דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הרס רכוש בתואנה של צרכים צבאיים

במהלך השנים הרסה ישראל מאות בתים והשחיתה אלפי דונם של שטחים חקלאיים ומטעים, בטענה שהדבר נחוץ ל"צרכים צבאיים". יישום מדיניות זו הותיר אלפי תושבים ללא קורת גג וללא מקור פרנסה.

מדיניות זו יושמה בעיקר במהלך האינתיפאדה השנייה ברצועת עזה, לפני פינוי ההתנחלויות ויישום תכנית "ההתנתקות". מטרתה המוצהרת הייתה יצירת "רצועות ביטחון" באזורים שסביב התנחלויות ועמדות צבא – בעיקר בגבול עזה-מצרים.

הריסת הבתים נעשתה לרוב בשעות הלילה, מבלי שניתנה לתושבים התראה כלשהי. באזורים מסוימים, שבהם התנהלו חילופי אש תכופים בין פלסטינים חמושים לבין חיילי צה"ל – כמו למשל בציר פילדלפי שבגבול עזה-מצרים – הקדימו חלק מהדיירים ועזבו את בתיהם למקומות בטוחים יותר. ואולם ברוב המכריע של המקרים נשארו חלק מבני המשפחה בבתיהם כדי לשמור על רכושם. תושבים אלה נאלצו לברוח רק לאחר שהתעוררו מרעש הטנקים והדחפורים שניצבו בפתח ביתם וכל רכושם נקבר תחת ההריסות.

ישראל חזרה להרוס בתים בהיקף נרחב גם במהלך שני סבבי לחימה ברצועת עזה – "עופרת יצוקה" בינואר 2009 ו"צוק איתן" בקיץ 2014 – שבמהלכם החריבה שכונות מגורים שלמות, בנוסף לאלפי בתים אחרים ברחבי הרצועה.

במהלך השנים הרסה ישראל מאות בתים והשחיתה אלפי דונם של שטחים חקלאיים ומטעים, בטענה שהדבר נחוץ ל"צרכים צבאיים". יישום מדיניות זו, המהווה ענישה קולקטיבית, הותיר אלפי תושבים ללא קורת גג וללא מקור פרנסה.

גורמים רשמיים הצדיקו מעשי הרס אלה בטענה של "צרכים צבאיים", שכן לשיטתם הדבר חיוני לצורך הגנה על כוחות הביטחון ועל מתנחלים. לטענתם, מתחת לבתים נחפרו מנהרות שהיו מיועדות להברחת נשק או שהבתים או השדות שימשו פלסטינים כדי לתקוף מהם מטרות ישראליות. הצבא טען כי יעילותה של מדיניות זו הוכחה, אך לא הציג כמעט כל ראיות לביסוס טענה זו.

ואולם שאלת יעילותה של מדיניות זו כלל אינה רלוונטית לבחינת חוקיותה. ישראל, שחתמה על אמנות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומחויבת לקיים את הוראותיהן, אינה רשאית להתעלם מהן בטענה שהן מונעות ממנה להשיג את מטרותיה. המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסר על הריסת רכוש פרטי, למעט במקרים חריגים שבהם קיימים צרכים צבאיים דחופים והכרחיים המחייבים פגיעה כזו וכשאין כל דרך אחרת לתת להם מענה. בפרשנות שפרסם הצלב האדום הבינלאומי לאיסור זה, נכתב כי "קיים חשש שחוסר תום לב ביישום החריג יהפוך אותו לחסר ערך. שימוש חסר מצפון בחריג בנוגע לצורך צבאי יתיר לכוח הכובש לעקוף את החריג שנקבע באמנה". חשש זה התממש במקרה של ישראל, שביססה את מדיניותה זו על אותו חריג צר, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא נועד למקרים קיצוניים בלבד ומרוחו ומטרתו של המשפט ההומניטארי בכלל.

הבתים והמטעים שהרסו כוחות הביטחון היו שייכים לפלסטינים שלא נחשדו במעורבות כלשהי בפגיעה באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון. למרות זאת, הרס הצבא את קורת הגג שלהם או את מקור פרנסתם. זאת, מבלי לאפשר להם לשטוח טענותיהם בפני גורם כלשהו ומבלי ששולמו להם פיצויים. מדיניות זו, המהווה ענישה קולקטיבית, גרמה לפגיעה במשך שנים ארוכות באלפי בני אדם.