דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

סאלם מועטאן, בן 100, מספר על החיים בבורקה מצעירותו ועד ימינו ועל הגעגועים לאדמות שנחסמו בפניו

מבט על הכפר בורקה
מבט על הכפר בורקה. צילום: בצלם

נולדתי בבורקה בשנת 1914. אם הזיכרון שלי אינו בוגד בי, נולדתי וחייתי פה בעידן הטורקי, הבריטי, הירדני, הישראלי והפלסטיני. במהלך חיי נסעתי לירדן, סוריה ולבנון, וחייתי הרבה שנים באירופה ובאמריקה. עכשיו אני כבר 12 שנים פנסיונר בכפר, ואחרי שהסתובבתי בעולם אני בקושי מסוגל ללכת למסגד או לשכן שלי. לעיתים אני מבקר את הבנים שלי באמריקה, משנה אווירה, וחוזר. בפעם האחרונה נסעתי לפני ארבעה חודשים לניו ג'רזי והייתי שם שבעים יום.

הסיפור שלנו עם הכיבוש לא חדש. מאז העידן הטורקי אנחנו כבושים. אני לא זוכר את הימים ההם אבל שמעתי מקשישים שהטורקים שלטו בנו בברוטאליות לא פחות מהבריטים והישראלים. באותם ימים האנשים התפרנסו ממרעה ומחקלאות. לאבא שלי היו הרבה קרקעות, אני לא יודע בדיוק כמה, אבל היו לו עשרות דונמים, וכשגדלתי עבדתי איתו בחקלאות. אבי לא עבד במרעה אבל היה לנו כבשים, בעיקר לצורכי מזון, וחמורים לרכיבה.

התחתנתי בגיל 20 ולי ולאשתי נולדו ארבעה בנים ובנות. כולם מתו מלבד בת אחת שחיה בכפר. כשהייתי בן 45, בערך עשר שנים אחרי הנישואים עם האישה הראשונה, עזבתי אותה והתחתנתי עם אישה נוספת מסיבות משפחתיות. עם אשתי השנייה הבאתי לעולם שבעה בנים ובת אחת.

החיים שלנו היו פשוטים והסתפקנו במועט. התוצרת שהפקנו מהקרקע הספיקה לצרכים שלנו ואפילו יותר. בשנות החמישים של המאה שעברה, כשהבריטים עזבו וירדן החלה לשלוט החיים שלנו השתנו. הצרכים גדלו והפרנסה מהקרקע לא הספיקה בשביל לעזור לילדים שלנו לבנות עתיד ומשפחה. לכן התחלתי לסחור בשמן זית ונסעתי בשביל זה לירדן, סוריה ולבנון. אני זוכר ימים שבהם יצאתי לפנות בוקר מהבית והגעתי עם השקיעה לבירות. באותם ימים לא מעט אנשים מהכפר סחרו עם אנשים בבירות. הייתה לנו הכנסה טובה. אספתי את השמן שלנו, קניתי גם מאנשים אחרים והעמסתי הכל על משאית משלוח לבירות. הרגשנו ביטחון בימים ההם, אנשים לא פחדו משום דבר גם אם ישנו ברחוב. אף אחד לא שאל אותך לאן אתה הולך או מה אתה עושה. האנשים שיתפו פעולה ודאגו אחד לשני והייתה יותר עזרה הדדית בין אנשים. האנשים בכפר לא הרגישו זרים, פגשו ובירכו אחד את השני.

אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית בשנת 1967 הדרכים נסגרו. מי שרצה לנסוע לעמאן היה צריך להגיש בקשה להיתר. בגלל הכיבוש העולם שלנו הצטמצם, המסחר נפגע ונדחקנו לשוליים.

לא הייתה לי ברירה ונסעתי לאמריקה בעקבות אחי איבראהים. שמעתי שיש שם עבודה ורווחה. הוא עזר לי להכין את ניירות ההגירה ואני הצטרפתי אליו בתחילת שנות השבעים. התחלתי לעבוד אתו במסעדות, והייתה לנו פרנסה טובה. עבדנו מסביב לשעון כי השתכרנו לפי שעה, והתחלתי להעביר משכורת חודשית למשפחה שלי.

בהמשך החלטתי להביא אלי את המשפחה שלי. הכנתי לכולם את ניירות ההגירה, והם נסעו, התחתנו ועסקו במסחר. מצבם כיום מצוין, ויש להם הכנסה טובה.

שרידי בתים מהתקופה העות'מנית במרכז הכפר,
שרידי בתים מהתקופה העות'מנית במרכז הכפר, "קבוצת אל-עלאלי". צילום: שרון עזרן, 6.3.14 .

למרות שהיגרתי לאמריקה לא שכחתי את האדמה שלי. בעשר השנים הראשונות נאלצתי להישאר שם בגלל עיכוב בקבלת האזרחות האמריקאית. בשנים האלה החכרתי את הקרקע או העסקתי פועלים מהכפר כדי שיעבדו אותה. בנוסף, חזרתי פעם בשנתיים וטיפלתי בעצמי בקרקע, כדי שישראל לא תשלט עליה בטענה שהיא נטושה.

כיום הכפר מוקף בהתנחלויות מכל הכיוונים. ממזרח יש את מגרון וכביש 60, ממערב פסגות, מצפון גבעת אסף ובית אל והכביש העוקף, ומדרום כוכב יעקב. לא נשאר ליישוב לאן להתפתח, לא לחקלאות, לא לשטחי מרעה ואף לא לבנייה. הקרקעות שלי נפגעו מאוד.

יש לי יותר מעשרים דונם של אדמת בור מערבית למאחז מגרון. בעשר השנים האחרונות אפשר להגיע אליה רק בעונת החריש והמסיק, בתיאום עם משרד הקישור, אבל בגלל שהקרקע לא מתאימה לחקלאות אנחנו לא מגיעים אליה. אם הקרקע הייתה נגישה לנו, היה אפשר לנסות להשביח אותה או לפחות לטייל בה. מספיק לראות את הקרקע כדי להרגיש נחת.

חלקה נוספת בבעלות שלי, שטח של חמישה דונם, נמצאת מדרום למגרון והיא מבודדת לגמרי. המתנחלים לא מאפשרים לאף אחד להתקרב לאזור הזה, ואם מישהו מגיע לשם פוגעים בו או בעצים ובגידולים שלו. פעם גידלתי שם חיטה ושעורה וקצרתי שם יבולים טובים, אבל נאלצנו לזנוח את הקרקע ועכשיו היא חרבה ומלאה עשבים וחיות בר.

חלקה אחרת של עשרה דונם בערך נמצאת בין הכפר שלנו לבין כוכב יעקב, ממש ליד הגדר של ההתנחלות. לא הגעתי אליה כבר עשרים שנה בגלל שהמתנחלים מגרשים אותנו בכל פעם שאנו מגיעים. פעם אחת כשהלכתי לחרוש שם, מתנחל תקף את הפרד שלי עם אבן. הפרד הופתע וכמעט ברח. צעקתי למתנחל: "למה אתה עושה את זה? מה עשיתי לך? אנחנו בשלנו, עזוב אותנו". הוא ענה בערבית עילגת: "כדי שתעזבו את הקרקע, שלא תעבדו אותה וכדי שהיא תיהרס. זו לא הקרקע שלכם, זו הקרקע שלנו". היה שם מישהו, כנראה המאבטח של ההתנחלות, שהגיע והרחיק אותו מאתנו, אחרת הוא היה תוקף אותנו. מאז לא חזרנו לקרקע הזאת ולא עיבדנו אותה. אני לא יודע מה עלה בגורלה.

חלקה רביעית, בשטח של שלושה דונם, נמצאת בגוש אבן בארק, על הדרך הישנה של הכפר. מאז שהקימו את המאחז גבעת אסף הגישה לשם נחסמה בפנינו בהדרגה. הקרקע נמצאת במרחק של 200 מ' מהמאחז וקילומטר אחד מהכפר. היה לנו שם מטע זיתים מגודר, אבל המתנחלים הרחיקו אותנו משם, כרתו לנו את העצים, עקרו את רשת התיל והרסו את הגדרות. הם גם פגעו גם בשטחים חקלאיים סמוכים, כמו הקרקע של ניזאם מועטאן. הם מנסים להציב עוד קרוואנים ליד הקרקע שלי כדי להרחיב את המאחז, ולמרות שהמשטרה מפנה אותם משם הם חוזרים.

בעונת המסיק שעברה, בחודש אוקטובר, מתנחלים תקפו את בעלי המטעים שהגיעו בתיאום עם הצבא הישראלי כדי למסוק זיתים. היה איתם פועל שעבד בשבילי, כי אני הייתי בארה"ב. המתנחלים תקפו אותם וניסו להכות אותם ולגנוב את הזיתים אבל הצבא והמשטרה הישראליים התערבו. עכשיו הקרקע חרבה בגלל שאנחנו לא מטפלים בה והעצים עומדים להתייבש. העצים צריכים טיפול לאורך כל השנה: גיזום, דישון, עקירת עשבים וניקוי, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אני מפחד שאאבד את הקרקע הזאת.

חלקה חמישית, בשטח של 12 דונמים, נמצאת מול צומת גבעת אסף. השבחתי את הקרקע הזו מזמן וגידלתי בה חיטה ושעורה. היא הניבה כל עונה 20-10 שקי דגנים שונים, אבל בגלל המאחז והכביש העוקף שמחבר בינו לבין בית אל אנחנו כבר לא מצליחים להגיע אליה.

בכנות, ישראל לא השאירה לנו כלום, והיא ממשיכה לגזול את הקרקע לאט לאט, מונעת מאיתנו להגיע אליה או תוקפת אותנו בה. אנחנו יכולים להגיע רק למיטות שלנו. לאן אנו יכולים ללכת?

אין טעם לחיים במקום הזה, אני נשבע באללה שאני מתחרט שחזרתי מאמריקה. החיים כאן אומללים, מתישים וקשים, וזה לא רק בגלל המתנחלים. הצבא סגר את הכביש שחיבר את היישוב שלנו עם שאר העולם ונדחקנו לתוך כלוב. המפלט היחיד סגור. אם נרצה להגיע לרמאללה לסידורים, או לטיפול נצטרך לנסוע דרך 8-7 כפרים.

היישוב הפך לכפר רפאים, בלי תנועה, מסחר ותיירים בגלל סגירת הדרכים. אין מקומות עבודה בכפר, ואתה רואה קשישים כמוני וצעירים מובטלים שיושבים בבתים או מתרוצצים בחוץ.

יש לנו רק מרפאה אחת עם רופא שעובד פעמיים בשבוע. בכפר אין בית מרקחת, אז אם הרופא רושם לנו תרופות צריך להגיע לדיר דובוואן או לרמאללה כדי לקנות אותן.

למרות החיים הנוחים באמריקה, אני בא לכאן בגלל שאני אוהב את האדמה שלי ומתגעגע אליה. כשאני שם אני מתגעגע לכפר ולאנשים. באמריקה כולם עסוקים בעיסוקים שלהם, אבל כאן אתה יושב, מבקר אצל אנשים, ונהנה מהטוב שעדיין קיים פה. הלוואי שישראל והמתנחלים יקלו עלינו.

סאלם מחמוד עפאנה מועטאן, בן 100, נשוי ואב ל-12, הוא תושב בורקה שבמחוז ראמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד ב-21.01.14 בבורקה