"מבצע בית וגן": 48 שעות של התעמרות וחורבן במחנה הפליטים ג'נין
בתחילת יולי ניהלה ישראל את "מבצע בית וגן" במחנה הפליטים ג'נין בו גרים כ-23,600 תושבים. במבצע, שנמשך יומיים, השתתפו כאלף חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי שב"כ, שהתפרסו ברחבי המחנה. במהלך שהותם במחנה נמלטו מבתיהם, לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), כ-3,500 מהתושבים – ילדים, נשים, גברים וקשישים – חלקם מבלי לדעת לאן יפנו.
במהלך המבצע נכנסו הכוחות לעשרות בתים ושהו בהם במשך שעות. הם ערכו חיפושים בבתים, הפכו את תכולתם וחיטטו בחפצים אישיים. בחלק מהחיפושים נעזרו הכוחות בכלבים, שהסתובבו בבית בחופשיות, תקפו דיירים והפחידו אותם. הכוחות הישראליים חקרו בני משפחה, ירו מחלונות הבתים והרסו קירות חיצוניים או חוררו בהם חורים. הכוחות עצרו עשרות פלסטינים, 30 מהם נותרו במעצר גם לאחר שהצבא עזב את המחנה.
במהלך היומיים בהם שהו במחנה הרגו הכוחות הישראליים 12 פלסטינים, בהם 4 קטינים. 5 מתוכם נהרגו במהלך חילופי אש עם הכוחות, אחד נוסף נורה למוות כשנמלט מחילופי האש בהם השתתף. עוד שניים נהרגו כשהחזיקו מטענים. לפי משרד הבריאות הפלסטיני למעלה מ-120 פלסטינים נפצעו. הרס הדרכים והכוחות הרבים שהתפרסו במחנה הקשו על פינוי הפצועים לבתי החולים. נוסף על כך, חייל נהרג מירי כוחות ישראליים במהלך יציאתם מהמחנה.
הכוחות גם הרסו לחלוטין 57 בתי מגורים והותירו 277 בני אדם ללא קורת גג, בהם 81 קטינים. עשרות מבנים נוספים נהרסו חלקית. נוסף על כך הם הרסו 4 ק"מ של כבישים, 8 ק"מ של צינורות מים וכ-300 מכלי מים פרטיים. רשתות החשמל והאינטרנט נותקו וכ-100 משקי בית נותקו מרשת הביוב. גם לאחר סיום המבצע, נותר המחנה ללא הספקת מים במשך יומיים.
כניסת הכוחות למחנה והתנהלותם בו נעשו תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר במחנה פליטים צפוף בו חיים, עובדים, לומדים וחולמים אלפי בני אדם. במקום זאת, בחרה ישראל להתייחס למחנה כאל שדה קרב וטענה שהכניסה אליו נדרשת כחלק מ"המאבק בטרור". טענת שווא זו אינה מצדיקה את הפגיעה המכוונת באזרחים וברכושם – פגיעה שהיא בלתי חוקית וסותרת נורמות מוסריות ואנושיות בסיסיות. טענה זו נועדה בעיקר כדי להסתיר את מטרותיו האמיתיות של משטר האפרטהייד, הפועל להנצחת השליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים ולקידום העליונות היהודית בכל השטח שבין הים לירדן.
תחקירני השטח של בצלם, סלמא א-דביעי ועבד אל-כרים א-סעדי, גבו עדויות מתושבים שכוחות פלשו לבתיהם, גרמו לנזקים ואלצו אותם לברוח מהם. להלן חלק מהעדויות:
נדייה אל-ביטאווי, בת 26 ואם לפעוטה ותינוק, סיפרה ב-6.7.23:
ביום שני, 3.7.23, בסביבות 1:30 לפנות בוקר, שמעתי אזעקות במחנה, ושכנים אומרים שהצבא נכנס לאזור הדרום-מזרחי (רחוב מהיוב). לא הקדשתי לזה יותר מדי תשומת לב, כי זה קורה כל הזמן. רק נעלתי את דלת הבית, וחזרתי לחדר השינה. אבל אז שמעתי ירי והפצצות קרוב מאוד לבית שלנו, זאת הפעם ראשונה ששמעתי דברים כאלה כל כך קרוב.
העברתי את הילדים שלי, רסמייה, בת שנתיים וחצי, וח'יטאב, בן שמונה חודשים, לחדר השינה שלנו, ואז נרדמתי. בסביבות 5:00 לפנות בוקר התעוררתי כדי להתפלל ואז שמעתי פיצוץ. לא ידעתי בדיוק מאיפה, אבל הרגשתי שזה מאוד קרוב אליי. בזמן שחיפשתי משהו ללבוש, ראיתי פתאום כלב נכנס לחדר השינה שלי. לדלת של החדר אין ידית, לכן אפשר לפתוח אותה בקלות בדחיפה.
ברגע שהבחנתי בכלב הוא כבר קפץ עליי. הוא נשך אותי ביד שמאל, ואז דחפתי אותו. הכלב נבח ותקף אותי שוב, ואז הוא תפס אותי בירך. הרחקתי אותו, ואז הוא תפס אותי ביד ימין. צעקתי מכאב, והכלב משך אותי אל מחוץ לחדר. הלכתי איתו, כי לא רציתי שהילדים שלי יראו את מה שקורה. במסדרון היו בערך חמישה חיילים, ואמרתי להם שהכלב נושך אותי. בהתחלה הם לא הגיבו, ואז הם תפסו את הכלב וצחקו.
נכנסתי לשירותים ונעלתי אחריי את הדלת. אחד החיילים צעק עליי לצאת. היד שלי דיממה והייתי בהלם מכל מה שקרה. לא ידעתי מה לעשות. יצאתי מהשירותים, והחיילים חבשו לי את היד. הייתי נורא מבולבלת. הלכתי לילדים שלי, שבכו בחדר. ראיתי הרבה חיילים בתוך הבית והם עשו חיפושים בכל פינה. קראתי דרך החלון לאחותי שגרה בבית שלידי. אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה ללכת לאחותי, ואמרתי לו שכן. כשיצאתי, עם הילדים שלי, חיילים הלכו לפניי ומאחוריי, עד שהגעתי לאחותי שעמדה בחוץ, כי החיילים הוציאו אותם מהבית שלהם. הם הורו לכולנו ללכת לבית של שכנים. הצבא היה גם בבית הזה וריכז את כולם בחדר אחד. היינו בערך 19 נשים וילדים. הדלת של החדר הייתה סגורה, ואמרנו לחיילים שאנחנו נחנקות מהחום ואז הם פתחו את הדלת. היה חייל ששמר כל הזמן בפתח של החדר.
צרחתי ויללתי בגלל הכאבים מהנשיכה. השכנה נתנה לי שני כדורי אקמול, אבל זה לא עזר. ביקשתי מהחייל להזעיק אמבולנס, אבל הוא אמר לי שאסור לאמבולנסים להגיע. בסביבות 14:00 החיילים נתנו לי לצאת לבד ואמרו שזה על אחריותי, ורק אחרי הרבה ויכוחים הם הרשו לי לקחת את הילדים שלי כי הם לא הסכימו להישאר לבד עם אנשים זרים. אחרי שיצאתי התקשרתי לאבא שלי וסיפרתי לו מה קרה, ואמרתי שאני צריכה אמבולנס. הוא ביקש שאחזור לבית של השכנה ואחכה שם, אבל אמרתי לו שאין טעם כי האמבולנס לא יכול להגיע לשם. הלכתי עד לג׳יפ הצבאי האחרון ברחוב, ושם חיכיתי לאמבולנס. אחרי חצי שעה בערך הוא הגיע. כבר הייתי מותשת. החזקתי את התינוק ביד אחת, ואת היד של הגדולה שלי ביד השנייה. היו חיילים בכל מקום. האמבולנס פינה אותי לבית החולים אבן סינא ושם נתנו לי עזרה ראשונה, עשו לי צילומים ונתנו לי אינפוזיה עם משכך כאבים. חברים שגרים מחוץ למחנה הגיעו ולקחו את הילדים.
ש.מ. סיפרה ב-16.7.23:
ביום שני, 3.7.23, בשעה 1:00, כשאני ובעלי התכוננו לישון, שמעתי רעש חזק מאוד. כל הבית היטלטל. זה היה מחריד, לא ידענו מה קורה. רעדתי מפחד. גיסי קרא לנו לרדת לדירה שבה הוא גר עם חמי וחמותי, כי הדירה שלהם צמודת קרקע ומרגישה יותר בטוחה. הערתי את הבנים שלי, שבגיל בית ספר יסודי, ואחד מהם התחיל לרעוד מפחד. בעלי ואני הרמנו אותם, ולקחתי איתי את הטלפון שלי ותרופה שאני לוקחת למניעת הפלה כי אני בשבוע התשיעי להיריון. הרופא בדיוק אמר לי שההיריון שלי בסיכון ושאני זקוקה למנוחה.
ירדנו לבית חמי וחמותי, שהיו שם עם גיסי וגיסתי. היו לי כאבים בבטן ובגב, אני חושבת שמרוב פחד. אבל התעלמתי מזה כי רק רציתי שכולם יהיו בסדר. התחיל לזרום מידע דרך המדיה החברתית והיה ברור שהצבא פשט על המחנה. שמענו אזעקות וקריאות של התושבים וגם פיצוצים וירי. אף אחד לא יכל לישון וכולם היו מפוחדים.
נכנסתי לשירותים. היה לי דימום קל. קיוויתי שזה משהו קל ורק בגלל הלחץ והפחד. אחרי זמן קצר התחלתי להרגיש מותשת. ניסיתי להישאר עם הילדים, שהתרוצצו עם ילדים אחרים והמשפחה, רצו כל הזמן להסתכל דרך החלונות ועשו מהומות פה ושם. הייתי עסוקה בלהשגיח עליהם ולא ממש במצב שלי. בסביבות 21:30 בעלי שמע קולות ברחוב והסתכל בזהירות דרך החלון. הוא ראה בחוץ את השכן שלנו, שאמר שהוא מנסה לצאת מהמחנה כי המצב נעשה מסוכן מאד. בעלי חשב שכדאי שכולנו נצא ביחד. יצאנו כולנו. לקחתי רק את הטלפון שלי. ברחוב כבר היו המון אנשים. בעלי ביקש שאתקדם עם הילדים, כדי שהוא יוכל לעזור להורים שלו. אבא שלו עבר ניתוח לב פתוח לפני 5 חודשים. החזקתי את הילדים והלכתי עם שאר התושבים לבית החולים הממשלתי ח'ליל סלימאן. בדרך כלל זה מרחק של 15-10 דקות הליכה, אבל הכבישים היו הרוסים ולקח לנו הרבה יותר זמן. בדרך ראינו הרבה ג'יפים צבאיים. הלכנו אחרי אמבולנס שפינה כמה תושבים מבוגרים. החיילים צעקו עלינו אבל אמרנו אחד לשני לא להתייחס אליהם ולהמשיך ללכת בלי לעצור. אחד הבנים שלי פרץ בבכי ורצה את אבא שלו. גם אני בכיתי בלי הפסקה בגלל המצב. חששתי שיירו עלינו בכל רגע.
נשארנו בבית חולים בערך חצי שעה. בעלי הגיע עם ההורים שלו. היו שם המון אנשים מהמחנה. כולם היו מפוחדים בצורה שאי אפשר לתאר. כולם רצו רק להגיע למקום בטוח, רחוק מהמחנה, לקרובי משפחה וחברים. התקשרתי לאחותי שגרה בעיר ג'נין והחלטנו ללכת אליה. יצאנו מבית החולים, ובדרך היו הרבה ג'יפים צבאיים. החיילים אמרו לנו בקול רם להרים ידיים ולהתקדם. אחד הבנים שלי בכה בגלל הגז המדמיע שהיה באוויר. כשהגענו לאל-מוקאטעה (מתחם מנגנוני הביטחון של הרשות) בעלה של אחותי חיכה לנו שם. החזקתי א הידיים של הילדים ורצתי אליו, הרגשתי שהוא גלגל הצלה ממוות. בעלי חזר להורים שלו, שהיו עם שתי דודות שלו, כדי לעזור להם. אני והבנים הגענו לאחותי בשכונה אל-בסאתין בג'נין. הייתי תשושה לגמרי והיו לי כאבים בבטן. שכבתי על הספה ולא יכולתי לעשות כלום.
סיפרתי לאחותי על הדימום וביקשתי ממנה תחבושות. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שלפעמים יש לנשים דימום וההיריון ממשיך בלי בעיות. נשארנו אצל אחותי עד שהכוחות נסוגו מהמחנה. בעלי וההורים שלו היו אצל קרובי משפחה אחרים. אחותי בהתחלה לא הסכימה שננסה לחזור הביתה בגלל המצב שלי והמצב הקשה במחנה: דרכים שנגרפו, שריפות, גז המדמיע ואבק שריפה באוויר וגם צמיגים בוערים. התעקשתי ללכת לשם כי רציתי לוודא שהבית שלי בסדר. הלכתי לשם ותודה לאללה, הנזקים היו קלים בהשוואה לבתים אחרים שפוצצו אותם. המצב במחנה היה קטסטרופאלי, ולא היה לנו חשמל בגלל ההפצצות. גם מים לא היו בגלל שפגעו בדודי המים. אני והילדים שלי נסענו לבית של ההורים שלי בכפר עג'ה.
ביום חמישי, התחלתי להרגיש כאבים חזקים יותר בגב ובבטן שהלכו וגברו. הבנתי שאני צריכה להגיע לבית חולים. התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו. לפני כן לא אמרתי לו כלום, כי המצב היה מספיק קשה ולא רציתי להדאיג אותו. נסעתי לבית החולים הממשלתי והם עשו לי בדיקות וצילומים. הרופא אמר לי לנוח ולהישאר במעקב. הוא אמר שייתכן שההיריון חלש ואולי אפיל את העובר. חזרתי לבית של ההורים שלי.
הדבר נמשך כך עד ליום שבת, גם אחרי שחזרתי לבית שלנו. בעלי רצה להישאר בבית שלנו במחנה ליד הוריו. בערב התגברו הכאבים וגם הדימום. קלטתי שהפלתי. הייתי במצב נפשי קשה מאוד. חיכיתי להיריון הזה יותר משנתיים. אי אפשר לתאר דבר כזה, לאבד את התינוק שלי שנוצר ברחם שלי ושכבר התחלתי לדמיין את תווי הפנים שלו או שלה. הרגשתי שזו הייתה בת וכבר חשבתי לקרוא לה ארג'וואן, שם שאהוב עליי. דמיינתי איך אקנה לה בגדים, אסרק את השיער שלה ואשיר לה. היא הלכה ויותר לא תחזור. בכל פעם שאני נזכרת בה אני בוכה. אני כל-כך רוצה אותה. עד עכשיו לא סיפרתי לבנים שלי שלא יהיה לנו עוד תינוק ושאיבדנו אותו. אני לא יודעת איך לספר להם. הלכתי לרופא ועברתי גרידה לניקוי הרחם. אני עדיין במצב נפשי גרוע. המשפחה שלי ובעלי מנסים להקל עליי ואני מנסה לחזור לחיים נורמאליים.
ה.א. סיפרה ב-16.7.23:
ביום שני, 3.7.23, בסביבות 1:30 לפנות בוקר, חיילים פשטו על המחנה. העברתי את הילדים שלי, בני שנה וחצי עד 18, לחדר השינה שלי, כי הרגשתי שהוא יותר רחוק ממקור הירי. הבנים של גיסי, היית'ם, בן 25, ואיימן, בן 20, באו אלינו כי ההורים שלהם לא היו בבית והם לא רצו להישאר לבד וגם אחותו של בעלי, ח'ולוד, בת 41 הצטרפה אלינו. חשבנו שהכול ייגמר מהר, ושהחיילים יעזבו בתוך כמה שעות. באותו יום הבת שלי בתול, בת 18, הייתה אמורה להתחתן באולם במחנה, בין השעות 20:00-16:00. קיוויתי שהכול יסתיים עד אז ושהחתונה תתקיים כמתוכנן.
בסביבות 7:00 בבוקר שמענו דפיקות בקיר שבין הבית שלנו לבית של השכנים. חיילים נכנסו לחצר הבית ופוצצו את הדלת הבית ואז התפרצו פנימה עם כלב ענקי, לתוך חדר השינה שבו היינו כולנו. ח'ולוד בדיוק עמדה בכניסה לחדר אחרי שניסתה לפתוח את דלת הבית לפני שהם פוצצו אותה. הכלב תקף אותה. הוא תפס את היד השמאלית שלה וסחב אותה לתוך החדר. כולנו ישבנו על הרצפה, וח'ולוד נפלה לידנו. נכנסו 8-7 חיילים. הכלב עדיין נאחז עם השיניים ביד של ח'ולוד שלא הפסיקה לצעוק. הילדים צעקו ובעלי בכה בגלל אחותו, בזמן שהחיילים ניסו להרחיק את הכלב שלהם מח'ולוד, אבל לא הצליחו. הכלב לא ציית להם, ולקח כמה דקות עד שהגיע חייל אחר ששיחרר את ח'ולוד מהכלב.
החיילים לקחו לכולנו את הטלפונים והוציאו מהחדר את בעלי, הבן שלי מג'ד, בן 14, והבנים של גיסי. אני לקחתי את ח'ולוד לחדר האמבטיה שצמוד לחדר השינה ושטפתי את היד הפצועה שלה. אחד החיילים חבש לה את היד. החיילים הובילו אותי, את הילדים שלי ואת ח'ולוד לחצר והושיבו אותנו על כיסאות שם. בעלי, מג'ד, והבנים של גיסי היו עדיין בפנים עם החיילים. אחרי כמה דקות הם יצאו אלינו. אחד החייל אמר לנו בערבית לא לפחד ולסתום את האוזניים. כל החיילים, אולי 25, יצאו מהבית. אחר-כך שמעתי רעש חזק מאוד. עשן עלה מהבית. חששתי שנהרג. לא חשבתי על שום דבר, רק על איך נצא מזה בשלום.
הם הכניסו אותנו בחזרה לבית, שהיה מלא בעשן. כולנו השתעלנו. אחרי בערך עשר דקות ביקשתי מהחיילים לצאת, כי הבת התינוקת שלי, לוג'ין, בת שנה וחצי, הרגישה לא טוב בגלל העשן. הם הסכימו ויצאתי עם לוג'ין לחצר, שבה היו כמה חיילים. ישבתי בחצר במשך בערך שעה וחצי. אחר-כך הם החזירו אותי לסלון. החיילים הסתובבו בתוך הבית ואז התיישבו ואכלו וביקשו מים. אמרתי להם שאין מים קרים.
אחרי יותר משלוש שעות החיילים אזקו את הידיים של בעלי ושל הבנים של גיסי, כיסו להם את העיניים ולקחו אותם. אמרתי להם שהם לא עשו דבר ואחד החיילים אמר לי בערבית לשתוק, אחרת הם ייקחו גם את מג'ד. שתקתי אבל הרגשתי שהלב שלי בוער בגלל בעלי והבנים של גיסי. החיילים הובילו אותנו לחדר הילדים. סגרתי את דלת החדר, כי שמעתי את הכלב וחששתי שהוא יתקוף אותנו. ח'ולוד בכתה ונאנקה מכאבים. הילדים נאחזו בי.
בשעות אחרי הצהריים המאוחרות החיילים עזבו. לפני כן, אחד החיילים אמר לנו שהוא מצטער על מה שקרה ושזה בגלל "המחבלים". לא עניתי ואמרתי רק שאני רוצה את הטלפונים שלנו בחזרה. הוא אמר לי שהם נמצאים במטבח. אחרי שהם יצאו עשיתי סיבוב בבית וראיתי שהוא במצב נורא. הכול היה הרוס, ערימה של חורבות. הם אפילו פוצצו את המקלחת. לא מצאתי את תכשיטי הזהב שבתול קיבלה מארוסה לקראת החתונה והיו בארון. הם נעלמו.
הילדים פחדו ממראה ההריסות ולא רצו להישאר בבית. יצאנו והלכנו לבית של אחותי, בשכונה שלנו. נשארנו שם עד שבעלה של אחותי, שהיה מחוץ למחנה, התקשר ואמר לנו לפנות את הבית. הוא אמר שהצבא הורה לכולם לצאת מהשכונה והם הולכים כנראה לפוצץ את הבתים. כולנו יצאנו, נשים וילדים, וגם חמותה של אחותי, יוסרא, בת 75, שסובלת משבר באגן. הגיע אמבולנס שפינה אותה ואת ח'ולוד ועוד אמבולנס שפינה אותנו מהשכונה. בדרך היו ג'יפים צבאיים בכל מקום ואנשים וילדים שיצאו מהבתים כדי להציל את עצמם, כאילו שאנחנו בנכבה חדשה. דיברתי עם קרובי משפחה שלנו שגרים מחוץ למחנה והלכנו לבית שלהם. הילדים של גיסי, היית'ם ואיימן שוחררו באותו יום.
אחר-כך עברנו לבית המשפחה שלי בקבאטיה, ושם נשארנו עד שהחיילים נסוגו מהמחנה. הייתי עצבנית מאוד, עם עצבים מרוטים. בכיתי וצעקתי. הכול נהרס. בעלי היה עצור בכלא מגידו והבית שלנו לא ראוי למגורים יותר, והחתונה של בתול בוטלה. היא בכתה כל הזמן. היא לא יכלה להאמין שבכל העולם אנשים חוגגים חתונות ורק לה קרה דבר כזה ביום החתונה.
ביום חמישי, 6.7.23, בעלי שוחרר. הוא היה עצור במגידו. החלטנו לערוך למרות הכל את החתונה של בתול וארוסה, חוסיין, בן 20, שגם הוא תושב המחנה. לא הזמנו לחתונה קרובי משפחה או חברים ולא היו בה גילויי שמחה או שירים. היינו לבד, רק אנחנו והמשפחה של חוסיין. האווירה הייתה עצובה. גם בעלי ואני התחתנו אחרי פשיטה על ג'נין וגם אז הכבישים היו הרוסים ואנשים לא הצליחו להגיע לבית שלי. הלכתי ברגל, אוספת את השמלה הלבנה שלי שהתלכלכה מהחורבות והאבק.
יומיים אחרי החתונה בתול התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבוא לבקר אותנו. אמרתי לה שאני בבית של דוד שלה במחנה. עברתי כל הזמן בין הבית של גיסי לבית שלנו, שבו הייתי מתיישבת באבק ונזכרת איך הכלב נכנס לחדר ותקף את ח'ולוד, שעוד לא החלימה.
ראאידה חמדאן, בת 35 ואם לשישה, סיפרה ב-16.7.23:
אני גרה בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות בשכונת אל-חוואשין במחנה ג'נין עם בעלי איאד, בן 38, והבנות שלנו, רר'ד, בת 18, התאומות מלכ ורהף, בנות 15, רואא, בת 14, ג'נא ,בת 12, ושאם, בת שמונה. בקומה שמתחתינו גרים חמי וחמותי עם הבת שלהם מראם, בת 27, ומעלינו גרים אחיו של בעלי, מחמוד, והמשפחה שלו.
ביום שני, 3.7.23, בסביבות 11:00 בבוקר, כשחמותי ואחותו של בעלי היו אצלנו בדירה, נכנסה פתאום כקבוצה של חיילים לבניין שלנו והם שחררו בתוכו כלב. הוא נכנס לדירה שלנו ותקף אותי, אבל הצלחתי לחלץ את עצמי. הבנות שלי עמדו בסלון מבוהלות ואז הכלב התנפל על מלכ. היא ברחה לכיוון השירותים אבל הוא תפס אותה ברגל ימין ונשך אותה. היא כמעט התעלפה מרוב פחד. אני והבנות התחלנו לצעוק ולבכות. בעלי צעק והתחנן לחיילים שעמדו על המדרגות של הבניין שיחלצו אותה ואז נכנסו כמה חיילים והרחיקו ממלכ את הכלב. הרגל שלה הייתה מכוסה בדם ואחד החיילים חבש לה אותה.
החיילים התחילו לברר את השמות של הדיירים בבניין ובעלי ענה להם על כל השאלות. חלק מהם עלו לקומה השלישית, והביאו משם לדירה שלנו, תוך כמה רגעים, את מחמוד, אחיו של בעלי, עם אשתו וארבעת הילדים הקטנים שלהם. הם הביאו גם את חמי הקשיש. הם ריכזו את כולנו בסלן ואז התפזרו ברחבי הדירה. שמעתי דפיקות וקיר נהרס אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. שמעתי גם ירי מכיוון הגג. לא ידעתי מה קורה כי החיילים אסרו עלינו להסתובב בבית. הם הרשו לכל אחד מאיתנו ללכת לשירותים פעם אחת בלבד. מלכ בכתה כל הזמן בגלל הכאבים ברגל שלה. הם נשארו בבית שלנו עד חמש אחר הצהריים.
כשהם עזבו הם הודיעו שהם לוקחים איתם את איאד ואת מחמוד, והם הזהירו אותנו שלא לצאת החוצה ואמרו שהם עוד יחזרו בהמשך. אחר-כך התקשר אחיו של בעלי, יאסר, שגר בעיר ג'נין, ואמר לנו שהצבא הישראלי מרשה לתושבים לצאת. החלטנו לצאת כולנו וללכת ברגל לבית החולים הממשלתי ג'נין. כשהגענו לשם לקחתי את מלכ לרופא והוא נתן לה זריקה. אחר כך הגענו לבית של יאסר, ונשארנו שם עד שהסתיימה הפעולה הצבאית.
למחרת הנסיגה של הצבא, ביום רביעי, חזרתי הביתה לבד כדי לבדוק אותו. גיליתי שהחיילים נברו בכל הרכוש שלנו, השחיתו אותו וזרקו הכול על הרצפה. תכולת המקרר התקלקלה בגלל שזרם החשמל נותק. מצאנו פתח בקיר של חדר המדרגות שדרכו החיילים כנראה ירו על צעירים פלסטינים. בעלי ואחיו שוחררו ביום חמישי בצהריים, אחרי ארבעה ימי מעצר.
א. ק. סיפרה ב-16.7.23:
ביום שני, 3.7.23, בסביבות הצהריים, הייתי בבית עם הילדים הקטנים שלי ובעלי לא היה בבית. בסביבות 13:30 התחלתי לשמוע פיצוצים.
פתאום הבית רעד. הסתכלתי דרך החלון וראיתי אש בוערת במסעדה שבצד השני של הבניין, מתחת לדירה של גיסי. שמעתי כבאית ואז קולות של כבאים ששאלו אם אנחנו בסדר. אחר-כך חשבתי שהכול נגמר, אבל בסביבות 15:30 פתאום חיילים פשטו על הבית. הדלתות לא היו נעולות כי פחדתי שיבואו החיילים ויפוצצו אותן. יותר מ-20 חיילים נכנסו לבית ואחד מהם, שדיבר ערבית, שאל אותי מי נמצא בבית. עניתי לו שרק אני והילדים. הוא שאל אותי על בעלי, ועניתי שהוא לא בבית. החייל שאל מה שמי ומה שם בעלי.
הוא לקח ממני את הטלפון והורה לי לפתוח אותו. אמרתי לו שיש שם דברים אישיים שלי אבל הוא איים שאם לא אפתח לו את הטלפון הוא ייקח אותי בכוח לג'יפ ושעלי לפתוח אותו. פתחתי את הוואטסאפ והוא ראה את ההתכתבויות שלי עם בעלי. הוא שאל אותי אם יש נשק בבית ואמרתי לו שאין. החייל המשיך לתחקר אותי על בעלי ולאיים עליי שיביא קצין בכיר שידבר איתי. אמרתי לו שהוא יכול להביא את מי שהוא רוצה. בינתיים החיילים התפזרו בבית. שמעתי קולות שבירה מכל מקום. הם השחיתו את הכול והפכו את כל תכולת הבית. חיילים נשכבו על הספות שלנו. הייתה שם חיילת ששכבה במיטה שלנו, שלי ושל בעלי, עם הנעליים שלה, כאילו היא בבית שלה.
הפכנו לבני ערובה בתוך הבית שלנו, כאילו שאנחנו חטופים. אני לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי. הבית היה הפוך לגמרי. שום דבר לא נשאר כמו שהיה קודם. הם הרסו הכול, אפילו את ארונות המטבח. אני רק רציתי שהם יצאו ויניחו לנו בשלום. חששתי לחיי, לחיי הילדים הקטנים שלי ולחייו של בעלי שלא היה איתנו. קיוויתי שהפעילים החמושים לא יירו לכיוון הבית שלנו. הרגשתי שאנחנו בסכנה גדולה מכל הכיוונים.
ישבנו בכיסאות ליד שולחן האוכל בסלון. אחד החיילים קרא לי ללכת איתו לחדר השינה, וסימן לי לשבת על המיטה. הוא התיישב על הכיסא מולי ושאל אותי שוב על בעלי. הוא התקרב אליי עם הפנים שלו כדי להפחיד אותי. הוא ניסה לצלם אותי בטלפון שלו, והתעקש גם כשהרחקתי את הפנים שלי. התווכחתי איתו וסירבתי לתת לו לצלם אותי. הוא איים לעצור אותי ולקחת אותי לג'יפ. הוא גם לקח לי את הטלפון ואמר שיחזיר אותו אחר-כך. באותו רגע נכנס עוד מישהו, שחשבתי שהיה קצין, ושמעתי אותם קוראים לו אבו אדם. הוא דיבר ערבית טובה. אמרתי לו שהחייל רוצה לצלם אותי, ושאני לא מוכנה כי אני עם ניקאב ולא מוכנה להוריד אותו. הקצין אמר משהו לחייל, והוא הניח לי, אבל לא החזיר לי את הטלפון שלי.
חזרתי לשבת בסלון. החיילים הסתובבו בבית. בסביבות 17:00 החיילים הביאו פתאום לדירה את המשפחה של דוד של בעלי, שגרה לידנו. ממש לפני הפשיטה, באותו לילה, הדוד של בעלי נפטר בבית החולים וההלוויה הייתה אמורה להיות בבוקר. לכן היו בבית שלהם עוד בני משפחה. הם היו בסך הכול שבעה. החיילים הכניסו את כולם דרך פתח שהם פרצו בקיר של חדר הילדים. והביאו אותם אלינו לסלון. כשראיתי אותם נרגעתי קצת כי פחדתי מאוד כשאני והילדים היינו לבד עם החיילים החמושים. היה חם מאוד והחיילים לא הרשו לנו לפתוח את החלונות והווילונות, זה היה קשה מאוד. היו בערך 50 חיילים בבית והוא היה כמו מוצב צבאי. עברה שעה ועוד שעה והם לא עזבו. המצב נעשה עוד יותר גרוע כשהחיילים הביאו ארבעה צעירים מהרחוב.
הם הובילו את אחד הצעירים לחדר השינה שלי, שליד הסלון. עד כמה שהבנתי ממה שמעתי הם חקרו אותו על השתייכות לפלוגות אל-קודס. שמעתי אותם מכים אותו. הם חקרו אותו במשך עשר דקות בערך. הרגשתי צער עליו ועל הילדים שלי שישבו בשקט והקשיבו לזה. הצעיר ביקש שלא ירביצו לו ואמר שהוא לא שייך לפלוגות אל-קודס ולא לשום פלג אחרת. החיילים הוציאו אותו לסלון והושיבו אותו על הרצפה עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות.
אחר-כך החיילים הביאו את הצעיר השני. החייל שחקר את הצעיר הראשון משך אותו בבגדים ודחף אותו על הטלוויזיה שעל הקיר של הסלון, ושבר אותה. הוא הכה אותו בצוואר ובזרועות ונתן לו סטירות. אמרתי לו שאסור לו להרביץ לו לעיני הילדים ושהם מפחדים. הוא אמר לצעיר שבגללו הם מעכבים ילדים. כאילו שהצעיר הוא זה שמעכב אותנו! הוא אזק אותו והשאיר אותו על הרצפה מתחת לטלוויזיה. אמרתי לו שיסלק את הטלוויזיה כדי שלא תיפול לצעיר על הראש. החייל אמר שאין לו בעיה אם המסך ייפול עליו והוא ימות. עם שני הצעירים האחרים הם לא דיברו. אחד מהם איבד הכרה ונפל על הרצפה. שמעתי את החבר שלו אומר לחיילים שהוא סובל מהתכווצויות נוירולוגיות ושהוא נוטל תרופות. הוא נתן לו תרופה.
נשארנו ככה כל הלילה. הירי לא נפסק וכל הזמן היו פיצוצים. לא ידענו כלום על מה שקורה בחוץ. למחרת, בסביבות 11:30, החיילים יצאו מהבית בהדרגה. מייד אחרי שהם עזבו לקחתי את הילדים וכמה דברים בשבילם ויצאנו מהבית. ברחוב היה אמבולנס שהגיע לפנות אישה מבוגרת באזור, אז אני והילדים עלינו עליו. הופתעתי לגלות שהרבה תושבים כבר עזבו את הבתים שלהם ונסעו אל מחוץ למחנה, כולל חמותי והגיסה שלי. האמבולנס הביא אותנו לבית החולים ג'נין והתקשרתי לבעלי והוא אסף אותנו משם ולקח אותנו לבית של אחיו בעיר ג'נין, שם היו שאר בני המשפחה. נשארנו שם עד שהחיילים נסוגו מהמחנה.
חזרנו הביתה ביום רביעי. נאלצנו לזרוק הרבה דברים בבית, שהחיילים הרסו. הם גם שברו כמה חלונות ועשו פתח קטן בקיר, כנראה כדי לירות על הצעירים. הילדים עדיין מפוחדים ובכל פעם שהם שומעים קולות ורעשים בחוץ הם שואלים אותי אם החיילים באים לעצור אותנו! כשאני חושבת על אנשים שנשארו במחנה לאורך כל הפשיטה, עצוב לי עליהם. זה היה כל-כך מפחיד, אי אפשר לתאר את זה. למרות כל מה שעבר עלינו, המצב שלי יותר טוב ממצבם של אחרים. יכולתי לנוח ולנשום מחוץ למחנה עד שהפשיטה נגמרה.
מחמוד אל-ר'ול, בן 60, סיפר ב-16.7.23:
ביום שני, 3.7.23, לפנות בוקר, התחילה פעולה הצבאית של הכוחות הישראליים במחנה והבן שלי מוחמד, בן 32 ואשתו תנסים, בת 27, החליטו לנסוע עם שני הילדים שלהם לבית של ההורים של תנסים, בוואדי בורקין. אני, אשתי עזייה, בת 60, הבנים שלנו עובאדה, בן 27, איהאב, בן 29, ג'יהאד, בן 35, והמשפחה של ג'יהאד, נשארנו בבתים שלנו. כשהפשיטה התחילה והתחלנו לשמוע פיצוצים ג'יהאד והמשפחה שלו עלו לדירה שלנו שבקומה השנייה, כדי שכולנו נהיה ביחד.
בסביבות שמונה בבוקר, בערך 15 חיילים פשטו על הבית שלנו. מיד כשהם נכנסו הם אזקו את ג'יהאד, עובאדה ואיהאב ולקחו את הנשים והילדים לחדר אחר. החיילים התחילו לחקור אותנו, כל אחד בנפרד, ולשאול שאלות על גדוד ג'נין ואיפה הפעילים החמושים טומנים חומרי נפץ. אמרנו שאנחנו לא חברים בגדוד ג'נין ולא יודעים מה הם עושים.
החיילים עשו חיפוש בבית ונברו בכל התכולה שלו. אמרתי לקצין שבדירות שלי ושל ג'יהאד יש כסף שקיבלנו עבור קרקע שמכרנו כדי לממן את החתונה של אחד הבנים שלי, שהייתה אמורה להיערך בקרוב. רציתי לדעת אם אני צריך ללכת לקחת את הכסף או להשאיר אותו במקום. הקצין הרגיע אותי ואמר שאפשר להשאיר את הכסף במקומו ושלא יקרה לו כלום.
החיילים נשארו בבית שלנו למשך שעתיים ואז הם עצרו את הבנים שלי ועזבו איתם. נשארתי בבית עם שאר בני המשפחה. שמענו פיצוצים ברחבי המחנה ורעש של דחפורים ברחובות. לא ידענו מה בדיוק קורה מחוץ לבית. ביום שלישי, בסביבות 22:00 בלילה, שמענו מהתושבים והשכנים שכוחות הצבא אמרו לתושבי המחנה לצאת מהבתים ולפנות אותם, כי הצבא עומד לפוצץ חלק מהם. החלטתי לצאת מהר מהבית עם בני המשפחה שלי. כולנו הלכנו ברגל לבית הבת שלי שגרה בבירקין הסמוכה. כשיצאנו מהבית היינו בהלם. הדחפורים הצבאיים גרפו את הרחובות של המחנה והשאירו בורות וערמות עפר. הצבא ניתק את החשמל ושרר שרר חושך מסביב.
ברגע ששמעתי שהצבא נסוג, חזרתי לבד לבית שלנו. כשהגעתי לשם שוב חטפתי הלם. דחפור הצבאי גרף את שער הכניסה שלנו, ברוחב 4 מטרים, מברזל, ועקר אותו. היו סימנים של פיצוץ בחצר ובכניסה לבית. כל תכולת הבית הייתה הרוסה. הם נברו בכל מקום. הלכתי מייד לחפש את הכסף, שהיה במגירה סודית בארון של חדר השינה וגיליתי שכולו נגנב, 150,000 שקלים. הלכתי לדירה של ג'יהאד כדי לבדוק אם הכסף שהיה שם נשאר, ולא מצאתי כלום. היו אצלו 100,000 שקלים מהמכירה של חלקת הקרקע, שקיבלנו עבורה 250,000 שקלים.
התברר שהחיילים פוצצו את הכניסה לבית בחומרי נפץ. מצאתי חוטים שהצבא הישראלי משתמש בהם כדי לפוצץ בתים. בבית שלנו לא היו פעילים צבאיים ולא חומרים אסורים, אני לא יודע למה הם נקמו בי ובבני המשפחה שלי והרסו את הבתים שלנו, ואת כל התכולה שלהם. הופתעתי גם לגלות שהם עקרו את דלת השובך שלי ובערך 60 יונים שאני מגדל ברחו.
המשפחה שלי עדיין קרועה ומפוזרת אצל קרובי משפחה. אנחנו צריכים לשפץ את הבית ולשקם את הרהיטים שהחיילים הרסו. הבנים שלי, שנעצרו, שוחררו למחרת הנסיגה.
לינא א-סעדי, בת 31 ואם לשלושה, סיפרה ב-16.7.23:
ביום שני, 3.7.23, בסביבות 21:30 בערב, אבא שלי התקשר ואמר לי שנצא מהבית, כי כרזו במסגדים לתושבים לפנות את הבתים בשכונה. יצאנו מהבית, אני, בעלי, עלאא א-דין א-סעדי, בן 35, והילדים שלנו, נאסר, בן עשר, מוחמד, בן שבע, ומונא, בת ארבע. עדכנו את השכנים שלנו וגם הם יצאו. לא ידענו לאן ללכת. ראינו אמבולנס ברחוב, והוא הסיע חלק מאיתנו לאזור של בית חולים אבן סינא. משם המשכנו לביתה של אחותי במכונית של אחד התושבים שריחם עלינו. היינו במצב פתטי, לכל הילדים שלי היה חום גבוה, והדבר היחיד שלקחתי איתי היה התרופה שלהם.
הגענו לבית של אחותי עם ילדים בוכים. השכבתי אותם שם במיטה וחשבתי שאני הולכת לאבד אותם, כי כל הגוף שלהם רעד. אחותי הביאה להם ממתקים ואוכל, אבל הם לא היו רעבים. האחיינים שלי רצו שהילדים שלי ישנו בחדרים שלהם, אבל הם התעקשו לישון רק לידי. כולנו ישנו באותו חדר. למחרת אבא שלי הגיע ולקח אותי ואת הילדים לבית שלהם, ואמא עזרה לי לטפל בילדים. כולנו התאוששנו לאט לאט כי הרגשנו בטוחים והילדים התחילו להחלים.
אחרי שהחיילים נסוגו מהמחנה חזרנו הביתה וקיבלנו שוק. הבית היה לגמרי הרוס, הם עשו פיצוץ בתוכו. הם הרסו את הכול: הריהוט, הקירות והבגדים, שום דבר כבר לא היה ראוי לשימוש. לא היה חשמל וגם מים לא היו כי כדורים ניקבו את מכלי המים שעל הגג. הסתכלתי על הבית ולא יכולתי לסבול להיות שם. היה ריח בלתי נסבל של שריפה בכל מקום, הבגדים היו מפוזרים בכל הבית, שרופים וקרועים. הכול היה הרוס. הם אפילו שברו את כל החלונות במכונית שלנו.
אמרתי לבעלי שאני לא רוצה להישאר שם ואני רוצה לחזור לבית של ההורים שלי. לא ידעתי מה להגיד לילדים, הם שאלו אותי על בגדי החג ועל הצעצועים שלהם.
עכשיו אנחנו אצל ההורים שלי ואני הולכת כל יום לבית כדי לנקות אותו. הילדים נשארים אצל סבא וסבתא שלהם, והם לא רוצים לחזור לבית ההרוס, הם אפילו לא רוצים שאני אלך לשם, כי הם מפחדים שיאבדו גם אותי ואת אבא שלהם. אני ובעלי לא מצאנו את תעודות הלידה של הילדים, ולא את התמונות שלנו או התעודות שלנו מהאוניברסיטה. כל מה שמצאתי היה פגום או שרוף או מלוכלך משמן, בגלל שהם גם שפכו את כל המזון במטבח על הרצפה. אנחנו לא יודעים מה לעשות, איבדנו את הכול. עד מתי המצב הזה ימשך? עכשיו אנחנו צריכים לשפץ הכול מהיסוד. נצטרך גם ריהוט חדש, כי לא נשאר שום דבר שאפשר להשתמש בו, ואנחנו לא יכולים להישאר כל הזמן אצל ההורים שלי.
גלריית תמונות: חורבן שזרעו הכוחות הישראליים במחנה הפליטים ג'נין, 4-3 יולי 2023. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם
