דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אם הלב אינו אטום: על הירי הבלתי חוקי במפגינים לא חמושים ברצועת עזה

תקציר, אפריל 2018

מאז החל גל ההפגנות מול גדר המערכת הרג הצבא 32 פלסטינים ברצועת עזה, מהם 26 מפגינים. למעלה מאלף פלסטינים נפצעו מאש חיה. תשעה מההרוגים נורו בהפגנות יום שישי השני, ה-6.4.18, כשתוצאותיה הקטלניות של מדיניות הפתיחה באש כבר לא היו מוטלות בספק. על אף תוצאות אלה, סירבו – ועדיין מסרבים – כל הגורמים הרשמיים לבטל הוראות בלתי חוקיות בעליל אלה והם ממשיכים להורות על מימושן ולהצדיקן.

לקראת התחדשות ההפגנות היום, יום שישי, ה-13.4.18, בצלם מפרסם נייר עמדה המביא את ממצאי התחקיר שערך בנוגע לאירועי יום ההפגנות הראשון ב-30.3.18. נייר העמדה כולל גם ניתוח משפטי המבהיר את אי החוקיות של ההוראות המתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש. גורמים רשמיים מסתמכים על תרחישים קיצוניים כדי להצדיק הוראות אלה. ואולם תרחישים תיאורטיים – כמו חצייתם של אלפי פלסטינים את הגדר – אינם מספיקים כדי להתיר, מראש, ירי חי וקטלני במפגינים. ממילא, אף אחד מתרחישים אלה לא התממש בהפגנות שנערכו ברצועת עזה ונראה כי ישראל מעלה אותם כדי לגלגל את האשמה למספרם הגבוה של ההרוגים והפצועים לחמאס.

"בערך חצי שעה לפני תפילת הערב, חברי שיהאב שעמד לידי הלך לכיוון מערב כדי לקנות ברד ממוכרים שהגיעו עם עגלותיהם למקום. פתאום שמעתי קול של ירי חי וראיתי את שיהאב מוטל על הקרקע, במרחק של כארבעה מטרים ממני... ברגע שראיתי את שיהאב מוטל על הקרקע מאוד חששתי לשלומו ולחייו. פחדתי גם על עצמי, כי הבנתי שהחיילים מכוונים ישירות לאנשים, גם אם הם רק צופים במתרחש, או עומדים במשמרת מחאה שקטה."

- מחמוד ושאח, תושב מחנה הפליטים אל-בוריג', בן 19, שעדותו נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה

הודעת הצבא על כך שמנגנון הבדיקה המטכ"לי בראשותו של תא"ל מוטי ברוך, ייבחן את האירועים שבהם נהרגו פלסטינים, תוך התמקדות באירועים שבהם נהרגו אזרחים, נועדה לצרכים תעמולתיים גרידא, ובהם הניסיון למנוע חקירה עצמאית של האירועים על ידי גורמים בינלאומיים. מנגנון זה הוא רק רכיב אחד במערך הטיוח שמפעילה הפרקליטות הצבאית, כחלק מניסיונה ליצור מראית עין של מערכת אכיפת חוק יעילה המקיימת חקירות שנועדו להגיע לחקר האמת ולנקוט צעדים נגד האחראים.

ישראל מתנהלת מול ההפגנות ברצועת עזה בדומה להתנהלותה באירועים דומים בעבר: החל משימוש בלתי חוקי ונרחב בכוח קטלני הגובה מחיר דמים עצום, דרך הפצת פרשנויות משפטיות חסרות בסיס המתירות אותו, וכלה בטיוח הפשעים בתוך ימים ספורים.

השילוב בין העמדה הציבורית בישראל הנעה בין תמיכה נלהבת לבין אדישות, יחד עם מערכת משפטית המיומנת בריקון כללי מוסר מתוכנם וטיוח פשעים – מייצר מציאות שבה קשה לראות כיצד השינוי המהותי הנדרש יגיע מתוך ישראל. אמנם, מדינות רבות בעולם מפרות את זכויות האדם. ואולם ישראל ייחודית בכך שהיא מתעקשת שפעולותיה הבלתי חוקיות תואמות את כללי המשפט הבינלאומי. בכך מאתגרת ישראל את יסודות המשפט הבינלאומי באופן שונה בתכלית מהאתגר שמציבות בפניו מדינות אשר אפילו אינן טורחות לייצר מראית עין של חוקיות להפרות שהן אחראיות להן. אם הקהילה הבינלאומית לא תתעשת ותחייב את ישראל לפעול בהתאם לכללים המחייבים את כל מדינות העולם – היא תשמוט את הקרקע מתחת לניסיון האוניברסלי להגן על זכויות האדם בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם אין זו רק סכנה תיאורטית: עד שישראל תשנה את מדיניותה, ממשיכים הפלסטינים לשלם את מחיר הדמים של מצב דברים זה.