עדויות

מוחמד סוכר, בן 61

אני ואשתי גרים באזור אל-מר'ראקה במרכז רצועת עזה, קרוב למקום שפעם הייתה בו ההתנחלות נצרים. הבית שלנו בנוי מאסבסט ויש בו קומה אחת.

ביום שבת, ה-27.12.08, כשההפצצות על הרצועה התחילו, הבת שלי ושניים מהילדים הקטנים שלה ברחו מהבית שלהם בעיר עזה ועברו לגור איתנו. 'באותו יום המטוסים הישראלים התחילו להפציץ גם השטחים החקלאיים שליד הבית שלנו. בזמן ההפצצות הבית רעד והרגשתי שהוא הולך ליפול על הראשים שלנו.

בדרך כלל אנחנו קונים אוכל בעיר עזה, אבל לא יכולנו להגיע לשם בגלל ההפצצות והיינו צריכים להסתדר עם מה שנשאר לנו בבית. ברוב הארוחות אכלנו אורז שאשתי בישלה על תנור הנפט שלנו ושתינו תה עם זעתר כדי להשתיק את הרעב. מאז שהתחילו ההפצצות לא קיבלנו אספקה של חשמל ומים וכבר שבוע לא התקלחתי.

בני משפחת סוכר בבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים א-נוסייראת. צילום: ח'לאד אל-עזאייזה, בצלם, 5.1.09.

ביום ראשון, ה-4.1.2009, בסביבות השעה 15:00, ישראל התחילה לירות פגזים על האזור שאנחנו גרים בו. אחד הפגזים נפל על הבית של השכנים, משפחת בסל, וראיתי את העשן עולה מהבית שלהם. פגזים אחרים נפלו ליד הבית שלי והתחילו שריפות. יצאתי עם השכנים כדי לכבות את האש עם חול כי לא היו לנו מים ובינתיים הצבא המשיך לירות ולהפציץ את האזור בצורה מסיבית. אחר כך, החיילים התחילו לירות אש מסיבית ממקלעים מסביב לבית.

לא יכולתי לעמוד בזה יותר. פחדתי על החיים שלנו. 'נכנסתי הביתה, לקחתי כמה שמיכות ויצאתי עם המשפחה. לקחנו רק קצת דברים. בגלל שמיהרנו שכחתי לקחת את הטלפון הנייד שלי ואת תעודת הזהות. הבת שלי גם לא הספיקה לקחת את הטלפון הנייד שלה ואת הדברים של הילדים הקטנים שלה. נכנסנו למכונית שלי ונמלטנו משם. הרבה אנשים אחרים שגרים באזור שלנו ברחו. נסענו למחנה הפליטים א-נוסייראת שנמצא במרחק של 5 קילומטרים בערך מדרום להתנחלות נצרים לשעבר.

כל קרובי המשפחה שלנו גרים בעיר עזה ואין לנו קרובים בא-נוסייראת אז הלכנו לכיתה בבית ספר לבנות של אונר"א. מאז אנחנו גרים שם. אין לנו חשמל ואין מספיק שמיכות וקר שם מאוד. אין כלים לבישול ומי שיש לו כסף קונה למשפחה שלו אוכל מוכן. רוב התושבים נמלטו מהבתים שלהם והשאירו שם את כל הרכוש והכסף שהיו להם.

אנחנו יושבים עכשיו בכיתה ואין לנו כלום. אנחנו לא יודעים מה הצבא עשה לבתים שלנו ואם הם נהרסו או לא. אנחנו במתח נפשי גדול והתנאים הומאניטאריים קשים מאוד, במיוחד בשביל הילדים הקטנים שקשה להם להתמודד עם הקור והרעב.

מוחמד עטייה מוחמד סוכר, בן 61, נשוי ואב לתשעה, הוא מובטל ותושב אל-מר'ראקה שבמרכז רצועת עזה. את עדותו גבה ח'אלד עזאיזה ב-5.1.09 בבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים א-נוסייראת.