דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אסמאא זר'לול, תושבת שכם, מספרת על המצוקה הנפשית שמסב לה הניתוק ממשפחתה בעזה

אסמאא זר'לול, בת 30

אסמאא זר'לולהכרתי את בעלי אמג'ד זר'לול בשנת 2002. נפגשנו במקרה בבית של קרובי משפחה בזמן ביקור בירדן. נישארנו בקשר דרך האינטרנט והחלטנו להתחתן.

נסעתי עם אמא ואבא שלי לשכם עם היתר כניסה של שלושה ימים בלבד. שמונת האחים והאחיות שלי לא קיבלו היתרי כניסה. הגענו לשכם, ולמחרת הייתה החתונה. בחתונה כל האנשים שמחו, חוץ ממני. בכיתי כל הזמן וכאב לי מאוד שאני נפרדת ממשפחתי, כי אף פעם לא דמיינתי לעצמי שביום החתונה שלי אני אהיה בלי האחים והאחיות שלי ובלי קרובי משפחתי והחברות שלי. הרגשתי בודדה ועצובה. למחרת אבא ואימא חזרו לעזה, ומאז הם לא הצליחו לקבל היתר לבקר אצלי. גם האחים והאחיות שלי לא הצליחו לקבל היתר. כל הבקשות שהם הגישו נדחו.

במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים, ח'אלד, בן 7, מרים בת 8, וסנאא בת 3 שנים וחצי. מאז החתונה גם אני לא יכולתי לבקר את המשפחה שלי ברצועה, כי בתעודת הזהות שלי רשום שאני תשובת עזה, ואם אסע לשם, לא ייתנו לי לחזור לשכם, לבעלי ולילדים. הגשתי כמה בקשות לשינוי כתובת, אבל המת"ק הפלסטיני הודיע לי שהמת"ק הישראלי סירב לקבל את הבקשות. פניתי לעורך דין כדי שיטפל בנושא, אבל אחרי כמה זמן גם הוא הודיע לי שהצד הישראלי מסרב.

בסוף, בשנת 2009 הרשות הפלסטינית שינתה לי את הכתובת בתעודת הזהות. שמחתי כל-כך, קשה לי לתאר את ההרגשה. ארזתי את המזוודות שלי ונסעתי לגשר לירדן, כדי לנסוע לעזה דרך מצרים. אבל כשהגעתי לגשר התברר לי שאצל הרשויות הישראליות אני עדיין רשומה כתושבת עזה, ולא נתנו לי לנסוע. חזרתי הביתה ובכיתי מאוד.

בשנת 2011 הרשויות הישראליות שינו לי סוף סוף את הכתובת. התחלתי לחסוך כסף לנסיעה עם הילדים, שעולה 5,000 דולר. באוגוסט 2012 נסענו. הנסיעה לעזה דרך שתי מדינות עם הילדים היתה קשה ומתישה. במעברים לילדים נמאס לחכות והם התרוצצו כל הזמן. הרשויות הישראליות בגשר הפנו אותי למשרד אחד, ואת הילדים שלי למשרד אחר, והילדים היו צריכים לעבור בנפרד ממני ולחכות לי בצד השני. בדרך למצרים נאלצנו ללון במלון בעקבה, כדי לחכות לאוניה שתקח אותנו למצרים.

הגענו לנמל נויבע במצרים בשעה 1:00 בלילה. לקחנו מונית לרפיח המצרית. שמעתי הרבה סיפורים מפחידים על חטיפות וסחר בילדים ובאיברים בסיני, ומאוד פחדתי על הילדים שלי. הנסיעה ארכה 6 שעות, והנהג נסע מהר מאוד בגלל שהמקום מסוכן. הילדים ביקשו לעצור כדי ללכת לשירותים והנהג לא הסכים ואמר שמסוכן מדי לעצור שם, אפילו בתחנת דלק, ויכולים לחטוף אותנו. פחדתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות עם הילדים. הבן שלי ח'אלד נאלץ להשתין דרך החלון של המכונית תוך כדי נסיעה. לבת הקטנה שמתי חיתול, ומרים נאלצה להתאפק עד שהגענו לתחנת רענון באזור רפיח המצרית, שם אחי חיכה לנו.

כשראיתי אותו לא יכולתי להאמין. נרגעתי, הרגשתי שאני והילדים בטוחים ושמחתי כל-כך כי לא ראיתי את אחי כבר תשע שנים. כשהתחתנתי הוא היה בן 17. הוא השתנה מאוד והפך לגבר. הוא התחתן בינתיים ויש לו שני ילדים.

בסוף הגענו לעזה, והכל היה שונה. כשעזבתי את הבית האחים והאחיות שלי היו קטנים מאוד, ועכשיו הם אבות ואימהות. כולם התחתנו אחריי. כשראיתי את שני אחיי אחמד, בן 20, ואת אחותי סלסביל, בת 18, לא זיהיתי אותם. הם לחצו לי את היד וחיבקו אותי ואני לא זיהיתי אותם. כשהם אמרו לי שהם אחי ואחותי בכיתי מאוד. נשארתי בעזה שלושה חודשים אבל הזמן עבר מהר מאוד, וחזרנו לשכם.

בדצמבר 2012 אבא שלי הלך לעולמו. הגשתי בקשה לנסוע לעזה באותו יום, אבל לא קיבלתי היתר ולא יכולתי להשתתף בהלוויה. כמעט ונטרפה עלי דעתי, אבא שלי מת ואני לבדי בשכם. רציתי להגיע עזה בכל מחיר, רציתי לראות את אבא שלי לפני הקבורה. פניתי למוקד להגנת הפרט והם טיפלו בבקשה שלי, עד שקיבלתי היתר שבוע אחרי המוות של אבא שלי. ההיתר היה לשבוע, ונסעתי לעזה.

כשחזרתי מעזה הרגשתי יותר טוב, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. חזרתי לחיים הרגילים ולעבודה שלי, במרכז ליישוב סכסוכים משפחתיים בשכם. אבל אחרי כמה שבועות התחלתי להרגיש עצובה ומנוכרת, בגלל הגעגועים לבני המשפחה שלי. שקעתי בדיכאון. לא הצלחתי לישון בלילות, ובימים הייתי מאוד עצבנית ואומללה. בעלי יעץ לי ללכת לרופא. הרופא אמר שמה שקורה לי זה דבר נורמלי אחרי שהייה של שלושה חודשים עם המשפחה ושהזמן הוא התרופה היחידה. הוא יעץ לי לשנות את האווירה, לצאת קצת מהבית ולעשות שינויים בחיים שלי.

כשהייתי בעזה הרגשתי כמו ילד קטן שהלך לאיבוד ומצא את ההורים שלו אחרי הרבה זמן. אחרי שחזרתי לשכם הרגשתי שאיבדתי אותם שוב. הבת שלי מרים שאלה אותי "איך אנחנו חיים פה, כשכל קרובי המשפחה שלנו בעזה? בשכם אף אחד לא דופק על הדלת שלנו ואנחנו בודדים". השאלה שלה העציבה אותי מאוד, כי ראיתי שהיא מרגישה כמוני.

הדבר שגרם לי להיות יותר עצובה, זה שבמהלך שהותי בעזה, שמתי לב עד כמה הנוכחות של אמא ואבא בחייהם של האחים והאחיות שלי היא דבר חשוב. הם עוזרים להם בכל מה שנוגע לחיים שלהם, ובמיוחד הם עוזרים להם עם הילדים. שמתי לב עד כמה ילדיהם של האחים והאחיות שלי קשורים לאמא ולאבא שלי. אם אחד מהילדים חולה ההורים שלי עוזרים להם לטפל בו ובאחים שלו, ואם אחת מהאחיות שלי רוצה ללכת לעשות קניות או לבקר אצל מישהו היא משאירה את הילדים שלה אצל אבא שלי. למרות שהדברים האלה נראים דברים טפלים, אלה דברים מאוד חשובים. אני עובדת במרכז ליישוב סכסוכים משפחתיים בשכם. יש לי שלושה ילדים כשהבכורה היא בת שמונה, והם צריכים תשומת לב והשגחה מתמדת. אם השנים יחזרו אחורה לא הייתי מתחתנת עם מישהו מחוץ לעזה, אני לא ידעתי שאסבול ככה. 

אנחנו הנשים תושבות עזה שגרות בגדה המערבית, ואשר מרוחקות מהמשפחות שלנו ולא יכולות לנסוע לבקר אצלן, חוות מצב קשה מאוד שהוא ההתגלמות של חוסר צדק ופגיעה בזכויות האדם הבסיסיות, כי זכותו של כל אדם להיפגש עם משפחתו ועם היקירים שלו. 

אסמאא זר'לול, בת 30, היא אם לשלושה, היא עובדת המרכז ליישוב סכסוכים משפחתיים ותושבת שכם. את עדותה גבה סלמא א-דיבעי בבית העדה ב-22.4.13