאספו בבית המשפחה שלי כדי לברך אותי. מאז הביקור הזה ועד היום לא קיבלתי היתר. בעלי הולך דרך קבע אל הוועדה לעניינים אזרחיים כדי לברר בקשר להיתרים. הם מוסרים לו כי אין היתרים לביקור בגדה.

הבנים שלי לא פגשו את סבתא שלהם בג'נין, ואת הדודים והדודות ובני הדודים מאז שנת 2002. הם שומרים איתם על קשר בטלפון ודרך האינטרנט. ברור שזה לא תחליף לבילוי אמתי עם בני המשפחה ולחיבוק שלהם.

ניבאל ג'מיל תאופיק מר'ארי, בת 45, נשואה ואם לשלושה בנים גרה בעזה ועובדת כפקידה ברשות המקרקעין בעיר. את עדותה גבה תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.13 בביתה.