דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הזכות להפגין בשטחים

בנייר עמדה חדש מנתח בצלם התפתחות משפטית חדשה במסגרת הנסיון לדכא הפגנות בשטחים

חופש ההפגנה והתהלוכה הינו זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. הוא נתפס כביטוי לכבוד האדם וחירותו. חופש ההפגנה מאפשר לאזרחים להביע את מחאתם על פעולות, החלטות ומדיניות של השלטון ולהגן על זכויות היסוד שלהם.

על מה מפגינים?

תוואי מכשול ההפרדה עובר בעומק השטח הפלסטיני, ולא לאורך הקו הירוק. התוואי הארוך והמפותל מוכתב על-ידי צורכי ההתנחלויות שבעומק השטח - לא רק בהיבט הביטחוני של הגנת תושביהן אלא גם בהבטחת עתודות הקרקע להרחבה של אותן ההתנחלויות.

לצורך בניית המכשול נתפסו בצווים צבאיים אדמות פלסטיניות פרטיות רבות, ושטחים רבים נותרו מעברו המערבי של המכשול. כתוצאה מכך נמנעה מרבים מתושבי הכפרים הסמוכים למכשול ההפרדה הגישה לאדמותיהם, ובכלל זה השטחים החקלאים שבבעלותם המהווים את מקור פרנסתם. הכפרים הפלסטיניים שאדמותיהם נתפסו לצורך הקמת המכשול פעלו נגד התוואי במספר אופנים. בראש ובראשונה, הוגשו עתירות לבג"ץ כנגד התוואי. במספר מקרים בולטים פסל בג"ץ את תוואי מכשול ההפרדה, שהראשון והחשוב בהם היה פסק דין של בג"ץ בעניין בית סוריכ שניתן בשנת 2004 בפסק הדין נקבע כי התוואי של המכשול פוגע באופן לא מידתי בתושבים. פסק דין נוסף של בג"ץ בנושא הכפר בילעין משנת 2007 קבע, כי תוואי המכשול נקבע כדי להקיף את החלק המזרחי של שכונת מתתיהו מזרח במודיעין עילית שכלל אינו בנוי. מכאן ששיקול זה אינו שיקול לגיטימי בקביעת התוואי, המשאיר בצד "הישראלי" כמחצית מאדמות הכפר. הצבא הציע תוואי חלופי, אשר נפסל גם הוא בבג"ץ.

תוואי שלישי התקבל על-ידי בג"ץ ולאחרונה החלו עבודות לבנייתו. עם זאת, תוואי המכשול הנוכחי בבילעין עדיין לא פורק. הכפר בילעין הנו אחד המוקדים המרכזיים של ההפגנות נגד מכשול ההפרדה.

עם זאת, רוב העתירות נגד תוואי מכשול ההפרדה נדחו, כאשר בג"ץ קיבל את עמדת המדינה לפיה תוואי המכשול מאזן כראוי בין שיקולי הביטחון לבין זכויותיהם של תושבי הכפרים הפלסטיניים. דוגמאות לכך ניתן לראות בעתירה נגד מכשול ההפרדה החוצה את שכונת שיח' סעד ובעתירה נגד ההפרדה של שכונת א-ראם במזרח ירושלים מכפרים סמוכים ומעתודות הבנייה של הכפר.

פיזור הפגנות

במקביל לשימוש בערוץ המשפטי למאבק בתוואי המכשול, המספח דה-פקטו קרקעות בבעלות פלסטינית לישראל, התפתחה במספר כפרים התקוממות עממית לא חמושה. במסגרת מחאה זו מתקיימות מדי יום שישי הפגנות רבות משתתפים במספר כפרים בגדה המערבית: בילעין, ניעלין, אל-מעסרה, בית ג'אלא, אל - ולג'ה, ואדי רחאל, ובעבר גם בכפרים בודרוס, בידו, ג'יוס, מסחה, איסכאכא, ועוד. במקומות נוספים בגדה, גם כאלה שאינם מושפעים ישירות ממכשול ההפרדה, נערכות הפגנות נגד השתלטות של התנחלויות על אדמות הכפרים ונגד הנוכחות הצבאית. במספר מוקדי הפגנות מיידים חלק מהמפגינים אבנים על אנשי כוחות הביטחון, וישנם מקרים של חבלה במכשול ההפרדה. היקפי העימותים שונים ממקום למקום ומהפגנה להפגנה. הפגנות אלה נתקלות במקרים רבים בהפעלת כוח רב מצד הרשויות, המבקשות לפזר את ההפגנות, לעיתים גם במקרים שהמפגינים אינם נוהגים באלימות ואינם מסכנים כלל את החיילים. הצבא עושה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון שימוש בגז מדמיע וירי כדורי מתכת מצופים גומי. עם זאת, כפי שממחיש תיעוד נרחב של בצלם, אנשי כוחות הביטחון הפועלים בגדה המערבית משתמשים לעיתים קרובות באמצעים אלה בניגוד להוראות הפתיחה באש, באופן שמסכן את חיי המפגינים. התנהלות זו הובילה בשנים האחרונות להריגתם ולפציעתם של מפגינים לא חמושים. במספר מקרים ירו חיילים ושוטרי מג"ב גם אש חיה לעבר מפגינים. בכפר ניעלין נהרגו שלושה מפגינים מירי אש חיה, בהם קטין בן 10. בנוסף, במהלך שנת 2009 חזר הצבא להשתמש ב כדורי "טוטו" בקוטר 0.22 אינץ' - תחמושת חיה אשר פגיעתה קטלנית פחות מזו של תחמושת רגילה. בחודשים האחרונים עולה מתצפיות בצלם כי תדירות השימוש באמצעי זה פחתה משמעותית. הצבא מכחיש כי מדובר באמצעי לפיזור הפגנות אך בפועל, תחקיר בצלם העלה כי שני בני אדם נהרגו מפגיעת כדורי "טוטו", אחד מהם במהלך הפגנה נגד המכשול, ורבים נפצעו. כמו כן, במהלך 2009 תיעד בצלם ירי חוזר ונשנה של רימוני גז ישירות על מפגינים, בניגוד להוראות הפתיחה באש, באופן היכול להפוך את הרימון לנשק קטלני. מירי כזה נהרג באפריל 2009 באסם אבו רחמה, תושב בילעין בן 30. 15 חודשים לאחר האירוע, ורק בעקבות איום בעתירה לבג"ץ, הורה הפצ"ר על פתיחת חקירת מצ"ח לבירור נסיבות המקרה.

אמצעים משפטיים לדיכוי הפגנות

הצבא משתמש בכלים משפטיים שונים על מנת למנוע הפגנות. למרות שרוב האמצעים מופנים כלפי המארגנים הפלסטינים, אמצעים מסוימים מופעלים גם כלפי פעילים ישראלים ובינלאומים. מספר פעילים זרים שהשתתפו בהפגנות גורשו לחו"ל. בנוסף, ביום 17.2.10 חתם אלוף פיקוד המרכז על שני צווים המכריזים על הגדרת הכפרים בילעין וניעלין כשטח צבאי סגור. הצווים תקפים לפרקי זמן של חצי שנה בכל פעם, וחלים בכל השטח שבין התחום הבנוי של הכפרים לבין מכשול ההפרדה. בכל יום שישי מהשעה 8:00 ועד השעה 20:00, בכפרים אחרים בהם מתקיימות הפגנות, מוצאים צווי סגירה התקפים בתאריך מסוים.

כלפי הפלסטינים, החל מתחילת שנת 2010, עושה הצבא שימוש גם בכלי נוסף: החזרתו לשימוש של צו צבאי מספר 101, האוסר על קיום הפגנות בשטחים, אשר מתחילת תהליך אוסלו ועד לשנה זו נעשה בו שימוש רק בסעיפים הנוגעים להסתה. על פי הצו, כל אסיפה, משמרת או תהלוכה של עשרה אנשים ומעלה מצריכות רישיון של מפקד כוחות הצבא באזור, אם ההתקהלות נועדה לצורך "נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" או "למטרה מדינית או לעניין היכול להתפרש כמדיני". בהגדרה גורפת זו כעילה נגד התקהלות יש כדי להגביל מאד את חופש הביטוי, על כל היבטיו. הצו קובע ענישה מחמירה - עשר שנות מאסר ו/או קנס כספי גבוה - לכל העובר עליו.

בעקבות חידוש השימוש בצו זה, מציג כעת בצלם נייר עמדה ובו ניתוח תיאורטי של הצו וההגבלות שהוא מטיל על חופש ההפגנה של הפלסטינים בשטחי B ו- C , לאור חובתה של ישראל להבטחת חופש הביטוי על פי החוק הבינלאומי. במקביל, עורך הנייר השוואה בין המצב החוקי החל על פלסטינים המפגינים בשטחים לבין המצב החוקי החל על אזרחי ישראל המפגינים בכל מקום, בין אם בשטחי המדינה ובין אם בגדה המערבית.