ב-17.2.2005 קיבל שר הביטחון, שאול מופז, את המלצתה של וועדה צבאית לחדול מהריסת בתי משפחותיהם של פלסטינים החשודים בביצוע פיגועים נגד ישראלים. הוועדה קבעה כי הריסת הבתים אינה אמצעי הרתעה יעיל.

למרות החלטה זו, בשנת 2009 הרסה ישראל יחידת דיור אחת במזרח ירושלים ואטמה שתיים.

מאז 1967 ועד להחלטה זו נקטה ישראל במדיניות של הריסה של בתים בגדה המערבית ורצועת עזה כאמצעי ענישה נגד האוכלוסייה הפלסטינית. ממדי השימוש באמצעי זה השתנו לאורך השנים, לרבות תקופה של כארבע שנים (2001-1998) בה לא השתמשה ישראל באמצעי זה, בין השאר בשל העובדה שרוב האוכלוסייה הפלסטינית חיה באזורים בהם סמכויות השלטון הועברו לרשות הפלסטינית וצה"ל נמנע מלהיכנס אליהם. באוקטובר 2001, במהלך הפעולות של כוחות צה"ל בשטחי A בגדה המערבית, חידשה ישראל את מדיניות הריסת הבתים לשם ענישה.

יעדה המוצהר של הריסת הבתים היה פגיעה בקרובי משפחתם של פלסטינים אשר ביצעו, או הנחשדים במעורבות בביצוע פיגועים, כנגד אזרחים וחיילים ישראלים, וזאת על מנת להרתיע פלסטינים מביצוע פיגועים. ואכן, הנפגעים העיקריים מהריסת הבתים היו בני המשפחות, בהם נשים, זקנים וטף, שלא נשאו באחריות למעשי קרוביהם ואף לא נחשדו על-ידי ישראל בביצועה של עבירה כלשהי. ברובם המכריע של המקרים האדם שבגינו התבצעה ההריסה לא גר בבית בעת ההריסה, אם משום שהיה מוגדר כ"מבוקש" על-ידי כוחות הביטחון, אם משום שנעצר בידי ישראל והיה צפוי לעונש מאסר ממושך, ואם משום שנהרג בידי כוחות הביטחון או במהלך פיגוע שביצע.