דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

אינה רוצה ואינה יכולה: טיוח חקירת הפגנות השיבה בידי ישראל

דו"ח משותף לבצלם ולארגון PCHR, דצמבר 2021

ב-30 במארס 2018 – יום האדמה – החלו הפגנות של תושבי רצועת עזה סמוך לגדר המערכת, בדרישה להסרת המצור הבלתי חוקי שמטילה ישראל על הרצועה מאז 2007 ולמימוש זכות השיבה. ההפגנות, שהתקיימו בעיקר בימי שישי ושהשתתפו בהן עשרות אלפי תושבים – בהן ילדים, נשים וקשישים – נמשכו ברציפות עד סוף 2019.

הפגנות השיבה נחשבו על ידי ישראל כבלתי לגיטימיות עוד בטרם החלו והמדינה ניסתה למנוע אותן בדרכים שונות. היא הבהירה מראש שתפעל באלימות לפיזורן, הצבא פרס עשרות צלפים לאורך הגדר וגורמים רשמיים שונים הבהירו כי הוראות הפתיחה באש יאפשרו ירי קטלני במי שיתקרב לגדר ובמי שינסה לפגוע בה. כשתושבי הרצועה קיימו בכל זאת את ההפגנות – מומשו איומים אלה והוראות הפתיחה באש התירו ירי של אש חיה במפגינים לא חמושים. כתוצאה מכך, נהרגו 223 פלסטינים, 46 מתוכם מתחת גיל 18, ונפצעו כ-8,000. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא היו חמושים ולא סיכנו את החיילים שעמדו, ממוגנים היטב, מצדה השני של הגדר.

בתגובה לביקורת הבינלאומית שהוטחה בישראל בשל תוצאות אלה, הודיעה המדינה כי היא תחקור את האירועים. אלא שכיום, יותר מארבעים חודשים לאחר ההפגנה הראשונה, ברור כי החקירות שקיים הצבא בנוגע להפגנות מעולם לא נועדו להשיג צדק לקורבנות או להרתיע מפני הישנות המעשים בעתיד. חקירות אלה – כמו החקירות שמקיימת מערכת אכיפת החוק הצבאית במקרים אחרים בהם פגעו חיילים בפלסטינים – הן חלק ממנגנון טיוח וייעודן העיקרי היה ונותר השתקת הביקורת החיצונית, כך שישראל תוכל להמשיך וליישם את אותה המדיניות ללא הפרעה.

הכשל המרכזי: מדיניות הפתיחה באש אינה נחקרת

האחריות על קביעת מדיניות הפתיחה באש, על מתן ההוראות הבלתי חוקיות לחיילים ועל התוצאות הקטלניות של יישומן מוטלת על קובעי המדיניות. אלא שהאחראים הראשיים לאירועים ולקביעת המדיניות – הדרג המדיני שקבע אותה, גיבה אותה ועודד אותה, וכן היועץ המשפטי לממשלה שאישר את חוקיותה – לא נחקרו מעולם. החקירות כלל לא בחנו את ההוראות ואת המדיניות שיושמה במהלך האירועים ובמקום זאת עסקו רק בחקירה של מקרים בודדים המוגדרים "חריגים".

גורמים רשמיים מודים כי אחת הסיבות למהירות שבה הודיעה המדינה על קיומן של חקירות אלה היא ההליכים שהתנהלו נגדה – ועדיין מתנהלים בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.. אחד העקרונות המנחים את בית הדין הוא עקרון המשלימוּת, הקובע שבית הדין יתערב רק כאשר המדינה "אינה רוצה או אינה יכולה" לנהל בעצמה את החקירה. לפיכך, אם המדינה כבר חקרה בעצמה את האירועים – בית הדין לא יעסוק בכך.

אלא שאין די בהכרזה שמתקיימת חקירה כדי למנוע את התערבותו של בית הדין. נדרשות חקירות אפקטיביות, שבמסגרתן תיבחן אחריותם של הדרגים שקבעו את המדיניות ואשר יובילו במידת הצורך לצעדים נגדם. תנאים אלה לא התקיימו בחקירות שהתנהלו בנוגע להפגנות: החקירות מנוהלות אך ורק בידי הצבא, החוקר את התנהלותו שלו. הן בוחנות רק את הדרגים הנמוכים והחוקרים פועלים תחת מנדט צר הבוחן רק אם הייתה חריגה מההוראות – תוך התעלמות מאי חוקיותן וממדיניות הפתיחה באש.

לא ניתן גם לטעון – כפי שטענו גורמים רשמיים – שמדיניות הפתיחה באש אושרה על ידי בית המשפט העליון, שדן בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים אמנם דחו את העתירות והתירו לצבא להמשיך וליישם את אותה מדיניות – אלא שבית המשפט לא אישר את ההוראות שיושמו בשטח, שכן אלו כלל לא הוצגו בפניו. כל שהוא אישר היו ההוראות שהמדינה טענה שהצבא פועל לפיהן, תוך שהשופטים מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין – שהיה ברור כבר בזמן הדיון בעתירה – בין טענות אלה לבין המציאות בשטח.

מה כן נחקר לטענת ישראל?

ביצוע החקירות הופקד בידי הפרקליט הצבאי הראשי, שנעזר במנגנון המטכ"לי המיוחד שהוקם לאחר צוק איתן. המשימה שהוטלה עליו הוגבלה מראש לחקירה של אירועים נקודתיים בלבד, שבהם עלה חשד שחיילים פעלו בניגוד להוראות שניתנו להם. חקירות אלה כוונו רק כלפי חיילים בשטח, בדרגים נמוכים. משכך, גם אם עבודתה של מערכת אכיפת החוק הייתה מצטיינת – וגם אם הייתה עומדת במשימה שהוצבה בפניה – תרומתה לאכיפת החוק הייתה מוגבלת. אלא שבחינת העבודה של המערכת מעידה כי היא אינה חותרת אפילו לביצועה של משימה מוגבלת זו.

כך, הצבא חוקר אך ורק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון, למרות המספר הגבוה של הפצועים בהפגנות – חלקם פציעות קשות שהותירו אותם משותקים או קטועי גפיים. בסך הכול נפצעו בהפגנות יותר מ-13,000 פלסטינים: כ-8,000 נפצעו מאש חיה, כ-2,400 – מירי כדורי מתכת מצופי גומי, וקרוב ל-3,000 מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 156 נותרו קטועי גפיים. אף אחד ממקרים אלה לא נחקר.

החקירות שהתקיימו לא היו עצמאיות – שהרי המקרים נחקרו אך ורק על ידי הצבא, ללא כל מעורבות אזרחית. נוסף על כך, קצב העבודה של הפצ"ר ושל המנגנון הוא איטי מאוד: על פי נתונים שהעביר דובר צה"ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מתוכם החליט הפצ"ר לפתוח בחקירת מצ"ח וכן הורה על חקירה כזו בשלושה מקרים נוספים שלא טופלו על ידי המנגנון. בארבעה מקרים החקירה הסתיימה ונסגרה בלא כלום. חקירה אחת נוספת – בגין הריגתו של עות'מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל, שהורשע בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, ונידון לחודש עבודות שירות. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ"ר לא לפתוח בחקירה פלילית וסגר את התיק בלא כלום. כל שאר המקרים שהועברו אליו נמצאים עדיין בטיפול.

* * *

התנהלותה של ישראל בכל הנוגע לחקירת ההפגנות בעזה אינה חדשה ואינה מפתיעה. התנהלות זו מאפיינת את מערכת אכיפת החוק הצבאית ונרשמה, למשל, לאחר תום הלחימה ב"עופרת יצוקה" בינואר 2009 ובצוק איתן באוגוסט 2014: גם אז פעלה ישראל בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי; גם אז היא סירבה לשנות את מדיניותה, למרות התוצאות הקטלניות שנבעו מיישומה; גם אז הבטיחה ישראל לחקור את התנהלותה רק בתגובה לביקורת שהוטחה בה; וגם אז למעט מקרים בודדים וחריגים איש לא נדרש לתת את הדין בגין התוצאות המחרידות של יישום מדיניות פתיחה באש שאינה חוקית ואינה מוסרית.

שינוי אמיתי במדיניות הישראלית יחול רק כאשר המדינה תידרש לשלם מחיר על התנהלותה, על מעשיה ועל מדיניותה. כאשר מסך העשן של החקירות יתפוגג וישראל תידרש לשלם מחיר על הפגיעות בזכויות האדם ועל ההפרות של המשפט הבינלאומי, יהיה עליה להכריע: האם להודות בגלוי שהיא אינה מכירה בפלסטינים כבעלי זכויות פוליטיות וכראויים להגנה, ולכן גם אין לה כל עניין במתן דין וחשבון על הפגיעה בזכויות האדם שלהם – או האם לשנות את מדיניותה.