דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עביר שרף, שחיה עם בעלה בשכם, מספרת על הקושי הרב שמסב לה הניתוק ממשפחתה בעזה

עביר שרף, בת 48

עביר שרףנולדתי בעיר עזה והתחתנתי בשנת 1997 עם תושב שכם. בשנת 1999 שיניתי את הכתובת בתעודת הזהות שלי מעזה לשכם. נהגתי לנסוע לעזה לבקר את המשפחה שלי בערך פעם בחודש באופן קבוע.

כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, הרשויות הישראליות הפסיקו לקבל בקשות להיתר כניסה לעזה, ולכן הצלחתי לבקר אצל המשפחה שלי רק פעם אחת, בשנת 2003, ורק אחרי שהגשתי דו"ח רפואי של אימא שלי, שחלתה. קיבלתי היתר כניסה רק ליומיים, וזה ממש לא היה מספיק אחרי שלא נפגשתי במשך שלוש שנים עם אבא ואימא ושמונת האחים והאחיות שלי. הייתי בחודש תשיעי ורציתי ללדת בעזה עם המשפחה שלי. לכן איחרתי ולא יצאתי במועד שהופיע על ההיתר. אחר-כך היו לי אבנים בכיס המרה. רציתי שינתחו אותי בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, והייתה לי הפנייה לשם, אבל הרשויות הישראליות לא הסכימו לתת לי היתר לחזור לגדה, אולי בגלל שאיחרתי ולא חזרתי במועד, למרות שהכתובת שמופיעה בתעודת הזהות שלי היא שכם. הגשתי את כל המסמכים הדרושים כדי להוכיח שאני נשואה לתושב הגדה אבל זה לא עזר, ונאלצתי להסתכן ולעבור את הניתוח בעזה.

לקח 11 חודשים עד שנתנו לי היתר לחזור לבעלי ולבת שלי בגדה. הייתי מתוחה מאוד, ולא הייתי בטוחה שייתנו לי בכלל לחזור. כל הזמן דאגתי לבעלי ולבת שלי.

כשחזרתי לשכם ולבית שלי לא יכולתי להאמין שזה קורה. בין השנים 2005 עד 2012 ניסיתי שוב ושוב להגיש בקשות להיתר כניסה לעזה, אבל כולן נדחו על ידי ישראל. הרשויות הישראליות גם לא הסכימו לתת להורים שלי ולאחים ולאחיות שלי היתרים לבקר בגדה.

עביר שרף ובתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
עביר שרף ובתה ג'נא. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

בשנה שעברה (2012) נאלצתי לנסוע לרצועה דרך מצרים. הנסיעה היתה ארוכה וקשה מאוד. עברתי ביחד עם הילדים שלי במעבר הגבול ביריחו דרך ביקורת הגבולות הפלסטינית, ואחר-כך הישראלית, ואחר-כך הירדנית, ואז לטוס למצרים ולעבור שם עוד ביקורת גבולות ובסוף דרך ביקורת הגבולות של חמאס ברפיח. נאלצנו ללון בבית מלון גם בירדן וגם באל-עריש, כי מעבר רפיח כל הזמן נפתח ונסגר וגם יש היו מכסות של מספר האנשים שיכלו לעבור בו כל יום. כל הנסיעה הזאת עלתה הרבה מאוד כסף.

בשנת 2010 אחי התחתן ורציתי מאוד להשתתף בחתונה שלו. ארזתי את המזוודה שלי לאחר שבמת"ק הפלסטיני אמרו לי שהם ינסו להנפיק עבורי היתר כניסה לעזה, כי בכיתי הרבה והתחננתי בפניהם שיעזרו לי. אבל בסוף הם לא הצליחו. נכנסתי למצב נפשי קשה והרופא קבע שיש לי דיכאון. רציתי מאוד לנסוע לבית שלי בעזה, לבית של ההורים והאחים שלי. רציתי מאוד להיות איתם ולחלוק איתם את שמחתם ואת צערם. רציתי לחלוק איתם את צערם כשהדוד שלי נפטר בשנת 2011, ובעוד הרבה אירועים אחרים. גם סבתא שלי נפטרה בשנת 2007, וסבתא זאת מי שגידלה אותי.

אחת הלידות שלי הייתה קיסרית, והייתי צריכה מאוד את עזרתה של אימא שלי. לא היה לי אף אחד שיכל לעזור לי ולטפל בילדים שלי. השכנים עזרו לי מתוך רחמים, אבל שום עזרה לא דומה לעזרה של אמא ואחיות. בחגים אני תמיד מתגעגעת למשפחה שלי. אם הייתי איך ייראו החיים שלי, לא הייתי מסכימה להתחתן ולעבור לגדה.

לפעמים אני חוששת מכך שישראל לא תאפשר לי לבקר אצל ההורים שלי לעולם, ושאני אצטרך תמיד לנסוע דרך מדינות אחרות על מנת להגיע לביתם של ההורים שלי, אשר נולדתי וגדלתי בו. אני מרגישה שזה חוסר צדק ועוול. אני תמיד עצובה ומרגישה שאני באבל, במיוחד כאשר אני רואה את הנשים הנשואות כשהן הולכות לבתי ההורים שלהן, וכאשר ההורים שלהן באים לבקר אצלן בחגים ובאירועים השונים ובחודש רמד'אן. אני רוצה לבלות רק יום אחד עם אמא שלי בחג האם, אני רוצה לנשק את היד שלה ולחבק אותה. אני רוצה להיות הראשונה שמברכת אותה בחג הזה. אני רוצה שאוכל ללכת עם האחיות שלי לעשות קניות, כפי שעושות כל האחיות. אני רוצה ללכת לבקר אצל האחיות והאחים שלי וליהנות אצלם ביחד עם הבנים שלי, אני רוצה שהילדים שלי ייהנו עם הדודים והדודות ועם בני הדודים שלהם.

הרבה נשים מעזה התחתנו עם תושבים מהגדה, וכולן סובלות כמוני. אנחנו צריכות פתרון, כי אנחנו כלואות פה, כמו אסירים בכלא הישראלי, רק שאנחנו כלואות בבית, וההורים שלנו כלואים בכלא עזה הגדול והצפוף. כל מה שאנחנו רוצות זה שיאפשרו לנו לבקר אצל ההורים שלנו או לאפשר להם לבקר אצלנו, אפילו רק פעם בחודש, או פעם בשנה. הרי אפילו לאסירים מותר לראות את ההורים שלהם פעמיים בחודש. אני רוצה לפחות זכויות של אסירות.

עביר עיסא עבד א-ג'ואד שרף עביר שרף, בת 48, היא עובדת סוציאלית בבית הספר אל-עומרייה בשכם ואם לארבעה ילדים, תושבת שכם. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-23.4.13