דילוג לתוכן העיקרי

מפעל שרף, עזה: פעם הועסקו כאן 70 עובדים

זהו סיפורו של מפעל אחד – מפעל שרף לצינורות גז ועיצוב מתכות. של הבעלים שלו, יוסף רבאח שרף, שזוכר היטב את הימים שבהם ההזמנות זרמו. ושל שניים מעובדיו, עטא אבו עריבאן וח'ליל אבו עמארנה, ששכחו...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

מפעל שרף, עזה: פעם הועסקו כאן 70 עובדים

זהו סיפורו של מפעל אחד – מפעל שרף לצינורות גז ועיצוב מתכות. של הבעלים שלו, יוסף רבאח שרף, שזוכר היטב את הימים שבהם ההזמנות זרמו. ושל שניים מעובדיו, עטא אבו עריבאן וח'ליל אבו עמארנה, ששכחו כבר איך נראית משכורת חודשית. מפעל שרף הוא רק אחד מני רבים שהתמוטטו כתוצאה ממדיניות המצור שמיישמת ישראל ברצועת עזה מאז 2007.

כחלק ממדיניות זו, הפכה ישראל את הרצועה לכלא הפתוח הגדול בעולם, והתוצאות בהתאם: הכלכלה קרסה, מאות מפעלים נסגרו, שיעורי האבטלה זינקו ומאות אלפים תלויים בסיוע הומניטארי. 65% מתושבי ותושבות הרצועה הם צעירים בני 24 ומטה, שההווה שלהם בלתי נסבל והעתיד אינו נושא איתו כל תקווה לשינוי.

מפעל שרף בעיר עזה. מתוך סרטון הווידיאו.

עטא אבו עריבאן, בן 60 ואב לתשעה, עובד במפעל שרף לייצור בלוני גז ומוצרי מתכת שברצועת עזה. לאחר שנים של עבודה מסודרת במפעל עם משכורת חודשית, הוא מצא את עצמו מקושש ימי עבודה בודדים ומתדרדר לעוני ומחסור. אבו עריבאן היה עד לפרידה של המפעל מעובדים רבים, עקב צמצום הייצור, המלחמות והמצור, ובצער רב פנה לעבודה זמנית – המשלמת לו 600 שקלים בחודש. הוא אינו מסוגל לכסות את חובות המשפחה בגין צריכת מים וחשמל, מביט בילדיו המובטלים ואינו יכול לעזור להם.

אני גר באזור אל-מור'ראקה, במרכז רצועת עזה. התחלתי לעבוד במפעל שרף ביולי 2001. עשיתי שם עבודות מגוונות – על המכונה לחיתוך ברזל, התנור להתכת מתכות ומכונת הדחיסה. ייצרנו בלוני גז, לוחות פח לתנורי גז שמשתמשים בהם בבתים ובמסעדות ושולחנות מברזל. באותם ימים היינו בערך 20 פועלים.

בהתחלה עבדתי שמונה שעות כל יום בשכר יומי של 35 שקלים ולפעמים עבדתי גם שעות נוספות. הייתי מרוצה מהעבודה והחיים שלי היו יציבים. אבל במהלך השנים המצב השתנה לרעה. ישראל הטילה את המצור וסגרה את המעברים ואספקת החשמל נעשתה מקוטעת עם ניתוקים של שעות ארוכות כל יום. בגלל המצב בעל המפעל נאלץ לפטר עובדים, ובסוף נשארנו רק שלושה עובדים במפעל.

המשכתי לעבוד במפעל אפילו כשההכנסה שלי ירדה לפחות מ-800 שקל בחודש. הלכתי לעבודה רק כשבעל המפעל התקשר אליי להודיע שמחר יש עבודה. בכל פעם שסיימתי לעבוד על הזמנה חזרתי הביתה והמתנתי לטלפון נוסף. בחודש מארס השנה העבודה נפסקה לגמרי, בגלל הקורונה, ולא קיבלתי יותר שום שיחה.

בינתיים מצאתי עבודה זמנית, בתחנה למילוי גז. אני מרוויח 600 שקלים בחודש. זה סכום שלא מספיק לכסות את העלויות של מזון, בגדים, תרופות ושאר ההוצאות של המשפחה. אני שוקל לעזוב את העבודה הזו, כי אני עובד שעות ארוכות והשכר זעום.

כל הבנים שלי נשואים ומובטלים, חוץ מבן מאחד שעובד במוסך ומשתכר 400 שקלים בחודש.

יש לי חוב של 5,000 שקלים על מים ואת גובה החוב לחברת החשמל אני כבר לא זוכר. לא שילמתי חשבון חשמל כבר שמונה שנים.

ח׳ליל אבו עמארנה, בן 37, גר עם אשתו וששת ילדיהם במחנה הפליטים אל-בוריג׳ ברצועת עזה. משנת 1999 הוא עובד במפעל שרף כמעצב, נפח ורתך. בשנים הראשונות עבדו לצדו כ-60 עובדים נוספים, אבל במהלך השנים הצטמצמה העבודה ובעל המפעל נאלץ לפטר את רובם. היום אבו עמארנה עובד באופן מזדמן בלבד במפעל ובמקומות אחרים, מרוויח רק כ-500 שקלים לחודש, קורס תחת חובות ואינו מסוגל לספק את צורכיהם הבסיסיים ביותר של בני משפחתו.

עד שנת 2006 שיווקנו את המוצרים שלנו בתוך הרצועה, בגדה המערבית ובישראל, הייתה לנו הרבה עבודה והרווחתי 55 שקלים ביום. אבל אז ישראל הפציצה את תחנת הכוח, אספקת החשמל ברצועה הפכה למקוטעת והתקשינו לייצר בתנאים החדשים.

ביוני 2007 חמאס השתלט על הרצועה, הרשות התמוטטה וישראל הטילה מצור. מאז העבודה במפעל נפסקה כמעט לגמרי. קיווינו שהמפעל יתאושש, שתהיה איזו פריצת דרך, אם ישראל תסיר את המצור או לפחות תאשר לנו לייצא לגדה המערבית או לישראל, אבל כל שנה העבודה הלכה והתמעטה. כל שנה הייתה יותר קשה מזו שקדמה לה.

מדי פעם בעל המפעל מתקשר אלי ומבקש שאגיע לבצע הזמנה עבור לקוח כלשהו, אבל זה נותן עבודה רק ליומיים או מקסימום לשבוע בחודש, ואני מרוויח כיום מהמפעל לכל היותר 300 שקלים בחודש. בין לבין אני מחפש עבודות מזדמנות ומרוויח מהן פרוטות, כדי לפרנס את משפחתי.

משבר הקורונה החמיר מאוד את האסון הכלכלי שכבר היה ברצועה. האבטלה עלתה וההכנסות של אנשים ירדו אפילו עוד יותר. אף אחד לא יודע מתי המשבר יסתיים.

הרגשתי את הקושי במיוחד לפני חודש הרמדאן ובמהלכו. בעיד אל-פיטר נהוג לקנות לילדים בגדים לחג ולא הייתה לי אפשרות לשלם. מאז תחילת הרמדאן לא עבדתי בכלל. קיבלתי 200 שקלים מבן דוד שלי וסל מזון מהשכנים, וזהו.

סרטונים אחרונים