דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

פאתן נוואבית, מורה בתיכון תושבת בורקה מספרת על הקושי לבקר את הוריה מחוץ לכפר ועל השפעת מצבו של הכפר על חיי תלמידותיה

פאתן נוואבית בכיתה שבה היא מלמדת. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.4.14
פאתן נוואבית בכיתה שבה היא מלמדת. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.4.14

המשפחה שלי מהכפר רנטיס. נולדתי בכוויית כי אבא שלי עבד שם, אבל בשנת 1996 חזרנו לרנטיס. אחרי התיכון התחלתי ללמוד גאוגרפיה באוניברסיטת ביר זית. בשנת 2006 סיימתי את לימודי התואר הראשון בגאוגרפיה באוניברסיטת ביר זית ומיד אחר כך התחלתי ללמוד הוראה. קיבלתי את תעודת ההוראה בשנת 2008. המשכתי לתואר שני בגאוגרפיה בביר זית, וסיימתי את הלימודים בשנת 2010. בין השנים 2006 ו-2010 עבדתי בפרויקט מפקד האוכלוסין של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה. אחר-כך עבדתי כמורה בבית ספר התיכון "רנטיסי" לבנות. בשנת 2012 התחתנתי עם בעלי, סלאח נוואבית, מהכפר בורקה. כמו שמקובל אצלנו עברתי לגור עם בעלי בכפר שלו, למרות שלא אהבתי את המרחק מהמשפחה שלי. בדרך כלל זה די מסובך למורים לעבור מבית ספר לבית ספר, ולפעמים לוקח שנתיים עד שמשרד החינוך מאשר את הבקשה. אבל למזלי, אחותי לימדה בכפר בורקה, אז התחלפנו במקומות העבודה. היא הסכימה להתחלף בעיקר בגלל שהיא הייתה רווקה, בלי מחויבות.

המעבר לבורקה היה לי קשה והרגשתי ניכור בגלל המרחק מהמשפחה שלי ברנטיס. המרחק בין בורקה לרנטיס הוא בערך 60 ק"מ, וכדי לנסוע לשם אני צריכה להחליף אוטובוסים. הנסיעה לרמאללה, שעוברת דרך שבעה כפרים, לוקחת בערך שעה ועולה שישה שקלים. אם יש מחסומים בדרך אז מתעכבים עוד. מרמאללה אני לוקחת אוטובוס לרנטיס, וגם הנסיעה הזאת אורכת שעה, ולפעמים מעכבים את האוטובוס במחסום עטרה. זו נסיעה קשה, אז אני מבקרת את ההורים שלי רק פעם בחודש. להם קשה יותר להגיע אליי ולכן הם באים לפה רק פעם בשלושה חודשים. אני מתגעגעת אליהם ומדברת איתם בטלפון או דרך האינטרנט כמעט בכל יום. זה עוזר, אבל זה כמובן לא מפצה על הצורך לראות אותם ולחבק אותם.

אני לא ממש משקיעה בטיפוח חיי חברה בכפר, ומעדיפה לבלות את הזמן שלי עם התינוקת שלי נוראן, בת חצי שנה, ועם בעלי. אנחנו מבקרים פעם ביום את חמי וחמותי, שגרים מתחתינו. כשאני הולכת לעבודה אני משאירה את התינוקת אצלם. חמותי מטפלת טוב בבת שלי ואני לא חושבת שזה מכביד עליה. להפך, היא שמחה כי זו הנכדה הראשונה שלה. למזלי הבית שלנו קרוב לבית הספר ואני חוזרת כל יום בשעה 13:30. גמלתי את התינוקת שלי מהנקה, ואני מכינה לה בקבוק לפני שאני יוצאת מהבית. אחרי שאני חוזרת מהעבודה, אני מתחילה לעשות את עבודות הבית, לנקות, לבשל ולכבס. אני מרגישה שהעבודה בבית הספר היא נטל כבד בנוסף לעבודה שאני עושה בבית. אני גם לוקחת הביתה מבחנים ועבודות של התלמידות שאני צריכה לבדוק ולתקן. אני מרגישה אשמה כי אני לא יכולה לתת לתינוקת את הטיפול שמגיע לה. בעלי, רחום, מבין אותי ועוזר לי. למרות שהאחריות שלי כבדה, המצב שלי טוב יותר בהשוואה לאמהות אחרות, שיש להן 3 או 5 ילדים. אני חושבת שבעתיד כשיהיו לנו עוד 3 ילדים, המצב יהיה יותר קשה. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, במיוחד כי החיים שלנו מבחינה פוליטית, חברתית או כלכלית לא יציבים. לבעלי אין עבודה קבועה, הוא עובד במחלקה לסטטיסטיקה. כשיש פרויקטים אז הוא עובד, וכשאין פרויקטים הוא יושב בבית. המשכורת שלו היא 1700 ש"ח, והמשכורת שלי 2800 ש"ח, בגלל שיש לי תואר שני. בינתיים המשכורת מספיקה לצרכים ולהוצאות של הבית, אבל אנחנו בקושי יכולים לחסוך כדי לקנות מכונית, או לבנות בית נפרד משלנו. אחרי שנחסוך מספיק כסף אני רוצה לקנות מכונית כדי שאוכל לנסוע ולבקר אצל ההורים שלי בכפר רנטיס, במקום לסבול את הנסיעות בתחבורה הציבורית.

אפילו אם נחסוך כסף לבניית בית משלנו, כמו כל משפחה אחרת, לא נוכל לבנות. למשפחה של בעלי יש אמנם 80 דונם של אדמה אבל האדמות נמצאות בתוך ההתנחלות כוכב יעקב או לידה, ואסור לנו להגיע אליהן. להורים של בעלי יש מסמכי בעלות על הקרקעות. בגלל המחסור בקרקעות הבנייה בתוך בורקה צפופה מאוד. רואים רק בתים ובניינים, כי תכנית המתאר לא מאפשרת לכפר לגדול. אנשים בונים וגרים אחד מעל השני. אין שטחים ציבוריים, גנים, פארקים או מגרשי ספורט. הכבישים של הכפר צרים ובחלק מהם אין מקום לשני כלי-רכב. המחיר לדונם בתוך הכפר גבוה מאוד, ומגיע ל-70 – 80 אלף דינרים ירדנים (כ-400 אלף ש"ח). בכפר של המשפחה שלי, רנטיס, המחיר נמוך בהרבה ועומד על 12-10 אלף דינרים לדונם.

תלמידות בבית הספר התיכון של בורקה. צילום: בצלם, 30.3.14
תלמידות בבית הספר התיכון של בורקה. צילום: בצלם, 30.3.14

אני מלמדת 20 שעות בשבוע סוציולוגיה בבית ספר התיכון "בורקה" לבנות. בבית הספר לומדות כ- 300 תלמידות ועובדות בו 13 מורות במשרה מלאה. בית הספר גדול ויש בו מתקנים ומגרשי ספורט. ההורים בכפר לא מעודדים בנות להמשיך בלימודים אחרי התיכון, וגם הן לא ממש מעוניינות. רובן הולכות ללמוד תפירה, או עובדות כבר עם האמהות שלהן בתחום. הן תופרות בעיקר שמלות. חלק מהבנות רוצות רק לסיים את הלימודים בבית הספר ולהתחתן, וחלק מוכנות להתחתן אפילו לפני סיום הלימודים, גם אם זה יפגע בעתיד שלהן. הן לא חושבות שזה משתלם ללכת לאוניברסיטה ולעבוד. גם חלק מהבנים בכפר מתחתנים בגיל צעיר, בסביבות גיל 20. כל זה קורה למרות שרמת החינוך בבית הספר טובה בהשוואה לבתי הספר הסמוכים. אחוז הזכאות לתווג'יה (בגרות) בבית הספר שלנו גבוה במיוחד, גם במדעים וגם במדעי הרוח. הבנות שמתמחות במדעים לומדות בבית הספר של הבנים, כי אצלנו לא מלמדים את זה.

אני מרגישה שהפחד מהמתנחלים משפיע מאוד על התלמידות. הן חוששות שיתקיפו אותן בלילה, ומפחדות לצאת לטיולים קצרים גם ביום. זה בגלל שמתנחלים תקפו הרבה פעמים את תושבי הכפר ופגעו בגידולים וברכוש שלהם. הם גם שרפו את המסגד, הבעירו מכוניות וריססו כתובות של תג מחיר. אתמול נודע לי שהמתנחלים תקפו רועה צאן בשם אשרף נוואבית. הוא נפצע קשה בראש ובידיים. הבנות מרגישות שאין ביטחון, כי בכל רגע המתנחלים עלולים לתקוף, ואין מי שיגן על התושבים. גם תחנת המשטרה רחוקה ונמצאת ברמאללה. אני שמה לב שהכיבוש והמתנחלים הם הנושא הראשי בכל הפעילויות והאירועים שהתלמידות עושות. כשהן כותבות שירה אז תמיד הנושא הוא הכיבוש, ובציורים שלהן מופיעים מתנחלים שהורגים פלסטינים, או חיילים שעוצרים והורגים פלסטינים.

ההתנחלויות מקיפות את הכפר מכל הצדדים, והמתנחלים תמיד מטרידים את התושבים. בגלל המתנחלים הצבא סגר את הכביש הישן של בורקה, שחיבר בעבר בין הכפר לבין רמאללה. אז לקח רק חמש דקות להגיע לרמאללה. כולם פה מקווים לעתיד שבו יוכלו לחזור לנסוע בכביש הישן, לקבל בחזרה את הקרקעות שלהם ולהרגיש שוב ביטחון ויציבות.

הרבה צעירים מדברים על הגירה, במיוחד לארצות הברית, כי יש אנשים מהכפר שהיגרו לשם. הם לא מוצאים כאן מקומות עבודה, המשכורות נמוכות, וזה מוביל לתסכול וייאוש. למרות שהמצב הכלכלי שלי טוב בהשוואה לאנשים אחרים, לפעמים גם אני חושבת להגר מכאן, ומקווה שתהיה לי הזדמנות לעבור למדינות המפרץ. אני רוצה לחיות כמו שאר האנשים, שאוכל לבנות בית, או לקנות מכונית או חלקת אדמה, שאוכל לפחות לצאת לטיול. רק לעתים רחוקות אני יוצאת לטיולים עם בית הספר. בחודש פברואר יצאנו לטיול ליריחו ולרמאללה. המשאלה שלי היא לראות את הים התיכון, אף פעם לא ראיתי אותו וגם לא את ים המלח. מאז שהתחתנתי לא יצא לי לנסוע לרמאללה כדי לבלות בעיר. כשאני נוסעת להורים שלי אני לא מספיקה להסתובב ברמאללה בגלל שלוקח לי הרבה זמן להגיע לרנטיס. חברות שלי הזהירו אותי כשיהיו לי יותר ילדים כבר בכלל לא הצליח לנסוע לבקר את ההורים.

עדותה של פאתן עבד אל-האדי יוסף נוואבית, בת 31, נשואה ואם לבת, היא מורה בתיכון לבנות ותושבת בורקה שבמחוז ראמאללה. את עדותה גבה איאד חדאד ב-01.04.14 בבורקה.