דילוג לתוכן העיקרי
בני משפחות של אסירים באוטובוס הביקורים של הצלב האדום. צילום:  מוחמד סבאח, בצלם, 22.1.18
תפריט
נושאים

קרובים רחוקים – הגבלות קיצוניות על ביקורי משפחה מדרגה ראשונה אצל אסירים מרצועת עזה

ישראל מחזיקה במתקני הכליאה בתוך שטחה גם אסירים פלסטינים תושבי רצועת עזה – חלקם נעצרו לפני יישום "תכנית ההתנתקות" וחלקם לאחריה. על-פי נתוני השב"ס, נכון לנובמבר 2017, ישראל מחזיקה בתחומה 358 אסירים ועצירים תושבי הרצועה. 320 מהם מוגדרים כ"ביטחוניים" ו-38 מוגדרים כ"פליליים", בהם 12 הכלואים בטענה שנכנסו לישראל ללא היתר, כולל נער מתחת לגיל 18.

כליאתם של תושבי השטחים בתוך שטחה של ישראל כופה על בני משפחתם לקבל היתר כדי לבקרם. במשך השנים הערימה ישראל קשיים בלתי נסבלים על משפחות האסירים והעצירים מרצועת עזה. כך, לאחר שחמאס עלה לשלטון ב-2007, אסרה ישראל לחלוטין על כל ביקורי המשפחות (בתמיכת בג"ץ), וחידשה אותם רק חמש שנים לאחר מכן, ביולי 2012, וגם אז רק באופן חלקי:

בשלב הראשון התירה המדינה רק ביקורים של הוריהם ובני זוגם של הכלואים. ביקורים כאלה מתקיימים, על פי הצלב האדום, פעם בחודשיים. במאי 2013 היא התירה גם לילדי אסירים שגילם פחות משמונה לבקר את אביהם, ומאז העלתה בהדרגה את גיל הילדים המורשים לבקר. על פי הצלב האדום, כיום ישראל מתירה ביקורים של ילדים עד גיל 16. ביקורים של בני משפחה אחרים – כולל סבים וסבתות, או אחים ואחיות – אסורים לחלוטין. זאת, למעט במקרה של אסיר שהוריו נפטרו והוא רווק – אז מתירה ישראל לאחיו או אחותו לבקרו, אבל רק אחת לשישה חודשים. התנאים לגבי אסירים ועצירים תושבי הגדה המערבית – הן אלה המוגדרים "ביטחוניים" והן אלה המוגדרים "פליליים" – שונים. אלה רשאים לקבל מבקרים פעם בשבועיים. כל בני משפחתם – כולל סבים, סבתות, אחים ואחיות וילדים ללא הגבלת גיל – רשאים לבקרם.

הביקורים של אסירים ועצירים תושבי הרצועה מתקיימים בימי שני, בסבב בין בתי הכלא. את רוב האסירים מרצועת עזה מחזיקה ישראל בבתי הכלא נפחא, אשל (דקל) ורמון. אסירים שנמצאים בבתי כלא אחרים מובאים לאחד מהם לצורך הביקור. כדי להגיע לביקור, בני המשפחה נאלצים לצאת מבתיהם לפני עלות השחר. רק בשעות הערב הם שבים לביתם. בכל ביקור רשאים להשתתף שלושה בני משפחה בלבד והם יכולים להעביר לאסיר בגדים מסוג מסוים, לאחר הגשת בקשה להנהלת הכלא וקבלת אישור, ושלוש תמונות. בני המשפחה מורשים גם להפקיד עבור האסיר כסף לצורך קניית מצרכים בקנטינה. הביקור קצר ונמשך בין 45 ל-60 דקות. במהלך הביקור חוצץ בין האסיר לבין המבקרים קיר זכוכית והשיחה מתקיימת באמצעות טלפון. לילדים בני פחות מעשר מרשה ישראל לחבק את אביהם. בעקבות שביתת האסירים האחרונה מתירה ישראל לבני המשפחה, מאז יוני 2017, להגיש בקשה להצטלם עם האסיר.

רוב האסירים תושבי רצועת עזה מוגדרים כ"ביטחוניים", ומאלה שוללת ישראל את הזכות לשוחח בטלפון עם בני משפחותיהם. איסור זה – בעיקר בהתחשב בהגבלות הגורפות על הביקורים של בני המשפחה – מקשה מאוד על ילדי האסירים, הגדלים ללא אבות, על נשותיהם המגדלות את הילדים לבד, על ההורים שילדיהם רחוקים מהם ועל אחים ואחיות שאינם מורשים גם לבקר. בנוסף להגבלות אלה, מאז יולי 2017 ישראל אוסרת לחלוטין על ביקורי משפחות אצל מאה אסירים שמשתייכים לארגון חמאס, בניסיון – מוצהר – ללחוץ על הארגון להשיב לישראל את אברה מנגיסטו ואת הישאם א-סייד ואת גופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין.

זכותם של אסירים עצירים לקבל ביקורי משפחה וזכותם של בני משפחתם לבקרם. ישראל היא שבחרה לכלוא אותם בשטחה שלה – בניגוד למשפט הבינלאומי – ועליה לאפשר לביקורים אלה להתקיים, ללא הגבלות שרירותיות. כל זאת מתוך הכרה בכך ששמירה על קשר עם המשפחה היא אחת מזכויות היסוד של כל אדם, גם אם הוא אסיר.

להלן עדויות שמסרו בני משפחותיהם של אסירים, המספרים על הקושי הרב שמסבות להם ההגבלות על ביקור יקיריהם:

Thumbnail
נג'אח שמאלי ונכדיה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 8.12.17

נג'אח שמאלי, בת 60, עקרת בית תושבת עזה, אלמנה ואם לשבעה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.12.17 על הקשיים שבביקור בנה:

הבן שלי, אחמד שמאלי, נעצר בשנת 2008. נודע לי על המעצר שלו מהצלב האדום. קשה לי לתאר איך הרגשתי כשזה נודע לי. הייתי עצובה מאוד וכאב לי כל-כך. אחרי המעצר חליתי בסוכרת והתחלתי לסבול מלחץ דם גבוה.

ההליכים המשפטיים של אחמד נמשכו שנתיים וב-2010 בית המשפט הישראלי גזר עליו עונש של 18 שנות מאסר. זה כאב לי מאוד ובכיתי יום ולילה. הכי כאב לי על הילדים הקטנים של אחמד, עוביידה, שהוא היום בן 12, ועלי, שהוא היום בן 9. עונש המאסר שגזרו עליו היה כל-כך ארוך.

בשנים הראשונות, עד 2012, לא יכולתי לבקר אצל אחמד, בגלל המדיניות של ישראל אחרי עליית חמאס לשלטון ברצועה. שמרתי אתו על קשר דרך מכתבים ששלחתי דרך הצלב האדום. לפעמים היינו שולחים לאסירים ברכות דרך תכנית ברשת הטלוויזיה "פלסטין", וגם דרך כמה רשתות רדיו מקומיות שמגיעות מדי פעם לסקר את משמרת ההזדהות עם האסירים מול מטה הצלב האדום. ב- 2012, בעקבות שביתת האסירים בבתי הכלא הישראליים, שנמשכה 42 ימים, ישראל נענתה לדרישת האסירים לביקורי משפחות. גם אנחנו הכרזנו שביתת רעב, כאות הזדהות עם הבנים האסירים שלנו.

כשהודיעו לי מהצלב האדום שישראל הרשתה לנו לבקר לראשונה אצל בני, לא הצלחתי לישון כל הלילה מרוב התרגשות וציפייה לראות אותו. לא האמנתי שאני עומדת לראות את הבן שלי בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים.

בביקור הראשון הנהלת בתי הסוהר בישראל לא הרשתה לאשתו ולילדים של אחמד להצטרף, ולא הרשו לנו להביא לו כלום, אפילו לא בגדים ואוכל.

מסע הביקור בכלא מתחיל בסביבות השעה 5:00 בבוקר. כולנו מתאספים ליד מטה הצלב האדום, ואחר כך עולים על אוטובוסים שמסיעים אותנו עד למחסום ארז. משם מתחיל הסבל: במחסום עושים חיפושים, ולפעמים חיפוש על הגוף בעירום מלא, וזה כל-כך מביך ולא נעים. אחר כך נסיעה של שעתיים ממחסום ארז לכלא נפחא, שבו הוא כלוא. כל הנסיעה אני מחכה כל-כך שכבר נגיע ואראה את הבן שלי.

בזמן הביקור אני כל-כך רוצה לגעת באחמד ולחבק אותו, אבל אני לא יכולה, כי יש מחסום זכוכית שמפריד בינינו. רק פעם אחת, כשמפקד בית הכלא הרשה לנו להצטלם יחד בתוך בית הכלא, הצלחתי לחבק אותו. כשחיבקתי את אחמד פשוט התפרקתי, לא יכולתי לשלוט בעצמי; בכיתי כל כך הרבה. הרי ארבע שנים לא חיבקתי אותו. קשה לי לתאר את הרגעים האלה - תערובת של עצב ושמחה. גם אחמד לא התאפק, הוא שמח מאוד ובכה הרבה. כל כך רציתי שהרגע הזה יימשך עוד ועוד, אבל אלה היו רק חמש דקות. הייתי מאושרת שיכולתי להצטלם עם בני, שנישקתי אותו וחיבקתי אותו.

אני סובלת גם בגלל שמרשים לנו לבקר רק פעם בחודשיים או שלושה. זה הרבה מאוד זמן. הייתי רוצה לבקר את אחמד פעם בשבועיים, או פעם בחודש, ושהביקור יימשך יותר משעה כדי שיהיה לנו עוד קצת זמן ביחד, וגם שנוכל לשבת ולדבר פנים אל פנים, בלי מחיצת זכוכית ביננו.

אחרי הביקור הראשון אצל אחמד, ישראל הרשתה גם לאשתו והילדים שלו לבקר. הנכדים שלי תמיד שואלים על אבא שלהם. הם לא באמת מכירים אותו. הבן הקטן שלו עלי היה בן ארבעה חודשים כשהוא נעצר, והבן הגדול, עוביידה, היה בן שנתיים. בהתחלה, עלי לא רצה להתקרב לאחמד, הוא אמר "זה לא אבא", ואז אני פרצתי בבכי, כי הלב שלי נצבט על הבן שלי ועל הילדים שלו. בעבר, בחלק מהביקורים הנהלת בית הכלא הרשתה לנכדים שלי לחבק את אבא שלהם ולנשק אותו. היום הם מרשים להם לדבר אתו רק דרך הרמקול. בכל ביקור מותר רק לשלושה אנשים להגיע, ולכן אנחנו יכולות לקחת איתנו רק אחד מהילדים של אחמד בכל ביקור.

בכל זאת אני שמחה מאוד בזמן האחרון, בגלל שאני יכולה לבקר את הבן שלי, למרות הסבל הרב שאני עוברת במחסום ארז ובתוך הכלא במהלך הביקור, והזמן הרב שעובר בין ביקור לביקור. עכשיו אני מחכה לביקור הבא בקוצר רוח ובגעגועים רבים לאחמד. יכול להיות שזה יקרה בינואר.

בכל ביקור אני מעבירה 3,000 שקלים לקנטינה של בית הכלא בשביל אחמד. זאת הוצאה גדולה בשבילי, במיוחד בגלל שאני המפרנסת היחידה של המשפחה של הבן שלי - אשתו והילדים שלו. החורף מגיע ובבית הכלא מאוד קר. אבל רשויות הכלא לא הרשו לנו להכניס בגדים חמים ושמיכות.

עדכון: ב- 9.1.18 מסרה נג'אח שמאלי לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד כי לא קיבלה אישור להשתתף בביקור שהתקיים יום קודם ולכן כלתה ונכדה נסעו בלעדיה. סיבת הסירוב לביקור לא נמסרה לה.

בדיעה ענבר, בת 57, אלמנה ואם לשמונה, תושבת דיר אל-בלח, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-21.12.17 על הקושי לשמור על קשר עם בנה שנאסר:

בדיעה ענבר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 21.12.17
בדיעה ענבר עם תמונת בנה.

ב-31.5.02 הצבא הישראלי עצר את הבן שלי ראמי, היום בן 38, במחסום אבו הולי שבין העיר ח'אן יונס והעיר דיר אל-בלח. גזרו עליו 18 שנות מאסר. ראמי נשוי לפידאא, היום בת 36. היא הייתה בהריון כשהוא נעצר והבת שלו, רים, נולדה בשנת 2003. עכשיו היא בת 14.

אחרי שראמי נעצר, הייתי מבקרת אצלו בכלא אשקלון (שיקמה). בהתחלה נסעתי לבד, כי אשתו לא הייתה רשומה בתעודת הזהות שלו. לפעמים לקחתי את הבת שלו. היו אז ביקורים פעם בשבועיים. ביום הביקור הייתי מחכה לאוטובוס של הצלב האדום שהסיע אותנו עד למחסום ארז. במחסום עברנו חיפושים מדוקדקים ומשם הייתה לנו הסעה עד כלא אשקלון, ושם שוב חיפושים. אחר-כך היו מכניסים אותנו לאולם, כדי לפגוש את האסירים. ביני לבין בני ראמי הפרידה רשת והביקור נמשך בערך 45 דקות. הרשו לנו להכניס קצת אוכל, כמו מלוח'יה, לימון, זעתר, שום, נענע; וגם הרשו להכניס בגדים, בכל הצבעים.

בשלב מאוחר יותר הרשו גם לאשתו לבקר אצלו. לפעמים הייתי לוקחת איתי אחד מהבנים האחרים שלי, טארק או היית'ם, שהיו אז עדיין קטנים, כי עדיין הרשו לאחים לבקר. המצב נמשך ככה עד 2007, ואז ישראל אסרה על ביקורי האסירים. במשך כמעט שש שנים לא אפשרו לנו לבקר. זו הייתה תקופה מאוד קשה - לא ידעתי בכלל מה קורה עם ראמי. היה אסור גם לשלוח דברים, כמו בגדים, כסף לקנטינה ואוכל.

במשך השנים ההן לא הייתה פעילות למען האסירים שלא השתתפתי בה, למשל עצרת שבועית בימי שני מול משרדי הצלב האדום בעזה. פניתי גם לארגוני זכויות אדם, למשרד הנציב העליון לזכויות האדם של האו"ם בעזה, ולכל הארגונים שעוסקים בענייני אסירים - כדי לבקש שיעשו משהו, שיפעילו לחץ על ישראל, כדי שתאשר שוב ביקורי אסירים. ב-2012 ישראל אפשרה שוב את ביקורי האסירים אבל לפי כללים חדשים. רק פעם בחודשיים, ורק להורים, לאישה ולילדים בני פחות משמונה. אחים ואחיות של האסיר וילדים מעל גיל שמונה עדיין לא יכלו לבקר.

בפעם הראשונה שיכולתי לבקר, אחרי כל השנים של האיסור, נסעתי לבד לכלא נפחא, שם ראמי היה אז. רים כבר הייתה בת יותר משמונה, והיה אסור לה לבקר. כשהגעתי לשם גיליתי שהחליפו את הרשת המפרידה במחסום זכוכית, ושהשיחה מתנהלת באמצעות טלפון. המפגש היה קשה מאוד, כי ראיתי שראמי השתנה מאוד בשנים שבהן לא יכולנו להתראות. כשראיתי אותו התחלתי לבכות. לא הרשו לנו להביא איתנו שום דבר לביקור. הביקורים נמשכו ככה, פעם בחודשיים.

בסוף שנת 2016 אסרו עליי לבקר את ראמי. ביררתי בצלב האדום ומסרו לי שאני לא יכולה לבקר מסיבה ביטחונית. הרגשתי עוול גדול ובכיתי, כי לא עשיתי שום דבר שיצדיק את האיסור. מאז אני מגישה כל הזמן בקשות לבקר במשרדי הצלב האדום בעזה, אבל בכל פעם היו אומרים לי שהבקשה שלי נדחתה מסיבות ביטחוניות. אשתו של ראמי והבת שלו, רים, הולכות לבקר אותו, כי עכשיו כבר מאפשרים לילדים גדולים יותר לבקר, ואני נשארת בבית, מחכה שיחזרו. מרגע שהן נכנסות אני שואלת אותן מיליון שאלות על ראמי. לא פניתי לארגוני זכויות אדם, כי בתקופה הארוכה של האיסור פניתי הרבה פעמים וזה לא עזר כלום.

עכשיו מרשים לנו לשלוח לראמי בגדים דקים, ובצבעים מוגבלים - כמו חום, שחור ולבן. בגדים צבעוניים ובגדים עבים אסור. לפני חודש העבירו את ראמי מכלא נפחא לכלא רמון, ועכשיו בחורף קר שם. אסור גם להכניס שום סוג של אוכל, רק כסף לקנטינה, לפעמים 1200 ש"ח ולפעמים יותר. הם מרשים לנו גם לקנות לו סיגריות, בתוך הכלא, בערך שישים חפיסות. המחיר של הסיגריות והבגדים הרבה יותר יקר שם מהמחיר שלהם בעזה. אני חושבת שאוסרים עלינו להכניס בגדים וסיגריות שאנחנו מביאים איתנו כדי להכריח את האסירים לקנות אותם בקנטינה, במחירים גבוהים.

לפעמים אנחנו שולחים לראמי תמונות של המשפחה, כי הוא תמיד שואל על האחים והאחיות שלו. אנחנו יכולים להעביר לו רק כמה תמונות שאשתו מביאה לו בזמן הביקור. רק לעתים רחוקות ראמי שולח לנו תמונות שלו, כי הוא צריך אישור משלטונות בית הכלא.

רנדה אל-מסרי, בת 22, תושבת עזה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-14.12.17 על נתק של 13 שנה מאחיה:

רנדה אל-מסרי עם תמונת אחיה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 14.12.17
רנדה אל-מסרי עם תמונת אחיה.

אחי, נביל אל-מסרי, כיום בן 35, נעצר בשנת 2004 במחסום אבו הולי בתוך הרצועה ונשפט ל-14 שנים. הצלב האדום הודיע לנו אז שעצרו את אחי והוא מוחזק בכלא קציעות. כשאחי נעצר הייתי בת 9 בערך והוא היה בן 22. כששמענו על המעצר בכינו מאוד. ההורים שלי היו במצב נפשי קשה מאוד. נביל היה הכול בחיים שלי. הוא תמיד שיחק איתי, לקח אותי לקנות דברים ופינק אותי. מאז המעצר שלו בשנת 2004 ביקרתי אותו רק פעמיים בשנת 2005, כשהייתי בת 10. מאז, כבר 13 שנים, לא ראיתי אותו. רק ההורים שלנו יכולים לבקר אותו בכלא. אני מתעדכנת על המצב שלו רק דרך הביקורים של ההורים שלנו.

בין השנים 2007 ו-2012 הרשויות הישראליות אסרו על ביקורי המשפחות ולא ידענו מה המצב של נביל. אלה היו חמש שנים של בכי, כאב וגעגועים. כבר שכחתי את מראה פניו. אני רואה אותו רק בתמונות. אני תמיד חושבת עליו ומתגעגעת. אני מקנאה באבא ובאמא שיכולים לבקר אותו.

ההורים מספרים שהביקורים קצרים מדי, ולא מספיקים כדי לדבר על הכול ולמסור את כל דרישות השלום והגעגועים שלנו. הסוהרים גם לא מרשים להורים להצטלם אתו או לחבק אותו. אני מקווה שהרשויות הישראליות ירשו לאחים ולאחיות לבקר את האסירים בבתי הכלא בישראל. כואב לי מאוד שאסור לי לבקר את נביל, ואני בוכה הרבה בגלל זה. אני כל כך רוצה לראות אותו ומאוד מקווה שאוכל להצטרף לביקור הבא בינואר.

מאדלין אל-חלולי, בת 27 תושבת עזה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-12.12.17 כיצד השפיע על משפחתה מאסרו של אחיה וניתוק הקשר עמו:

מאדלין אל-חלולי עם תמונת אחיה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 12.12.17
מאדלין אל-חלולי עם תמונת אחיה.

אחי, מואאיד אל-חלולי, היום בן 30, נעצר ב-9.9.13 ונשפט למאסר של חמש שנים ושמונה חודשים בזמן שניסה להיכנס לישראל ללא היתר. הוא כלוא כיום בבידוד במגידו. מואאיד סובל מבעיות נפשיות מאז שנפצע באורח קשה מטיל ב-2003. הוא עבר ארבעה ניתוחים בבטן ובראש, ומאז יש לו בעיות בהתנהגות והוא מדבר בצורה שלא קשורה למציאות. ההורים שלנו לקחו אותו לבדיקות אצל פסיכולוגים, שקבעו שיש לו בעיות נפשיות והתנהגותיות.

בשנת 2013 הוא נעלם. אחרי שחיפשנו אותו שבועיים, הצלב האדום הודיע לנו שהוא נעצר ונחקר בכלא אשקלון (שקמה). אני וההורים שלי היינו בהלם כשהבנו שהוא עצור, במיוחד בגלל המצב הנפשי שלו מאז הפציעה.

שכרנו את שירותיו של עורך דין פלסטיני-ישראלי ונעזרנו גם בעורך דין ממרכז אל-מיזאן לזכויות האדם, כדי שישחררו את מואאיד, שאינו אחראי למעשיו בגלל שהוא סובל מפוסט-טראומה. הם ביקשו מאיתנו את הדו"חות הרפואיים על מצבו הנפשי ואת המרשמים לתרופות. בית המשפט הישראלי החליט שהוא ייבדק על-ידי ועדה רפואית בכלא רימון. הוועדה החליטה שמואאיד אחראי למעשיו ודבריו ושהוא כשיר מבחינה מנטאלית. זה היה אסון בשבילנו.

אחרי המעצר ההורים שלנו לא יכלו לבקר את מואאיד. אבא לא קיבל אישור בגלל שנאסר בעבר בכלא הישראלי ואמא קיבלה שבץ מוחי אחרי המעצר והחלק השמאלי של הגוף שלה היה משותק. הקשר היחיד שהיה לנו עם מואאיד היה באמצעות עורך הדין שדיווח לנו על מצבו. הבנו שהוא עבר ניתוח במעיים, בעקבות סיבוך מהפציעה מ- 2003, בתוך הכלא, ידיעה שהדאיגה אותנו עוד יותר. שלושה חודשים אחרי המעצר של מואאיד המצב של אמא הידרדר והיא הלכה לעולמה. השנה הזאת היתה אסון בשבילנו.

בינואר 2015, הצלב האדום הודיע לנו שאבא שלנו יכול לבקר אצל מואאיד, אחרי שנה וחצי כמעט מאז המעצר. שמחנו מאוד, כל כך התגעגענו אליו. חיכיתי בכיליון עיניים שאבא יחזור כדי לשמוע מה שלום אחי ולהירגע לגביו.

בביקור הראשון בכלא אבא סיפר למואאיד שאימא נפטרה. אבא אמר שהמפגש היה עצוב והם בכו הרבה על מותה של אימא.

הרשויות הישראליות לא מאפשרות לאחים ולאחיות לבקר ולכן אני לא יכולה לבקר את מואאיד. קשה לי מאוד עם זה. לא ראיתי אותו יותר מארבע שנים. בחלק מהפעמים שאבא נסע לבקר את מואיאד הנהלת הכלא אסרה עליו לראות אותו. אנחנו לא יודעים למה.

לפני שנתיים וחצי מואאיד תקף סוהרים ומאז מחזיקים אותו בבידוד, וזה מעציב אותי מאוד. פנינו להנהלת הכלא באמצעות עורך-דין כדי לבקש שיוציאו אותו מהבידוד, אבל הם סירבו לבקשה שלנו.

עצוב לי במיוחד כיום שאבא מספר לי שכשהוא מגיע לביקור מואאיד כבול בידיים וברגליים, וקשה לו אפילו להחזיק את הטלפון כדי לדבר עם אבא. אבא אומר כמה קשה לו לראות אותו כבול, במשך שעה ורבע של ביקור, ושהוא לא יכול לגעת בו או לחבק אותו. אני מקווה שאוכל לפחות לבקר את אחי מואאיד, ועוד יותר מקווה שישחררו אותו בגלל המצב הנפשי שלו. אני מקווה שהשלטונות בישראל יאפשרו לאחי להצטלם עם אבא במהלך הביקור, כדי לראות את פניו, שכבר התחלתי לשכוח.