דילוג לתוכן העיקרי
הכביש הצר והפתלתל העובר בוואדי כפר ניעמה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.12.18
תפריט
נושאים

שגרת כיבוש: הצבא חסם למשך יותר מחודש כביש ראשי מצפון לרמאללה המשרת יותר מ-20 כפרים

ביום רביעי, 5.12.18, בשעות הבוקר המוקדמות, סגר הצבא – ללא כל הודעה מוקדמת – את שער הברזל, שהציב עוד בראשית האינתיפאדה השנייה על כביש דיר איבזיע הישן (450), המכונה כביש אל-עינב. הכביש מתחבר לכביש 463 ומקשר בין הכפרים שמצפון-מערב לרמאללה לעיר רמאללה. בהודעה של דובר צה"ל נטען כי הכביש נסגר "מטעמים ביטחוניים. במסגרת התמודדות עם אירועי שוד אלימים חוזרים ונשנים שהתרחשו במקום ושורת אירועי טרור".

מפת האזור

רק למעלה מחודש לאחר מכן, בשעות הבוקר של ה-14.1.19, שב הצבא ופתח את השער. וביום שלישי, 15.1.19, בסביבות השעה 19:30, הצבא סגר שוב את השער למספר שעות. סגירת הכביש השפיעה על עשרות אלפי התושבים בכפרים שמצפון-מערב לרמאללה, ובהם עין עריכ, דיר איבזיע, כפר ניעמה, ראס כרכר, אל-ג'אנייה, שהיציאה הדרום מזרחית ממנו נחסמה בקוביות ביטון על-ידי הצבא כבר לפני שנים, ועוד. בנוסף, החסימה משפיעה על אלפי עובדים פלסטינים המחזיקים בהיתרי עבודה בישראל ועל מאות הסוחרים העוברים מדי יום לישראל דרך מחסום ניעלין וכן על תנועת המשאיות העוברות בין ישראל לגדה במחסום זה. חסימת הדרך מאלצת את התושבים לנסוע בדרך חלופית העוברת דרך כפר ניעמה כדי להתחבר לכביש 463 (ואדי כפר ניעמה).

דרך ואדי כפר ניעמה ארוכה יותר בשני קילומטרים, והנסיעה בה איטית ומורכבת היות שהיא צרה, משובשת ותלולה ואין בה תמרורים או תאורה. הדרך דו סיטרית, אך משאיות וכלי רכב גדולים אחרים העוברים בה חוסמים את המעבר בשני הכיוונים. בנוסף, בימים גשומים הוואדי מוצף ולא ניתן לעבור בדרך כלל. הנסיעה בדרך זו אורכת לפחות חצי שעה יותר ועלותה גבוה יותר.

בנוסף לכל אלה, הציב הצבא פעם-פעמיים בשבוע מחסום פתע בכניסה לדרך החלופית, לרוב דווקא בשעות הלחץ: בשעות הבוקר המוקדמות כשאנשים בדרכם לעבודה, או בשעות אחר הצהריים, כשהם שבים לבתיהם.

Thumbnail
השער שסגר הצבא בכניסה לכביש דיר איבזיע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.12.18
Thumbnail
הכביש הצר והפתלתל העובר בוואדי כפר ניעמה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.12.18

דובר צה"ל, המתקשה כביכול להבין את הקשיים הכרוכים בסגירת הכביש, מסר בשיוויון נפש, כי "לכפר דרכי גישה נוספות בהן משתמשים תושביו". תושבי הכפרים המושפעים מהחסימה דיווחו כי ההגבלות מקשות גם על ניהול קשרים חברתיים ומשפחתיים וכי מפגשים משפחתיים רבים נדחו ותושבים נמנעו מביקורים זה אצל זה, היות שנסיעה שלוקחת ברגיל דקות ספורות בלבד ארכה בין חצי שעה לשעה. כ-25 מורים המלמדים בכפר ראס כרכר וגרים בכפרים אחרים באזור התעכבו מדי יום בשל החסימה וחלק מהשיעורים התקיימו בשל כך לאחר שעות העבודה הסדירות.

הטלת הגבלות כאלו ואחרות על תנועת פלסטינים בשטחים היא אחד הכלים המרכזיים בהם משתמשת ישראל לצורך אכיפת משטר הכיבוש והשליטה באוכלוסייה הפלסטינית. מדובר באחד האמצעים הגורפים והשרירותיים ביותר בהם עושה ישראל שימוש, תוך שיבוש קיצוני של שגרת חייהם של התושבים הפלסטינים. חסימת הכביש אינה חוקית ומהווה, בכוונת מכוון, ענישה קולקטיבית של תושבים שכל "חטאם" הוא מגורים בסמוך. סגירת הכבישים שוללת את הזכות לחופש תנועה מאלפי תושבים ומהווה ניצול שרירותי של כוחו של הצבא.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם איאד חדאד במהלך חודש דצמבר, סיפרו התושבים על השלכות החסימה על חייהם:

עאייד מזלום, בן 54, נשוי ואב לשישה, תושב כפר אל-ג'אנייה, עובד תחזוקה ברשות המים הפלסטינית, סיפר בעדות שמסר ב-11.12.18:

Thumbnail
עאייד מזלום. התמונה באדיבות העד

בימים רגילים אני נוסע כל יום בתחבורה ציבורית לעבודה שלי ברמאללה, דרך ראס כרכר ומשם לדיר איבזיע, עין עריכ, ביתוניא ולבסוף רמאללה. זה לוקח בדרך כלל 20 דקות ועלות הנסיעה לכל כיוון היא שישה שקלים.

ביום רביעי 5.12.18, הצבא הישראלי סגר את שער הברזל על כביש דיר איבזיע הישן, שאנחנו קוראים לו כביש אל-עינב ומאז אנחנו נאלצים לנסוע בכביש חלופי, דרך וואדי כפר ניעמה. אנחנו נוסעים מאל-ג'אנייה לראס כרכר, ואז לכפר ניעמה, משם לדיר איבזיע, עין עריכ, ביתוניא ואז רמאללה. זאת דרך חקלאית במקור, והיא צרה מאוד, ברוחב של חמישה מטרים, ולא מיועדת לכלי-רכב גדולים וכבדים. נוצרים שם פקקי תנועה מחניקים, ולפעמים יש גם תאונות דרכים. אתמול בשעה 15:30 התנגשו שם משאית ומכונית פרטית וזה עיכב את הנוסעים בכביש במשך יותר משעתיים.

הכביש גם מאוד מסוכן. השוליים שלו לא בטוחים וכלי רכב מחליקים בהם. וכשיש גשם הוודאי מוצף וצריך לחכות שמפלס המים ירד כדי שאפשר יהיה לעבור עם המכוניות. אין על הכביש תמרורים ושלטי הכוונה, גם אין תאורה.

לפעמים החיילים מציבים מחסום פתע בכניסה לכביש הזה, ליד המגדל הצבאי שמול ראס כרכר, מעכבים עוד יותר את התנועה ומשבשים את סדר היום של הנוסעים. זה נעשה באופן שרירותי, ללא זמנים קבועים.

הם מציבים את המחסום בכל פעם לשעה עד שעתיים ואז יש פקק תנועה שנמשך שעות, גם אחרי שמסירים את המחסום. הם עושים את זה במיוחד בשעות הלחץ, בין השעות 7:30 ל-8:00 בבוקר, כשאנשים יוצאים לעבודה ובשעות אחר הצהריים, כשהם חוזרים.

אני עובד משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים ועד שסגרו את הכביש לא איחרתי כמעט אף פעם לעבודה שלי. היום קיבלתי הערה רשמית מהמנהל שלי, כולל אזהרה על ניכוי מהשכר, בגלל שמאז סגירת הכביש אני מגיע לעבודה באיחור של בין חצי שעה לשעה. זה אומר שיורידו לי מהשכר 300-200 שקלים.

הנזק שנגרם לנו הוא לא רק כלכלי. אנחנו סובלים מהנסיעה בדרך הזאת. זה מלחיץ מאוד בגלל ההחלקה של המכוניות והתאונות. אין שום הצדקה לסגירה של הכביש. זו סתם התעמרות וענישה קולקטיבית, כדי לשבש לנו את החיים ולערער את שלוותנו.

סוג'וד מוחמד, מורה בת 24, חיה עם בעלה בכפר יברוד ומלמדת בתיכון לבנות בכפר ראס כרכר. בעדות שמסרה ב-10.12.18 סיפרה:

המרחק בין הכפר שלי לבית הספר הוא בערך 32 ק"מ. אין תחבורה ציבורית ישירה לשם ואני צריכה לנסוע קודם כל מיברוד לרמאללה, במחיר של תשעה וחצי שקלים, ואז מרמאללה לראס כרכר, במחיר של שישה שקלים.

גם ביום רגיל לוקח לי לפחות שעה בכל כיוון ואני צריכה להתעורר מוקדם מאוד כדי להגיע בזמן לעבודה. מאז חסימת הכביש זה עוד יותר גרוע. זו נסיעה מאוד לא נעימה והיא גם עולה לי יותר כסף.

מאז החסימה, אני מאחרת לעבודה כל יום, בממוצע ב-30 דקות, ולפעמים יותר. זה מחייב אותי להעביר שיעורי השלמה כדי לפצות את התלמידות על החומר שהפסידו, על חשבון הזמן הפרטי שלי.

בסוף יום העבודה, בשעה 13:40, אני מחכה בין רבע לחצי שעה לאוטובוס כדי לנסוע לרמאללה. הנסיעה לוקחת עכשיו בין חצי שעה לשעה, וברמאללה אני מחכה לעוד אוטובוס שמסיע אותי לכפר שלי. אני מגיעה הביתה בשעה 16:30 או 17:00, כבר ערב וחשוך.

עד שאני מגיעה כבר אין לי כוח לעשות כלום, לא לבשל ולא לבדוק את המחברות והעבודת של התלמידים. זה מצב קשה מאוד, רק אלוהים יודע מה עובר עלינו. אני מחכה מאוד לסוף הסמסטר ומקווה שנעבור אותו בשלום.

א.ע., חשמלאי בן 23, מהכפר אל-ג'אנייה סיפר בעדותו שמסר ב-9.12.18:

לאחרונה קיבלתי פרויקט באזור שכונת א-ריחאן, במרחק של ארבעה קילומטר מצפון לרמאללה. במצב הרגיל, כדי להגיע לשם אני נוסע דרך ראס כרכר, דיר איבזיע, ביתוניא, רמאללה ומשם לשכונת א-ריחאן. במהלך הנסיעה אני אוסף פועלים מאל-ג'אנייה ומביר זית. הדרך לוקחת לי לא יותר מחצי שעה.

ביום רביעי, 5.12.18, הופתענו לגלות שחסמו עם שער ברזל את כביש אל-עינב, שמחבר ישירות בין ראס כרכר לדיר איבזיע. אנחנו לא יודעים מה הסיבה. לא נשארה לנו שום ברירה אלא לנסוע דרך כפר ניעמה, משם לדיר איבזיע ואז לביתוניא ובסוף רמאללה ושכונת א-ריחאן. ההפרש בין הדרכים הוא רק שניים או שלושה קילומטרים אבו זו דרך קשה וצרה. יש שם המון פקקי תנועה, במיוחד בשעות השיא שבהן אנשים הולכים לעבודה וחוזרים.

הנסיעה בקטע הזה, של ואדי כפר ניעמה לוקחת לנו לפחות 45-30 דקות וכשיש פקק ועוברות שם משאיות גדולות יכול להיות עיכוב של שעות. הדרך הזאת גם לא בטוחה, היו שם המון תאונות דרכים.

בגלל העיכובים האלה עבודה שאני בדרך כלל מסיים ביום לוקחת יום וחצי או יומיים. זה מקשה על עמידה בלוחות זמנים וגורם להפסדים. אני מעריך שאני מפסיד כל יום בערך 300 שקלים, וגם הפועלים שעובדים איתי מפסידים כסף.

המצב הזה משפיע עליי נפשית. אני כל הזמן לחוץ וזה משפיע על היחסים שלי עם אנשים בעבודה ועם בני המשפחה. אני כל הזמן מפוזר ומתוח. אני מפחד להיתקל במשאית בכביש ואדי כפר ניעמה, כי זה אומר שיהיה עיכוב אולי של שעות. הסגירה של הכביש הזה גורמת לנו הרבה סבל.

Thumbnail
בית הספר בראס כרכר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.12.18

אריג' אסעיד, מנהלת בית ספר בראס כרכר, בת 42, גרה, ברמאללה עם בעלה וארבעת ילדיה. בעדות שמסרה ב-10.12.18 סיפרה:

Thumbnail
אריג' אסעיד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.12.18

אני תושבת שכונת אל-מאסיון ברמאללה, ומנהלת את בית ספר בראס כרכר שבו לומדים 98 בנים ו-367 בנות. בבית הספר עובדות 28 מורות ופקידות, ו-12 מורות מגיעות מרמאללה או ממקומות אחרים מחוץ לראס כרכר.

ביום רביעי, 5.12.18, בבוקר, כשנסעתי בתחבורה ציבורית ביחד עם הבת הקטנה שלי, תאלין, בת 7, שלומדת בבית הספר שאותו אני מנהלת, הופתעתי לגלות שכביש אל-עינב, סגור בשער ברזל. הנהג נאלץ להסתובב ולנסוע דרך כפר ניעמה ומשם עד ראס כרכר. זה לוקח חצי שעה עד שעה במקום בין עשר ל-15 דקות.

הדרך הזו גם מסוכנת, אין בה מינימום של בטיחות. לפעמים, הנהג מחליט לייקר את תעריף הנסיעה, למשל אם מתעכבים יותר מדי בכביש. החסימה שיבשה את השגרה היומיומית שלנו. רוב המורות שמגיעות מחוץ לכפר מתעכבות ומגיעות באיחור. לפעמים זה רבע שעה ולפעמים שעה. זה משבש לתלמידות ולתלמידים את סדר היום והם מפסידים בגלל זה חומר. בנוסף, כולנו נאלצים לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי לא לאחר, וזה משפיע על הילדים שלנו. מאז החסימה, הבת שלי תאלין קמה כל יום בשעה 5:30 בבוקר, שעה מוקדם יותר מהרגיל, כדי להגיע בזמן לבית הספר. למרות זאת אנחנו מגיעות באיחור רבע או חצי שעה.