דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

לנא כנעאן, סטודנטית בת 21, מספרת על תחושת המחנק הסובבת את החיים בכפר בורקה שהוקף התנחלויות והדרכים אליו נחסמו

אני תושבת בורקה. אנחנו עשר נפשות במשפחה: ההורים, שלושה בנים וחמש בנות. אבא שלי הוא אדם משכיל. יש לו תואר שני בהנדסה והלימודים חשובים לו ולכן הוא השקיע כדי שאנחנו נלמד. יש לי שתי אחיות שלמדו באוניברסיטאות באבו דיס וביר זית. הן סיימו את הלימודים שלהן והתחתנו. עכשיו, אני ואחד מהאחים שלי לומדים באוניברסיטאת א-נג'אח, ויש לי עוד שני אחים סטודנטים: אחד לומד בלוב ואחד במצרים.

אני סטודנטית שנה ג' בחוג למסחר וכלכלה. רציתי ללמוד סיעוד אבל הציונים שלי לא היו מספיק טובים ולא התקבלתי.

בהתחלה היה לי קשה להסתגל ללימודים בשכם: סגנון הלימוד שונה מאוד מהתיכון, הדרישות גבוהות יותר והלימודים הם באנגלית. בנוסף, קשה לי להגיע לאוניברסיטה, וקשה לי עם המרחק מהמשפחה. כדי להגיע לאוניברסיטה אני צריכה קודם כל לנסוע לרמאללה, ומשם לשכם. הנסיעה מהכפר לרמאללה מעייפת ויקרה. צריך לעבור דרך שורה של כפרים, כמו דיר דבוואן, ביתין, עין יברוד, דורא אל-קרע, אל-ג'לזון, אל-בירה ורמאללה. זה מסלול מפותל והנסיעה לוקחת בערך 45 דקות ועולה 6 עד 8 שקלים. הדרך הישנה לרמאללה הייתה באורך של 5 ק"מ והנסיעה הייתה מהירה מאוד. .

היציאה מבורקה לכביש 60, בסמוך למאחז גבעת אסף. הכביש נסלל אל אדמות הכפר אך היציאה אליו חסומה מאז שנת 2001. צילום: 8.6.14, בצלם
היציאה מבורקה לכביש 60, בסמוך למאחז גבעת אסף. הכביש נסלל אל אדמות הכפר אך היציאה אליו חסומה מאז שנת 2001. צילום: 8.6.14, בצלם 

ואז יש את הדרך מרמאללה לשכם, שהיא באורך של 55 ק"מ, והנסיעה עולה 17 שקלים. כלומר, אם אסע לאוניברסיטה בכל יום מהבית זה ייקח לי לפחות שעתיים הלוך ושעתיים חזור, ויעלה איזה 50 שקלים ביום, שלא לדבר על הוצאות נוספות. זה יחייב אותי לצאת מאוד מוקדם ולחזור הביתה בשעה מאוחרת. בתור בחורה, זה מאוד קשה, ואני לא יכולה לעמוד בזה.

לכן, החלטתי לקבל את ההצעה של אבא שלי ולהתגורר ליד האוניברסיטה. זה מייקר את העלויות של הלימודים ומוסיף עליהן תשלום על מעונות, הוצאות מחיה, אוכל ושתייה, וביחד זה מגיע לאיזה 1,500 שקלים לחודש, בנוסף לשכר לימוד של 5,000 שקלים לסמסטר של ארבעה חודשים. אלה הוצאות גדלות ביחס לרמת החיים הכללית שלנו, במיוחד שאבא מממן את הלימודים של ארבעה סטודנטים באוניברסיטאות שונות, וזה עולה לו בסה"כ איזה 14,000 שקלים לחודש. זו מעמסה כספית גדולה. אנחנו נעזרים במלגות והלוואות מהאוניברסיטאות, וההכנסה של אבא טובה יחסית.

בגלל המרחק אני חוזרת הביתה רק פעם בשבוע. אני מרגישה מנותקת וכל הזמן דואגת למשפחה ומתגעגעת אליה, למרות שאני נמצאת איתם בקשר מתמיד. כשאחי שיפא', בן 19, הצטרף ללימודים פה באוניברסיטה זה הקל עליי מאוד למרות שהוא מתגורר במעונות של הבנים ואני במעונות של הבנות.

כשאני חוזרת מהבית לאונברסיטה אני הרבה פעמים מאחרת לשיעורים בגלל המחסומים שמוצבים בדרך כמו מחסום זעתרה, מחסום חווארה ליד שכם וגם מחסומי פתע שמוצבים בדרך בין הכפר לרמאללה, ליד הכניסה לכפר ביתין. הרבה פעמים אני צריכה להשלים חומר מסיכומים של אחרים. לפעמים, הצבא חוסם לגמרי חלק מהדרכים, וצריך לנסוע בדרכים חלופיות שהן עוד יותר ארוכות ומתישות, ויש בהן קטעים קשים פיזית למעבר.

לפעמים גם מתנחלים חוסמים את הכבישים ומיידים אבנים. כשאני שומעת שיש יידוי אבנים כזה על הכביש אני מעדיפה לדחות את הנסיעה שלי.

המתנחלים תוקפים גם בתוך הכפר. בשנה שעברה הם שרפו את המסגד הגדול וריססו ססמאות נאצה. מעשי התוקפנות שלהם לא פסחו גם על המשפחה שלי. בספטמבר 2011, כשהייתי בשנה א' באוניברסיטה, מתנחלים הציתו שתי מכוניות של אבא וריססו על הבית שלנו ססמאות "מוות לערבים".

בנוסף, מתנחלים כרתו עצי זית וגידולים שונים ששייכים לשכנים ולקרובי משפחה שלנו. בעונת המסיק שעברה, בזמן שעבדתי במטע ביחד עם אבא שלי, מתנחלים ניסו לתקוף אותו וכמה חקלאים אחרים, והם גירשו אותנו מהאדמה שלנו. הם היו חמושים והיו להם מסכות על הפנים. עונת המסיק זו תקופה מיוחדת בשבילנו, כשכל בני המשפחה, כולל הילדים הקטנים, עובדים ביחד וזה תענוג גדול שאנחנו מחכים לו. אבל הפחד מהתקיפות של המתנחלים מקלקל את ההנאה. זה איום מתמשך, בעיקר בשטחים שקרובים להתנחלויות.

למעלה: כביש 60 חוצה מטע זיתים בבורקה. למטה: הדרך החלופית בה נאלצים התושבים לנסוע. צילום: שרון עזרן, בצלם, 6.3.14 .
למעלה: כביש 60 חוצה מטע זיתים בבורקה. למטה: הדרך החלופית בה נאלצים התושבים לנסוע. צילום: שרון עזרן, בצלם, 6.3.14 .

למשפחה שלנו יש מטעי זיתים בשטח של יותר מ-17 דונם קרוב לגבעת אסף, שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם. כדי להגיע לשם צריך תיאום ביטחוני כי המתנחלים נמצאים שם כל הזמן ותוקפים כל אדם שמתקרב. כשסללו את התוואי החדש של כביש 60 בשנת 1996 הצבא תפס עשרה דונם מהאדמות שלנו, שבהן היו מטעים של עצי זית בוגרים.

אני מודאגת לגבי העתיד שלי אחרי שאסיים את הלימודים. המצב פה לא יציב ובכפר שלנו זה גרוע במיוחד. אין לי אפשרויות גם בהשוואה לסטודנטיות בגיל שלי באזורים אחרים, וגם בהשוואה לסטודנטים בנים פה. אני חוששת שלא אמצא עבודה ואשב בבית. הכפר שלנו מבודד ואין בו פעילות כלכלית או מסחרית. מאז שסגרו את הדרך הישנה הוא רחוק ממרכז החיים ברמאללה. האנשים בכפר מובטלים ואין הזדמנויות עבודה. זה מתסכל ומייאש, במיוחד בגלל ההשקעה הגדולה בלימודים והעלויות שלהם. במציאות קשה כמו שלנו בבורקה, הכל יורד לטמיון.

בכפר אין כמעט משאבים, ואין אפילו פעילות חברתית. אין מוסדות לצעירים ואין שום דרך להתפרק. אין שטחים בשביל גינות ציבוריות, מגרשי משחקים או מוסדות ומועדונים. השטחים שמיועדים לבנייה מוגבלים. ההתנחלויות מקיפות אותנו מכל עבר.

רוב האדמות של הכפר נחשבות שטחי C ולא ניתן לבנות עליהן בגלל שהן בשליטה ישראלית. אין לנו אפילו לאן לצאת לטייל ולהתאוורר, אין שום אפשרות לנופש. ממילא, אי אפשר אפילו לחשוב על זה כשאני עסוקה בלימודים וגם בגלל החלצים של הכיבוש. בסוף כל שבוע אני חוזרת הביתה לנוח קצת ולראות את המשפחה שלי. האנשים פה בכפר, גם אני והצעירות האחרות, מרגישים כל הזמן מתח ולחץ.

נערות בכפר בורקה. צילום: אסנת סקובלינסקי, בצלם, 30.3.14
נערות בכפר בורקה. צילום: אסנת סקובלינסקי בצלם, 30.3.14

בגלל שהכפר מבודד לאנשים כבר נמאס אחד מהשני ולא מרבים להיפגש. כולם מתקיימים בקושי ועסוקים בניסיון להתפרנס. אין לנו חופש פעולה כמו לאנשים אחרים, ואין ביטחון כלכלי, חברתי או אפילו בריאותי. אנשים פה משקיעים את כל החיים שלהם במאמץ להבטיח את המחיה של המשפחה שלהם ולהימנע מהסתמכות על טוב הלב של הזולת. יש לי הרבה מזל שאבא מסוגל לממן את הלימודים שלי. רוב הבנות שסיימו תיכון בשכבה שלי יושבות בבית או שהתחתנו כבר ולא יצא להן ללמוד כמוני.

אבל גם בנות שלומדות, בסוף יושבות בבית או מתחתנות. רק מעטות מצליחות לעבוד, ובדרך כלל האפשרות היחידה היא בהוראה. אין עבודה במקצועות אחרים כמו הנדסה, מסחר ותעשייה או כל תחום אחר, ולבנות יש עוד פחות אפשריות מאשר לבנים. התרבות החברתית לא מאפשרת לבנות לעבוד במקצועות כאלה, במיוחד במקצועות חופשיים. יש בנות שסיימו לימודים והן יושבות בבית ועוסקות בתפירה ורקמה של בגדים מסורתיים. זה עיסוק נפוץ ומקובל בכפר. זה מקל על הנטל אבל זה לא תחליף ראוי ואמתי לעבודה בתחום ההתמחות שלהן או בתחום שהן שואפות לעבוד בו, וגם ההכנסה נמוכה. לוקח חודשים ולפעמים שנה לרקום שמלה, ובסוף מקבלים סכום קטן של 3,000-2,000 ש"ח.

אנחנו מרגישים שהכיבוש רודף אותנו בכל מקום. אבא קנה חלקת קרקע ביריחו. הוא גידר שם ובנה בית קטן כדי שתהיה לנו אפשרות לנופש. בשנה שעברה הצבא הרס את הבית והגדר בטענה שהם נבנו בשטח C בלי היתר. לקחו לנו את המפלט היחיד שהיה לנו לנופש.

אנחנו חושבים אלף פעמים לפני שאנו בונים, יוצאים לנופש, נרשמים ללימודים, יוצאים לעבודה, או מעבדים את האדמות שלנו. זה לא מעצלות, או בגלל חוסר יכולת אישית, אלא מחשש מהמכשולים ומההטרדות ומעשי התוקפנות של הצבא הישראלי או המתנחלים. החיים שלנו משולים לחיים של אסירים בכלא גדול. אנחנו כלואים לא באמצעות קירות או גדרות תיל או רשת, אלא באמצעות סדרה של הגבלות בלתי נראות שמוטלות עלינו.

לנא סאיל איבראהים כנעאן, בת 21, היא סטודנטית באוניברסיטת א-נג'אח בשכם ו תושבת בורקה שבמחוז ראמאללה. את עדותה גבה איאד חדאד ב-21.03.14 בבורקה