מעצר מנהלי הוא מעצר המבוצע על-סמך הוראה מנהלית בלבד, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. על-פי המשפט הבינלאומי, מעצר כזה יכול להיחשב לחוקי בנסיבות מסוימות, אך בשל הפגיעה הקשה בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועה באמצעי זה, ונוכח הסכנה הברורה לניצולו לרעה, הציב המשפט הבינלאומי הגבלות נוקשות על יישומו. על-פי המשפט הבינלאומי, ניתן לעצור אנשים במעצר מנהלי רק במקרים חריגים ביותר, כאמצעי אחרון שנועד למניעת סכנה שלא ניתן לסכלה באמצעים פחות פוגעניים.

הדרך שבה ישראל משתמשת במעצר מנהלי עומדת בניגוד בוטה להגבלות אלה. מעצר מנהלי בישראל מבוצע תחת מעטה כבד של חיסיון, שאינו מאפשר לעצירים להקים לעצמם הגנה ראויה. במהלך השנים החזיקה ישראל אלפי פלסטינים במעצר מנהלי ממושך, בלי להעמידם לדין, בלי למסור להם מה ההאשמות נגדם ובלי לתת להם או לעורכי דינם לעיין בחומר הראיות. בכך הושמה ללעג מערכת ההגנות שבחוק הישראלי ובמשפט הבינלאומי, אשר נועדה להבטיח את הזכות לחירות ולהליך הוגן, את זכות הטיעון ואת חזקת החפות.

בחודש מארס 2012 החזיקה ישראל 320 פלסטינים במעצר מנהלי (לנתונים מעודכנים). לאורך השנים עצרה ישראל אלפי פלסטינים במעצר מנהלי לתקופות שנעו בין כמה חודשים לכמה שנים. המספר הרב ביותר של עצירים מנהליים נרשם במהלך האינתיפאדה הראשונה. כך, ב-5 בנובמבר 1989 הוחזקו 1,794 פלסטינים במעצר מנהלי. בתחילת שנות התשעים ובאמצען נע מספר העצירים בין מאה ל-350 בכל רגע נתון, ובסופן עמד מספרם על כמה עשרות בבת אחת לכל היותר. ב-13 בדצמבר 2000, כחודשיים וחצי לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, החזיקה ישראל ב-12 עצירים מנהליים פלסטינים. בחודש מארס 2002 עמד מספר העצירים המנהליים על 44.

באפריל 2002, במהלך מבצע "חומת מגן" , עצרה ישראל מאות פלסטינים במעצר מנהלי. מספרם זינק ובסוף אותה שנה הוא חצה את קו האלף. מאז, ירד מניין העצירים המנהליים ובשנים 2005-2007 הוא עמד על כ-750 בממוצע ברגע נתון. מאז נובמבר 2007 ירד מספרם בהתמדה, ובחודש דצמבר 2010 עמד המספר על 204.