מאז תחילת שנות התשעים, ישראל מטילה הגבלות על התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נועדו הגבלות אלה בעיקר למנוע כניסה של פלסטינים לישראל ולמזרח ירושלים. במהלך האינתיפאדה השנייה הציבה ישראל בתוך שטח הגדה המערבית עשרות מחסומים ומאות חסימות פיזיות – ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות והחלה בהקמת מכשול ההפרדה, והשערים בו. הגבלות אלה היו חסרות תקדים  בתולדות הכיבוש הישראלי בכל הנוגע להיקפן, למשכן ולחומרת הפגיעה בשגרת חייהם של תושבי הגדה הפלסטינים.

בשנת 2009 צמצמה ישראל את מספרם של המחסומים והחסימות בגדה המערבית, אולם נכון לסוף 2010 עדיין נותרו ברחבי הגדה לפי מניין בצלם  99 מחסומים ו-505 חסימות מסוגים שונים (לפי ספירת המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם). הגבלות אלה מבטאות את גישתה של ישראל במהלך השנים לפיה חופש התנועה אינו זכות מוקנית אלא פריבילגיה שישראל רשאית להעניק או לשלול בהתאם לרצונה.הגבלות אלה משביתות במידה רבה את ניהול החיים הסדירים, כיוון שהן פוגעות אנושות במסחר, בנגישות הטיפול הרפואי והחינוך ובחיי החברה. ההגבלות יוצרות מציאות חיים בלתי-אפשרית בה שוררת אי ודאות לגבי היכולת לבצע פעולות פשוטות כיציאה לעבודה בעיר הסמוכה, שיווק תוצרת חקלאית, קבלת טיפול רפואי או ביקור קרובי משפחה. פעולות רבות אף כרוכות במסכת בירוקרטית, שבסופה לעיתים קרובות דוחה הצבא את הבקשה להיתר תנועה.

ההגבלות הקיימות היום נועדו בעיקר כדי לשלוט על תנועת הפלסטינים ולנתבה לכמה מחסומים מרכזיים, בהתאם לצרכיה של ישראל. הן מכוונות להרחיק תנועה פלסטינית מההתנחלויות, מכבישים מרכזיים המשמשים את המתנחלים או מאזורים שישראל מעוניינת לחזק את שליטתה בהם ולהדיר מהם את האוכלוסייה הפלסטינית. לכן, הרוב המכריע של ההגבלות קיימות בכבישים המובילים אל שטחי C (60% משטח הגדה שבשליטה ישראלית מלאה), במזרח ירושלים, בבקעת הירדן, במובלעות שממערב למכשול ההפרדה ובהתנחלויות בחברון.