דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

פאטמה אבו עיסא, תושבת ג'נין בת 70 מספרת על הגעגועים לבתה בעזה, שאותה אינה יכולה לבקר ועל הפחד שלא תראה אותה עד מותה

פאטמה אבו עיסא, בת 70

פאטמה אבו עיסאיש לי 12 בנים ובנות וכולם גרים פה בג'נין, חוץ מהבת שלי ניבאל, בת 45, שנשואה לתושב עזה וגרה שם איתו. בעלה, יוסרי עבדאללה מר'ארי, למד איתה באוניברסיטת א-נג'אח. היא גרה רחוק מאיתנו מאז שהיא התחתנה בשנת 1992, ומאז שישראל סגרה את המעברים לרצועה כולנו סובלים מזה מאוד.

בשנים הראשונות לנישואין של ניבאל המעברים היו פתוחים, והיא נהגה לבקר אותנו עם בעלה והבנים הקטנים שלהם וגם אני ואבא ביקרנו אצלה בחגים. למרות הדרך המתישה, הביקור אצלה היה חגיגה בשבילנו.

אחרי שישראל סגרה את המעברים החיים שלנו השתנו והמרחק מניבאל מירר לי את החיים. אני אמא, ואני מרגישה את הגעגועים לניבאל ולילדים שלה כל יום. קשה לי במיוחד בחגים ובאירועים מיוחדים. בכל פעם שניבאל ילדה, דאגתי לה מאוד וסבלתי מאוד מזה שלא יכולתי להיות לידה, כי אישה צריכה את אמא שלה במצב הזה, וגם אחרי הלידה. לא יכולתי להירגע עד ששמעתי שהכל בסדר אצל ניבאל והתינוק. זה היה קשה במיוחד בגלל ששניים מהתינוקות של ניבאל נפטרו זמן קצר לאחר הלידה.


סרטון וידיאו: "מעבר להרי החושך"

מאז שניבאל התחתנה, ארבע מהאחיות שלה ושלושה מהאחים שלה התחתנו, אבל היא לא הצליחה להגיע לאף אחד מהאירועים האלה. לכן, במקום לשמוח בהם, בכיתי כל הזמן. בחודש רמד'אן המשפחה שלנו נפגשת כמה פעמים ואנחנו מבלים ביחד. ניבאל נמצאת שם בלב שלנו, אבל רק בצורת כאב ועצב בגלל שהיא לא יכולה להיות איתנו באמת. בחגים אני מבקרת את הבנות שלי ומשחקת עם הנכדים, ובכל פעם שאני נכנסת לאחד מהבתים שלהן אני מדמיינת שאני נכנסת לבית של ניבאל.

בשנת 2005 המצב הבריאותי של בעלי, ד"ר ג'מיל חמדאן, התדרדר. ניסינו לסדר שניבאל תוכל להגיע ולראות אותו פה בג'נין, אבל הרשויות הישראליות דחו את כל הבקשות לרישיונות ביקור. ההזדמנות היחידה של ניבאל לראות את אבא שלה היתה בעמאן, כשהוא נסע לשם לטיפול. היא נסעה מעזה למצרים ומשם לעמאן. היא נאלצה לחכות בירדן יותר משבועיים עד שהיא יכלה לחזור לעזה, כי מעבר רפיח היה סגור אז. אבא של ניבאל נפטר בשנת 2005, וניבאל לא הצליחה להגיע להלוויה. כל הנסיונות שלה לקבל היתר כניסה נכשלו. היא פתחה בית אבלים בבית שלה בעזה. היינו כל הזמן בקשר טלפוני איתה כדי שהיא לא תרגיש לבד.בעלה וההורים שלו הם אנשים טובים מאוד, אבל במצבים כאלה אישה צריכה להיות עם האחים והאחיות שלה.

בשנת 2007 הבת שלי רימאח חלתה במחלה קשה והמצב שלה התדרדר מאוד. ידענו שהיא עומדת למות בכל רגע. כל הדו"חות הרפואיים הדגישו שמהחלה שלה סופנית. ניבאל הגישה בקשות להיתר ביקור וצירפה את הדוחות האלה בתקווה שתוכל לראות את אחותה לפני שהיא תמות, אבל הרשויות הישראליות דחו את הבקשות האלה. רק כשרימאח מתה הן נתנו לניבאל היתר כניסה, אבל היא לא הספיקה להגיעה אפילו להלוויה כי עיכבו אותה במשך שש שעות במחסום ארז.

ביום שרימאח מתה, ההגעה של ניבאל השפיעה עליי מאוד חזק. כשהיא כאשר נכנסה לבית האבל וראתה אותי, שתינו התחלנו לבכות, ואני התעלפתי מרוב צער על כך שהכיבוש שלל מניבאל את האפשרות לראות את אחותה ולהיפרד ממנה. אני נשבעת שהצער שלי על ההיעדרות של ניבאל קשה כמו הצער שלי על מותה של רימאח.

אני וניבאל מדברות כל יום בטלפון. שאלוהים ישמור אותה, היא מדברת איתי יחד עם הילדים שלה ובעלה, אבל זה לא מספיק. בכל לילה כשאני הולכת לישון ובכל בוקר כשאני מתעוררת אני חושבת על ניבאל ומפחדת שאמות לפני שאצליח לראות אותה ואת הילדים שלה. המשאלה היא גדולה שלי היא לראות אותה.

לפני שבועיים בערך עברתי צנתור, וזה היה סיוט, כי כל הזמן חשבתי שאני הולכת למות לפני שאראה את ניבאל. הייתי איתה בטלפון עד שהכניסו אותי לחדר הניתוח, ומיד ברגע שיצאתי משם בשלום דיברתי איתה. רציתי רק להרגיע אותה ולהגיד לה שאני בסדר כדי שלא תדאג, אבל בכיתי בכל פעם שדיברתי איתה. שמעתי מהבנים שלי שניבאל הייתה איתם בטלפון לכל אורך הניתוח.

כמו שניבאל חסרה לנו בהרבה אירועים, גם לה היו הרבה אירועים שבהם היא הייתה זקוקה לנו. קשה לבן אדם לדמיין איך הוא לא יכול להשתתף באירועים של הילדים שלו, וקשה לדמיין את זה שאני לא מכירה את הנכדים שלי חוץ מדרך הטלפון, ושלא חיבקתי אותם כבר שנים.

כל מה שאני מבקשת זה שאלוהים יתן לי לראות את הבת שלי ואת הנכדים שלי. אני רוצה שהם יבקרו אצלי ושאני אוכל לחגוג את הביקור של ניבאל, בעלה והילדים שלה אצלי כמו שאני חוגגת כשהאחיות שלה מגיעות. אני חולמת על זה שכולנו נוכל לבקר אצלה ביחד ולהתארח אצלה כמה ימים, ולהשתתף באירועים שלה.

אני מתפללת שלא אמות לפני שאוכל לראות את ניבאל ואת הילדים שלה ואת בעלה פה אצלי בבית. אני לא רוצה שניבאל תבוא לסוכת האבלים שיעשו לי, אני לא רוצה שהביקורים של ניבאל לג'נין יהיו רק לבתי האבל.

פאטמה חוסיין מחמוד אבו עיסא, בת 70, היא אלמנה ואם ל-12 תושבת ג'נין, את עדותה גבה תחקירן השטח עאטף אבו א-רוב ב-30.04.13 בביתה