דילוג לתוכן העיקרי
נסרין ג'אבר עם תמונת אחיה מוחמד, אותו לא ראתה מאז שנת 2016. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.5.19
תפריט
נושאים

"התחלתי לשכוח איך אחי נראה": ישראל ממשיכה להחיל הגבלות קיצוניות על ביקורי תושבי הרצועה אצל קרוביהם הכלואים בישראל

נכון לסוף חודש אפריל 2019, ישראל מחזיקה 5,152 אסירים ועצירים (להלן אסירים) המוגדרים כ"ביטחוניים". רובם המכריע מוחזק במתקני כליאה הנמצאים בתוך שטחה הריבוני של ישראל והמדינה מנצלת עובדה זו כדי להטיל הגבלות קיצוניות על ביקורי משפחות האסירים הפלסטינים. כך, בנוסף להגבלה על מספר המבקרים ועל תכיפות הביקורים, ישראל גם אוסרת באופן גורף, מאז יולי 2017, על ביקורים אצל 1,329 אסירים המזוהים עם החמאס (מיעוטם מעזה ומרביתם מהגדה), במטרה מוצהרת להפעיל על הארגון לחץ כדי שישיב לישראל את אברה מנגיסטו ואת הישאם א-סייד שבהם הוא מחזיק ואת גופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין. בהתחשב באיסור המוחלט המוטל על אסירים "ביטחוניים" להשתמש בטלפון, הגבלות אלה מבטלות כל אפשרות לקיום קשר כלשהו בין האסיר לבין משפחתו.

במקרים בהם כן מתאפשר ביקור האסיר, הרי שכל ביקור בכלא כרוך במסע מפרך, אותו מארגן הצלב האדום, המתחיל לפני עלות השחר ומסתיים בשעות הערב. הביקור עצמו הוא קצר ונמשך בין 45 דקות לשעה בלבד, ובמהלכו חוצץ בין האסיר למבקריו קיר זכוכית והשיחה מתקיימת באמצעות טלפון פנימי.

בין האסירים שבהם ישראל מחזיקה ישנם303 תושבי רצועת עזה, שעל ביקורם מטילה ישראל הגבלות מרחיקות לכת אף יותר. חלקם נעצרו עוד לפני יישום "תכנית ההתנתקות" (2005) וחלקם לאחריה. שלושה מהם קטינים בני 18-16. בנוסף ישראל מחזיקה 15 פלסטינים תושבי הרצועה בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, ומגדירה אותם כאסירים "פליליים".

כך, ב-2007 אסרה ישראל לחלוטין על ביקורי משפחות מהרצועה. החל משנת 2012 ועד היום היא מאפשרת ביקורים כאלה, אך בכפוף להגבלות דרקוניות. בין השאר, מגבילה ישראל את זהות המבקרים להוריהם של האסירים, בני זוגם וילדיהם עד גיל 16 בלבד, וגם לאלה היא מתירה רק לבקר רק אחת לחודשיים (במקום פעם בחודש כמו לאסירי הגדה). אחים ואחיות של אסיר רשאים לבקרם רק אם הוריהם נפטרו או חלו במחלה קשה ואם האסיר רווק, וגם אז רק פעם בשישה חודשים, בכפוף לתיאום מיוחד ולהגשת מסמכים רפואיים, ורק אם הם לא הוגדרו כ"מנועים בטחונית" – הגדרה שרירותית שלא ניתן לערער עליה.

נשים וגברים מעזה שאחיהם כלואים בישראל סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם על הקושי הרב שנגרם להם בגלל האיסור לפגוש אותם:

ניסרין ג'אבר, בת 43, רווקה, היא תושבת העיר עזה וגננת במקצועה. אחיה, מוחמד ג'אבר, בן 38, נעצר ב-2003 ובית המשפט גזר עליו 18 שנות מאסר, אותן הוא מרצה בכלא אשל בבאר שבע. מאז חודשו הביקורים בשנת 2012, ג'אבר ראתה את אחיה פעמיים בלבד. אביהם נפטר לפני כעשר שנים ואמם של השניים אינה יכולה לבקר את בנה מאז תחילת 2016 עקב מצבה הבריאותי. ניסרין ואחותה נור, בת 26, הגישו מאז שנת 2016 יותר מ-10 בקשות לבקר את אחיהן. בקשותיהן אושרו רק פעמיים. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-2.5.19 סיפרה ניסרין ג'אבר:

ניסרין ג'אבר. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.5.19

מוחמד נעצר ב-2003 ואז ישראל הרשתה לנו לבקר אותו. ביקרתי אותו בפעם הראשונה עם ההורים שלנו בשנת 2004 ושוב בשנת 2005. בגלל ההגבלה על מספר המבקרים, לא הלכתי שוב ובביקורים האחרים ההורים שלי הלכו עם נור ואחמד, האחים הקטנים שלי. משנת 2007 ישראל אסרה בכלל על הביקורים. כמעט חמש שנים שאף אחד לא ביקר את מוחמד.

אבא שלנו נפטר בשנת 2009. באותה תקופה אף אחד לא היה יכול לבקר את מוחמד ואבא שלי נפטר מבלי שראה אותו. העובדה שמוחמד כלוא הקשתה עלינו עוד יותר את ההתמודדות עם המוות של אבא. זו הייתה תקופה קשה.

ב-2012 ישראל הרשתה שוב למשפחות האסירים לבקר, אבל זה לא כלל אחים ואחיות. היה לי קשה מאוד לקבל את זה והייתי במצב נפשי לא טוב. באותה שנה אמא נסעה לבקר את מוחמד לבד. היא אישה מבוגרת וחולה ולמרות זאת לא נתנו לנו ללוות אותה. שבוע שלם אחרי הביקור אמא היתה מותשת וחולה. בבית כלא באר שבע (אשל) יש הרבה מדרגות וצריך ללכת מרחקים ארוכים וזה הקשה עליה מאוד. למרות הקשיים, אמא המשיכה לבקר אותו.

בתחילת 2016 אמא הגישה דו"ח רפואי שלה להנהלת בית הכלא דרך הצלב האדום, כדי שיאפשרו לנור ולי לבקר. היא בחרה בנו ולא באחים שלי כי היא ידעה שבתור נשים יהיה לנו יותר קל לקבל אישור. הרשויות הישראליות הודיעו שכל זמן שנור ואני מבקרות היא לא תוכל לבקר, והיא הסכימה.

מתחילת 2016 נור ואני נרשמנו שבע פעמים לביקורים דרך הצלב האדום, ובכל פעם ישראל דחתה את הבקשה שלנו ב"מסיבות ביטחוניות". פתאום, ביולי 2017, התקשרו אליי מהצלב האדום ואמרו שאישרו את הבקשה שלנו. אי אפשר לתאר כמה שמחתי. באותו לילה לא יכולתי להירדם מרוב שמחה והתרגשות לקראת הפגישה עם מוחמד, שלא ראיתי כבר 11 שנים.

הביקור היה קשה בשבילי ובשביל כל הקרובים של האסירים. הנהלת כלא באר שבע עורכת חיפוש מאוד לא נעים על המבקרים. זה חיפוש מדוקדק, אפילו בבגדים התחתונים. יום הביקור הוא ארוך ומתיש, וכל זה בשביל פגישה של בערך 45 דקות. עברתי את כל הסבל הזה כי רציתי לראות את אחי מוחמד, לא משנה באיזו דרך ובאילו תנאים.

כשראיתי את מוחמד מגיע, מלווה על-ידי איש שב"ס ישראלי, אמרתי לו שאני רוצה להחזיק את היד שלו. איש השב"ס סירב לאפשר לנו ואני ונור בכינו וצעקנו.

הייתי מאושרת שראיתי אותו. מוחמד לקה בשבץ אחרי ששמע שאבא שלנו נפטר, אבל בביקור הזה הוא סיפר לי שמאז יש לו בעיות בראייה, בעיקר בעין שמאל. הוא אמר לנו שבכלא אין טיפול רפואי ושאם כואב לו משהו הוא מקבל רק אקמול. הביקור עבר מהר מאוד. לא הרגשתי איך הזמן עבר מרוב שהייתי שמחה, למרות שרציתי מאוד לחבק אותו, לגעת בידיים שלו ולנשק אותו. חזרתי מהביקור שמחה מאוד אבל מותשת ועייפה. אחרי חצי שנה הגשנו עוד בקשה, בשבילי ובשביל נור, לביקור שנקבע ל-10.3.18. הבקשה אושרה ושמחנו מאוד. אבל כשפגשנו את מוחמד הוא סיפר לנו שהוא איבד כמעט לגמרי את הראייה בעין שמאל. הוא ביקש שלא נספר לאמא. גם אני לא הייתי מסוגלת לספר לה.

אחרי הביקור הזה הגשתי כמה בקשות ובכל פעם דחו אותנו. הוא חסר לי בכל האירועים – בחגים, בחתונות, ובמיוחד עכשיו כשאנחנו מתקרבים לרמדאן. אבל הוא חסר לי הכי הרבה ביום שאבא שלנו נפטר, ובחתונות של האחים שלנו, ראמי ופאדי. לא הרגשנו שמחה ביום ההוא כי מוחמד לא היה איתנו. אני מקווה שיום השחרור שלו יגיע מהר. כבר שנה וחודשיים שאני ונור לא ראינו אותו. בכל פעם הצלב האדום אומר שדחו את הבקשה שלנו והם לא יודעים למה. אני מאוד רוצה שיאשרו לי לבקר את מוחמד, כי אני דואגת מאוד לבריאות שלו. אני מתגעגעת אליו כל הזמן. אני רוצה לחבק אותו ולגעת בו. הוא לא יוצא לי מהראש אפילו לרגע.

מוחמד אל-אר'א, בן 38, רווק, מובטל, תושב העיר עזה, ריצה עונש של 12 שנות מאסר, יותר משנתיים האחרונות בהן ביחד עם אחיו, דיאא, בן 45. מאז שחרורו בשנת 2015 הוא לא ראה את אחיו, עקב האיסור על ביקורי אחים ואחיות. בעדות שמסר לתחקירן בצלם, מוחמד סבאח ב-25.4.19 סיפר על המצב כיום:

מוחמד אל-אר'א. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 28.4.19

השתחררתי מהכלא אחרי שנים של געגועים לאחים שלי, בגלל שלא אפשרו להם לבקר אותי, אפילו לפני 2007. בכל התקופה שלי בכלא, רק אמא שלי יכלה לבקר אותי, ובין השנים 2012-2007 גם היא לא בגלל האיסור המוחלט על ביקורים. בשנת 2013 העבירו אותי לכלא נפחא, ושם פגשתי את אח שלי, דיאא, שהיה בכלא מאז 1992. היינו ביחד יותר משנתיים, ואמא שלי ביקרה אותנו כמה פעמים באותו בית כלא. מאז שהשתחררתי, ב-2015, לא ראיתי אותו, כי ישראל אוסרת על ביקורים של אחים ואחיות של אסירים.

שאר האחים שלי לא ראו את דיאא כבר 27 שנים, מאז שהוא נעצר. הוא לא מכיר אף אחד מהם, כי אסור להם לבקר אותו. אני לפחות ראיתי אותו בכלא, ישבתי איתו ודיברנו. לתקופה מסוימת אפילו היינו כלואים באותו חדר. אני מאוד מתגעגע אליו, לראות אותו, לשבת ולדבר איתו על כל דבר שקורה בחברה שלנו ובמשפחה. אני רוצה לראות אותו, אפילו רק לכמה שעות, כדי לראות מה שלומו ולא לדאוג לו כל-כך.

אמאל אבו עידה, בת 47, נשואה ואם לשישה, עקרת בית, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, לא ראתה את אחיה מוחמד אבו עידה, בן 40, כמעט 12 שנה. מוחמד נעצר בשנת 2005 ובני המשפחה ביקרו אותו עד 2007, אז אסרו הרשויות על ביקורי משפחות מהרצועה. אמם של אמאל ומוחמד הלכה לעולמה כמה חודשים לפני שחודשו הביקורים ב-2012, ואשתו חיה באיחוד האמירויות. אביהם נפטר לפני שנים. 

בעדות שמסרה ב-23.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אבו עידה על הגעגועים העזים לאחיה:

אמאל אבו עידה. צילום: אולפת אל-כורד, 23.4.19

המעצר של מוחמד הכה אותי בהלם. הוא גר אז באיחוד האמירויות, עבד והתחתן שם וחי שם כבר חמש שנים ונעצר במעבר רפיח כשהיה בדרך לביקור ברצועה. הצלב האדום הודיע לנו שהוא נמצא בכלא אשקלון, וקיבלנו אז היתר כניסה לבקר אותו פעם בשבועיים. התנאים של ביקורי האסירים היו הרבה יותר טובים מהיום. בשנת 2007 נאסר עלינו לבקר אותו. כמעט חמש שנים לא ביקרנו את מוחמד בכלל, וזו הייתה תקופה קשה ואכזרית מאוד. היינו מודאגים מאוד. ב-2007 נפטר אחי ג'יהאד. כמה חודשים לפני שחידשו את הביקורים, בשנת 2012, אמא שלי נפטרה. כל המשפחה הייתה בצער עמוק. היינו במצב רע מאוד. מאז חידוש הביקורים הרשו רק לאשתו של מוחמד, ולאא, לבקר אותו. אבל ולאא גרה באיחוד האמירויות, אצל ההורים שלה. כשהיא מגיעה לרצועה היא מגישה בקשה להיתר כניסה כדי לבקר אותו בכלא. לפני שנתיים היא ילדה בן אחרי שהרתה באמצעות זרע של אחי שהוברח מהכלא. מאז 2005 היא ביקרה אותו בערך 6-5 פעמים.

בשנת 2018 אני והאחיות שלי, נוואל ומהא, הגשנו בקשות לבקר את מוחמד בכלא, כי אשתו לא נמצאת כאן. הם נתנו היתר רק למהא, והיא ביקרה אותו בחודש יוני. שמחנו מאוד והביקור שלה קצת הרגיע אותנו. אחר כך הגשנו עוד בקשות לבקר אותו, אבל לא נתנו לאף אחת מאתנו אישור, גם לא למהא שכבר קיבלה אישור בעבר. כבר כמעט 12 שנים לא ראיתי אותו. התחלתי לשכוח איך הוא נראה. אנחנו שולחים לו כסף עם המשפחות של האסירים מעזה. ניסיתי לשלוח איתם גם בגדים, אבל לא נתנו אישור להכניס אותם.

אני נזכרת בו כל הזמן, במיוחד באירועים משפחתיים. אמא שלי לא ראתה אותו חמש שנים לפני שנפטרה. ברגעים שלפני המוות היא קראה למוחמד "מוחמד הנשמה שלי יוצאת, אני כל כך רוצה לראות אותך". ואנחנו בכינו עליה ועליו. מותה היה מהלומה קשה במיוחד בגלל שהיא נפטרה מלאה בגעגועים למוחמד. גם באירועים שמחים הוא חסר לנו מאוד. אח שלי מחמוד התחתן בשנת 2010. כל כך רציתי שמוחמד יהיה איתנו ויישמח איתנו.

לפני חמש שנים חיתנתי את הבת שלי, פאטמה, וגם רציתי כל-כך שהוא יהיה איתנו.

מוחמד היה אהוב במיוחד עליי ועל כולם. תמיד היה בא אלינו, משחק עם הילדים שלי ומפנק אותם, הוא היה דוד אוהב ואהוב. אני כל כך רוצה לראות אותו. אני מקווה ששלומו טוב והוא בריא. בעזרת השם הוא ישתחרר מהכלא ויחזור אליי ולכל המשפחה.

מאזן אל-עילה, בן 46, נשוי ואב לשישה, מובטל ותושב העיר עזה, לא ראה את אחיו, ראמי בן ה-40 מאז נעצר לפני 11 שנה. אמו ואשתו של ראמי, הכלוא בכלא נפחא, מבקרות אותו אחת לחודשיים. בנו מוחמד ביקר אותו עד שמלאו לו 16 לאחרונה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-24.4.19, סיפר מאזן אל-עילה:

מאזן אל-עילה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.4.19

מאז שראמי נעצר בשנת 2008 אני, אחי וארבעת האחיות שלי לא ראינו אותו. אמא שלי ואשתו הולכות לבקר אותו פעם בחודשיים בערך, ועד לאחרונה גם הבן שלו, מוחמד הצטרף אליהן, עד שמלאו לו 16. בכל פעם שאנחנו מגישים בקשת ביקור דרך הצלב האדום, הצד הישראלי עונה שאסור לאחים ולאחיות לבקר.

מאז שהוא נעצר אני מחכה לבקר אותו. עברו כבר 11 שנים ולא ראית אותו בכלל. היינו קרובים מאוד ואני מאוד מתגעגע אליו. הוא לא היה רק אח אלא גם חבר טוב שלי, אני מתגעגע לשבת ולדבר איתו, להעביר איתו את הזמן. הוא חסר לי כל הזמן. אחרי שאמא שלי חוזרת מביקור אצל ראמי בכלא היא תמיד אומרת לי שהוא כל הזמן שואל עליי. הוא אומר לה שהוא מאוד רוצה שהאחים שלו יבקרו אותו ושנתראה שוב כמו כל האחים בעולם.