דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הגבלות תנועה כופות חנק על החיים בשכונת באב אל-מג׳ליס שבעיר העתיקה

בלב העיר העתיקה במזרח ירושלים נמצאת שכונת באב אל-מג'ליס אל-איסלאמי, הנקראת גם "באב א-נאזר". השכונה, צמודה ממזרח לרחוב הראשי אל-ואד (הגיא), שמוביל משער שכם (באב אל-עאמוד) לכניסה לכותל המערבי. בניצב לרחוב אל-ואד, עובר דרך השכונה רחוב באורך כמאה מטרים, המקשר מזרחה בין רחוב זה לבין מסגד אל-אקצה. זהו אזור היסטורי, שבו התקיימו עד לאחרונה חיים חברתיים ותרבותיים עשירים של תושבי העיר העתיקה. 

מחסום משטרתי בכניסה למתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.
מחסום משטרתי בכניסה למתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.

בשכונת באב אל-מג'ליס חיים כ-350 תושבים ומשרדי הווקף האיסלאמי ממוקמים בה. זוהי שכונה קטנה, שיש בה שני בתים פרטיים וחמישה מתחמי דירות, המכונים "חוש", הבנויים כל אחד סביב חצר פנימית. בשניים מהמתחמים הללו חיים כ-300 בני הקהילה האפריקאית, שמשפחותיהם הגיעו מצ'אד, סנגל וסודאן לפני כמאה שנים. בבניין נפרד שוכנת עמותת "אל-ג'אלייה אל-אפריקייה" (הקהילה האפריקאית), שהוקמה בשנת 1983 כדי לספק שירותים קהילתיים לתושבי העיר העתיקה. בעמותה התקיימו עד לאחרונה פעילויות לילדים לאחר שעות בית הספר, וכן פעילויות לצעירים ולנשים. כמו כן קיימות בשכונה שבע חנויות המשרתות בעיקר את המתפללים במסגד אל-אקצא. בקצה השכונה, בכניסה למסגד אל-אקצא, מוצב מזה שנים מחסום קבוע של המשטרה.

אחד ממתחמי המגורים של הקהילה האפריקאית בשכונה ששופץ בשנים האחרונות. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.
אחד ממתחמי המגורים של הקהילה האפריקאית בשכונה ששופץ בשנים האחרונות. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.

כיוון שהשכונה מהווה נתיב מרכזי של מתפללים מוסלמים בדרכם למסגד אל-אקצא, החיים בה מושפעים מההתרחשויות בהר הבית (אל-חרם אל-קודסי א-שריף) ומההגבלות שמטילים כוחות הביטחון על הגישה אליו. לאורך השנים הוטלו בעיקר הגבלות קצרות מועד בעקבות אירועים אלימים. אולם, החל מאמצע 2013, בין השאר בעקבות עלייה משמעותית בפעילות "נאמני הר הבית" במתחם ובפעילות הציבורית בנושא, והתגובות הנזעמות על-כך בקרב הפלסטינים, החלה ישראל להגביל יותר ויותר את גישת המתפללים המוסלמים למתחם.

בקיץ 2014 חלה הסלמה משמעותית בעימותים בין פלסטינים לבין כוחות הביטחון בגדה המערבית, ובכלל זה במזרח ירושלים. כוחות הביטחון הציבו מחסומים חדשים בכניסה לשכונות הפלסטיניות, כולל בתוך העיר העתיקה, במיוחד בדרכים המובילות למסגד אל-אקצא. אחד המחסומים הוצב ברחוב אל-ואד, בכניסה לשכונת באב אל-מג'ליס, ומאז השכונה תחומה בין שני מחסומים, המוצבים במרחק של כמאה מטר זה מזה – המחסום החדש והמחסום הקבוע שבכניסה למסגד.

עם הצבת המחסומים, החלה ישראל ליישם מדיניות חדשה האוסרת על כניסת מוסלמים למתחם בין השעות 07:30 ו-11:00, שאותן ייעדו הרשויות לביקור של יהודים. בשעות אלה, מונעת המשטרה כניסה של מוסלמים, למעט תושבי השכונה, לא רק למתחם הר הבית אלא לשכונה כולה. בנוסף, כוחות הביטחון אוסרים על מוסלמים להכנס לשכונה באופן אקראי גם בשעות אחרות, וגם כאשר הם מתירים אותה, בחלק מהמקרים עורכים כוחות הביטחון בדיקות קפדניות של המבקשים להיכנס אליה.

מחסום משטרתי המוצב בכניסה לשכונה מאז קיץ 2014. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.
מחסום משטרתי המוצב בכניסה לשכונה מאז קיץ 2014. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.

הגבלות אלה הפכו את השכונה למתחם סגור ופגעו קשות בחיי תושביה, בעסקים הפועלים בה ובפעילות העמותה האפריקאית. תושבי השכונה עצמם אינם יודעים מתי יוכלו לצאת מבתיהם ומתי יוכלו לשוב אליהם, מציאות המקשה עליהם לנהל חיים חברתיים. הן הביאו לצמצום ניכר בכמות המתפללים העוברים בשכונה בדרכם אל ההר ותושבי העיר העתיקה בכלל החלו להדיר מהשכונה את רגליהם בשל הקושי לחזות מתי ניתן יהיה להיכנס אליה ובאילו קשיים יהיה הדבר כרוך ובשל החשש להיקלע לעימותים אלימים. בעלי חנויות סיפרו לתחקירן בצלם כי צמצום מספר התושבים המגיעים לשכונה גרם לירידה חדה במכירותיהם, שבעקבותיה נאלצו חלקם נאלצו לסגור עסקיהם.

בחודש דצמבר 2015 אף הופסקה פעילות עמותת הקהילה האפריקאית, לאחר שמתנדביה והילדים והצעירים שנהנו משירותיה התקשו להגיע למקום. בתחילת פברואר החליטה העמותה לנסות לחדש את שירותיה.

המחסומים שהציבה המשטרה בשכונת באב אל-מג'ליס מהווים ענישה קולקטיבית של כל תושבי השכונה. מחסומים אלה מונעים מתושביה בפרט ומתושבי העיר העתיקה בכלל כל אפשרות לנהל שגרת חיים סבירה. אולם, מהתנהלות הרשויות נראה כי פגיעה נרחבת זו בתושבי השכונה – שאינם חשודים בדבר – אינה מטרידה אותן והן אינן עושות דבר כדי להקל על חייהם. על ישראל להסיר מחסומים אלה ולאפשר לתושבים לחזור לשגרת חייהם.

עדויות:

עדותה של מנאר סולימאן עבד אל-ג'ליל אידריס, בת 35, שניהלה את עמותת הקהילה האפריקאית עד דצמבר 2015. העדות נגבתה על-ידי תחקירן השטח מוסעב עבאס ב-14.12.15:

מנאר אידריס. תמונה פרטיתעבדתי בעמותה בערך שמונה שנים, בתפקידים שונים, בין השאר כמתאמת פרויקטים ותוכניות. בשנה האחרונה ניהלתי את העמותה. אבל בסוף שנת 2015 הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לחפש עבודה אחרת, כי העמותה נמצאת בתהליך של גסיסה. הגבלות התנועה בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז אוקטובר 2015, גרמו לקריסה איטית שלה.

זה התחיל בערך לפני שנתיים. המתנחלים התחילו להיכנס למסגד אל-אקצא, והרחוב הפלסטיני התנגד. המשטרה הציבה שני מחסומים בבאב אל-מג'ליס, במרחק של כמאה מטר אחד מהשני. העמותה נמצאת בין שני המחסומים. במשך השבוע יש הגבלות על המעבר במחסומים. רק תושבי השכונה מורשים לעבור, ולפעמים גברים מעל גיל חמישים. יש אפליה מגדרית, לא נותנים לנשים בכלל לעבור כי אומרים שכולן "מוראביטאת" - קבוצת נשים שמוחה על הכניסה של המתנחלים למסגד אל-אקצא. בסוף השבוע יש פחות הגבלות.

מאז הפיגוע ברחוב אל-ואד באוקטובר 2015 המצב החריף עוד יותר. המתנדבים של העמותה לא מצליחים יותר להגיע בגלל המחסומים והעימותים היומיומיים בין השוטרים ל"מוראביטאת". האווירה הפכה להיות מפחידה, וההורים לא מאפשרים יותר לילדים שלהם, ובמיוחד לבנות, להגיע אלינו. הבנו שזו אחריות גדולה כי ההגעה של הילדים לכאן מסכנת אותם והחלטנו להפסיק את התכניות לילדים וצעירים כדי לשמור על הביטחון שלהם.

העמותה סיפקה שירותים לתושבי העיר העתיקה ומזרח ירושלים ככלל. יש לנו שלוש קבוצות יעד: ילדים, צעירים ונשים. לפני ארבע שנים פתחנו מועדון לילדים. הילדים הגיעו לעמותה אחרי הלימודים, נשארו עד חמש וחצי וקיבלו עזרה בהכנת שיעורים מסטודנטים מתנדבים, ליווי ותמיכה נפשית של עובדת סוציאלית, פעילות פנאי, ארוחה קלה ומפגשים חברתיים. בכל שנה השתתפו בפעילות הזו 40-60 ילדים מגיל 7 עד 12. המטרה הייתה להקל על המשפחות ולספק תמיכה נפשית לילדים ועזרה לימודית לילדים, כדי שיתמידו בלימודים וההישגים שלהם ישתפרו. התמקדנו בזה משום שבעיר העתיקה יש בעיה של שיעור נשירה גבוה מבתי הספר.

הייתה גם תכנית בשם "אני X 4" לצעירים בני 24-16 שהתמודדה עם סוגיית הזהות הלאומית שלהם, בהשתתפות של 80-60 צעירים מדי שנה. התכנית נועדה לחזק את הקשר בין הצעירים בירושלים לצעירים פלסטינים בשאר חלקי השטחים הכבושים. התכנית פעלה משך שנתיים וחצי בערך וכללה ביקורים בערים פלסטיניות ומפגשים עם צעירים בערים האלה. הכיבוש הפך את רוב ערי הגדה המערבית לקנטונים ונוצר נתק בין הצעירים הפלסטינים ממקומות שונים. פרויקט אחר, בשם "עיש אל-בלד", שפעל בערך שלוש שנים, נועד להעשיר את חיי התרבות של הצעירים בעיר העתיקה וכלל מסיבות, קורסים של מיומנות אישית, פעולות התנדבות ומפגשים עם דמויות ירושלמיות שיכולות להיות מקור השראה. בנוסף, במסגרת הפרויקט צעירים העבירו תכניות פנאי לילדים קטנים. בפרויקט השתתפו יותר מחמישים צעירים.

אחד הפרויקטים הכי מוצלחים שלנו בשנה וחצי האחרונות היה של "ועדות שכונתיות". בכל שכונה הוקם ועד שכונתי שדאג למיפוי הצרכים של השכונה וניסה לקדם את הטיפול בהם, ופעל גם לחיזוק הקשר בין השכונות. הקמנו קבוצות כדורגל בשכונות. הוועדות קישטו את העיר העתיקה בחודש רמדאן וביקרו בשכונות שמתנחלים פלשו אליהן כדי לשמור על קשר עם התושבים שמבודדים בהן.

המתפרה המושבתת של עמותת הקהילה האפריקאית. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16
המתפרה המושבתת של עמותת הקהילה האפריקאית. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16

בנוסף, היו תכניות לנשים, שנועדו לספק להן מרחב למפגשים מחוץ לבית והשתתפות בסדנאות וקורסים. לפני שלוש שנים הצלחנו להפעיל פרויקט של מתפרה. הנשים תפרו בגדים לפי הביקוש של הסוחרים ומכרו את המוצרים, מה שסיפק להן מקור הכנסה. בפרויקט השתתפו 15 נשים.

בחודש דצמבר כל הפרויקטים הופסקו. לצערי, העמותה סגורה ברוב ימי השבוע. אנחנו בתקופה קשה ולא יודעים מה איזה עתיד צפוי לנו תחת הכיבוש. את מי משרתת הסגירה של העמותה? האם זה משרת את הביטחון? כשאין לצעירים מפלט ומקום להעביר את הזמן בצורה חיובית, לאן הם ייפנו? לדעתי, המדיניות הזאת מגבירה את התסכול ומעודדת את ההקצנה. החיים בעיר העתיקה הפכו להיות חשוכים ומפחידים. רק מתנחלים מעזים להסתובב פה בשעות החשכה. זה טיהור אתני במסווה של צעדים ביטחוניים.

עדותו של אדם ג'בריל אדם בלאלה בן 45, נשוי ואב לשבעה, תושב ובעל חנות בשכונת באב אל-מג'ליס בעיר העתיקה. העדות נגבתה על-ידי תחקירן השטח מוסעב עבאס ב-19.12.15:

"נולדתי בשכונת באב אל-מג'ליס. לי ולאשתי מנאל יש שבעה ילדים, הקטן בן שש והבכורה בת 16. עבדתי רוב החיים שלי בבניין אבל לפני ארבע שנים התחלתי לסבול מכאבי גב. עשיתי בדיקות ושלחו אותי לפיזיותרפיה ובסוף נאלצתי להחליף עבודה ועברתי לעבוד במסעדה ברחוב יפו.

השינוי הזה פגע בנו מאוד מבחינה כלכלית. בבניין היה לי הרבה ניסיון מקצועי אחרי הרבה שנות עבודה והייתה לי הכנסה מצוינת. זה אפשר לי לפרנס את המשפחה שלי בכבוד ולשלוח את הילדים לבתי ספר טובים. היה לי גם חלום לבנות בית גדול יותר, כי הבית שלנו הוא בשטח של 65 מטר ולא נכנס אליו אור שמש. כל החלומות התבדו כשהתחלתי לעבוד במסעדה בשכר נמוך.

ג׳יבריל בלאלה, בן 14, ליד הדוכן של משפחתו.  צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.
ג׳יבריל בלאלה, בן 14, ליד הדוכן של משפחתו.  צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16.

המצב השתפר כשאשתי התחילה לעבוד. היא תמיד אהבה לרקום והחליטה ללמוד תפירה בעמותת הקהילה האפריקאית בשכונה. היא התחילה למכור את עבודות הרקמה שלה ואז קיבלנו מענק דרך ה- UNDP שאפשר לנו לפתוח חנות בגדים בשכונה, כדי שנוכל למכור למבקרים שמגיעים למסגד אל-אקצא. המצב הכלכלי שלנו התחיל להשתפר, אז התפטרתי מהעבודה שלי במסעדה כדי לעבוד בחנות ואשתי גם תפרה בגדים שמכרנו בחנות. כשראינו שהמצב טוב, פתחתי בסטה גם של בגדים ליד החנות והבת הגדולה שלנו עבדה בה. אבל אז פתאום, לפני שנתיים, המצב התחיל להשתנות. נקודת המפנה הייתה ברמדאן בשנת 2014, אחרי שמוחמד אבו ח'דייר נחטף ונשרף למוות על-ידי ישראלים. מאז, המצב מתוח מאוד. בעיר העתיקה ובשכונה שלנו היה דיכוי קשה, המחסומים וההגבלות, העימותים בין מתפללים לשוטורים, הרבה מעצרים. אחרי הרמדאן של אותה שנה היו הרבה פלישות של מתנחלים למבנים באזור והיו היתקלויות יומיומיות בין המשטרה ל"מוראביטאת" של אל-אקצא. מה שמקשה עלינו במיוחד זה המחסום המשטרתי שהציבו במרחק של 15 מטר בערך מהחנות שלי. בכניסה השנייה לרחוב יש עוד מחסום, במרחק של 60 מטר בערך מהחנות, אז אנחנו בעצם נצורים בין שני המחסומים ולאנשים קשה מאוד להיכנס לשכונה.

מאז שהתחילו האירועים האחרונים, בתחילת אוקטובר 2015, אפשר לומר בלי להגזים שכמעט רק תושבי השכונה נכנסים אליה. כל העבודה שלנו מתבססת על המבקרים במסגד ולכן פרויקט התפירה של העמותה נסגר. מאז, יכול לעבור יום שלם עם הכנסה של לא יותר מחמישים שקלים. זה לא מספיק לכלום וככה נכנסנו לחובות. בנוסף למצב הכלכלי הקשה מכביד עלינו גם המצב הביטחוני הגרוע. אני דואג מאוד לילדים ומפחד שיסתבכו עם השוטרים. בגלל החובות שלי נאלצתי להעביר את הילדים לבית ספר אחר, ששייך לווקף האיסלאמי. רמת הלימודים שם פחות גבוהה, אבל לא יכולתי יותר לשלם על בית ספר פרטי. בגלל המצב התחלתי לפתוח את החנות רק לכמה שעות ביום. בסוף, אחותי התחילה לעזור לנו ולשבת בחנות ואני חזרתי לעבוד במסעדה במשרה מלאה. אשתי חזרה להיות עקרת בית בגלל שמכונת התפירה שעבדה עליה הייתה בעמותה שהפסיקה לפעול. העתיד לא ברור, אבל די ברור שהמחסומים הולכים להישאר. בבוקר יש פה כמעט סגר מוחלט עד שהמתנחלים מסיימים את הביקור שלהם באל-אקצא, ואז המשטרה פותחת לפעמים את המחסום לשעה וחצי כדי לאפשר לאנשים להתפלל את תפילת הצהריים, ואז הם שוב סוגרים לשעתיים ואחר כך פותחים, לפעמים הם עושים חיפוש רנדומאלי ולפעמים חיפוש קפדני. אם המצב ימשיך ככה אפילו לכמה חודשים, אז כל החנויות ברחוב ייסגרו.

עדותו של מרוואן עיסאם אל-בשיתי, בן 45, נשוי ואב לשניים, תושב שכונת באב אל-מג'ליס בעיר בעתיקה. העדות נגבתה על-ידי תחקירן השטח מוסעב עבאס ב-25.1.16:

מרוואן אל-בשיתי.אני גר בבית הזה מאז שנולדתי. הורים שלי גרים כאן משנת 1967 ואני ואשתי גרים עם הילדים שלנו בבית שצמוד לשלהם. אני עובד בתחום פיתוח הקהילה במרכז הנשים א-ת'ורי כבר יותר מעשרים שנה. החיים שלנו פה בעיר העתיקה היו מאוד טובים, עם הרבה קשרים חברתיים. אהבנו לגור פה, ממש במרכז, במרחק של כמה מטרים מהכניסה למסגד אל-אקצא.

אבל בשנה וחצי האחרונות הכל התחיל להשתנות והחיים פה הפכו להיות קשים, במיוחד אחרי שהציבו את המחסום בכניסה לשכונת באב אל-מג'ליס. הבית שלי נמצא ליד המחסום, שאויש לאחרונה בעוד שוטרים ומכישירי בידוק, ומוצב בכניסה למסגד אל-אקצא. הדלת של הבית ממש צמודה למחסום. במחסום הזה כל הזמן יש עימותים בין שוטרים ושוטרי מג"ב לתושבים שרוצים לבקר במסגד. השוטרים השתמשו פה כבר כמה פעמים ברימוני גז, וזה מסכן את החיים של הילדים שלי ושל אבא שלי, שהוא בן 80. אנחנו חיים עכשיו בסוג של מעצר בית.

לא נותנים עכשיו לאנשים להגיע למקום התפילה שלהם וזו הפרה בוטה של הזכויות שלהם. בנוסף, החנויות בשכונה פשטו רגל, כי כמעט שאין להם הכנסות. אם המצב יימשך בעלי החנויות האלה לא יוכלו להמשיך להפעיל אותן. קרובי משפחה שלנו וחברים כבר כמעט לא מבקרים אותנו. פעם הם היו מגיעים לבקר אותנו ולהתפלל במסגד באותה הזדמנות. אנשים מפחדים להגיע לשכונה. השוטרים נכנסים הרבה פעמים לבית שלנו ולבתים של השכנים שלנו, וזה מפחיד אותנו, ובעיקר את הילדים. אחת הפעילויות שארגנו בעבר הייתה מפגש שבועי בין קשישים מוסלמים ונוצרים. לפעמים ליד מסגד אל-אקצה ולפעמים ברובע הנוצרי, אבל בגלל המצב הביטחוני הפעילויות האלה הופסקו. לילדי העיר העתיקה אין מגרשי ספורט או גני משחקים, אז החצר של מסגד אל-אקצא הייתה מקום המפגש והמשחק שלהם. אני ושאר תושבי העיר העתיקה בילינו שם את הילדות שלנו. היום השוטרים מונעים את הילדים להיכנס לחצר ולשחק. גם המרכז של העמותה האפריקאית שנמצא בשכונה, וסיפק שירותים לתושבים, נסגר בגלל שהמתנדבים והמורים שלהם לא יכולים להגיע. הם עזרו לילדים להכין את שעורי הבית וקיימו פעילויות פנאי לילדים: ריקודי עם (דבקה), וספורט. העמותה נסגרה בגלל המחסומים וכוחות הביטחון. מה שקורה פה משפיע לרעה על המצב הנפשי של הילדים באזור, ובעיקר בשכונה. אנחנו מרגישים שהעתיד פה הולך להיות עוד יותר קשה.

עדותה של מית'אל אחמד עטאללה כפרעני, בת 58, גרושה, תושבת שכונת באב אל-מג'ליס. העדות נגבתה על-ידי תחקירן השטח מוסעב עבאס ב-18.12.15:

אני גרה פה מאז 1967. יש לנו בית קטן, של שני חדרים וחצר קטנה, ואני גרה פה יחד עם הבן שלי סאלח, בן 21, אחותי ריחאב, בת 54, שגם היא גרושה, והבת שלה ניבין, בת 31.

אחרי מותו של אבא שלנו אני ואחותי פתחנו חנות לבגדי תפילה לנשים, בגלל הקרבה שלנו למסגד אל-אקצא. הייתה לנו הכנסה טובה מאוד וזה אפשר לנו לממן את החינוך של הילדים.

רחאב כפרעני, אחותה של מית'אל, ליד החנות שלהן. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16
רחאב כפרעני, אחותה של מית'אל, ליד החנות שלהן. צילום: יואב גרוס, בצלם, 23.2.16

כשהמתנחלים התחילו להגיע למסגד אל-אקצא הפרנסה שלנו התחילה להיפגע. החנות שלנו נמצאת בכניסה לבאב אל-מג'ליס והיו הרבה בעיות ממש לידה. בשנה שעברה המשטרה הציבה מחסום במרחק של פחות משלושה מטרים מהחנות שלנו. היא מגבילה מאוד את הכניסה של אנשים. רוב הזמן פשוט לא נותנים להיכנס.

במחסום מונעים במיוחד כניסה של נשים, בטענה שהן "מוראביטאת". איבדנו את הלקוחות שלנו. המצב החמיר עוד יותר מאז אוקטובר 2015. עכשיו מגבילים את התנועה של התושבים בכל יום חוץ מאשר שישי ושבת. אנחנו מסתמכות על סיוע מנדבנים. החנק המתמשך על השכונה לא יאפשר לנו לעבוד יותר, ואין לנו ממה להתפרנס.