דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ניזאם מועטאן, תושב בורקה, מספר על אדמות משפחתו שאליהן אינו יכול להגיע ועל הקושי בפרנסת המשפחה עקב חסימת הדרכים לכפר

ניזאם מועטאן באדמותיו. צילום: איאד חדאד

אני בא ממשפחה שמתפרנסת מחקלאות ומרעיית צאן ואני עובד בחקלאות מגיל 13. יש לי שישה ילדים, הגדול בן 15. כולם לומדים בבתי הספר ואני המפרנס היחיד. כשהייתי ילד רעינו את הצאן בקרקע של אבא שלי במזרח הכפר. היה לנו עדר של יותר מ-150 ראשי צאן, ושטח מרעה גדול. אחרי שהמתנחלים התחילו להשתלט על האדמות כבר לא יכולנו להגיע לשטחים האלה, במיוחד מאז שהקימו את המאחז מגרון בתחילת שנות האלפיים.

בהתחלה עוד רעיתי את הצאן באדמה שנמצאת במרכז המאחז, אבל לאט לאט מספר הקרוואנים גדל והמאחז התרחב, אז הפסקתי להגיע לשטחי המרעה האלה. בשנת 2006 כבר מנעו מאיתנו לגמרי להגיע לשם. אף אחד לא יכול עכשיו לרעות את הצאן שלו בשטחים שהמאחז הוקם עליהם. ירשתי מסבא שלי חמישה דונם של קרקע ליד גבול המאחז, מחוץ לגדר שלו. התוואי החדש, העוקף, של כביש 60, שנסלל בשנת 1996, חצה את האדמות של הכפר ממזרח ומאז אנחנו כבר לא יכולים להגיע לשטחי המרעה שנמצאים בצד המזרחי של הכביש.

בגלל ששטחי המרעה הצטמצמו, ומחירי המספוא היו גבוהים מאוד, נאלצנו למכור חלק מהצאן כי זה כבר לא היה משתלם. למזלי אני עובד גם בסחר במספוא, ולכן יכולתי לפרנס את המשפחה שלי. אבל הסגירה של הכביש הישן בין הכפר לבין רמאללה בתחילת האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000 או 2001, הקשתה על הפרנסה שלנו. במקום להגיע לרמאללה תוך פחות מחמש דקות, אנחנו נאלצים מאז לעשות סיבוב ארוך, דרך כמה כפרים וכבישים כמו דיר דובוואן, ביתין, עין יברוד, דורא אל-קרע, סורדא וא-ג'לזון. כשכביש א-ג'לזון היה סגור, נאלצנו לנסוע בנוסף גם דרך סילוואד או עין יברוד או עין סיניא וג'יפנא, ומשם לאבו קש וזה לקח שעה שלמה.

אני נוהג במשאית אטית עם מספוא או צאן והנסיעה לוקחת הרבה זמן. המסלול הזה גם מייקר את העלויות. אם פעם הסולר לנסיעה לרמאללה עלה לי 50 ש"ח, היום אני משלם עליו 150 ש"ח. אני נאלץ לספוג את ההפרשים כי המחירים של המספוא והצאן לא משתנים. עד שכביש סורדא נפתח בשנת 2008, בזבזנו שעות במחסומים כשהחליטו לעכב אותנו. המצב החמיר בשנת 2006 כשבנו את המאחז גבעת אסף בכניסה הישנה לכפר. הקמת המאחז מנעה סופית את האפשרות לפתוח את הכביש מחדש.

מלבד כל זה, בשלוש השנים האחרונות מתנחלים מהמאחז מטרידים את החקלאים, תוקפים אותם, משחיתים את הגידולים שלהם, ומגרשים אותם מהאדמות הפרטיות שלהם. לי יש חלקה של שלושה דונם באזור הזה, שנקרא עקבת אבן בארכ. לפני שש שנים בערך בניתי בה גדר מאבנים, חפרתי בור מים, ונטעתי בה עצי זית, תאנים, ענבים ושקדים. אני מטפל בעצים כמו שמטפלים בילד, ואני מחכה לפירות שלהם, אבל המתנחלים באים, שוברים אותם ומשחיתים את האדמה.

מטע בבעלותו של ניזאם מועטאן שהושחת. צילום: איאד חדאד, בצלם, 5.2.14
מטע בבעלותו של ניזאם מועטאן שהושחת. צילום: איאד חדאד, בצלם, 5.2.14

ב-11.7.2012 מתנחלים כרתו לי בערך עשרים עצי פרי, וב-27.7.2012 כרתו עוד עשרה עצים, והשחיתו את הגדר שמסביב לאדמה. יום אחר כך, כשהלכנו לבדוק את הנזקים, הם תקפו אותנו באבנים, ואנחנו ברחנו משם. התקיפה הרביעית היתה ב-22.9.2013, אז המתנחלים כרתו לי עשרה עצי תאנה וגפנים. ב-10.10.2013 הם תקפו שוב, שרפו לי ולעוד שניים את המכוניות, וריססו כתובות תג מחיר על הגדר של המסגד. ב-5.2.2014 בשעות היום, ראיתי מתנחלים נכנסים לאדמות ומשחיתים העצים, אבל לא הצלחתי לתפוס אותם. התקשרתי לשכן ולילדים שלי שירדפו אחריהם ויגרשו אותם. אחרי כל ההתקפות האלה פניתי לארגון שלכם, לצלב האדום ולמת"ק הישראלי. הגשתי תלונות למשטרה הישראלית, והיא הגיעה עם הצבא כדי לחקור, אבל זה לא הועיל. התחלתי להרגיש תסכול וייאוש בגלל התלונות הרבות שהגשתי לחינם. אני תמיד מנסה למצוא דרך, ומבקש עזרה מארגוני זכויות אדם, מעורכי דין, מהמשטרה ומגופים רשמיים כדי לשים קץ להתקפות אלה, אבל זה לא מביא שום תוצאות.

למרות שהמתנחלים מנסים לגרום לי לנטוש את האדמה, אני לא יכול לעזוב אותה, היא הפכה להיות חלק ממני, והשקעתי בה סכומים גדולים. העצים שנטעתי לפני שבע שנים כבר נותנים פרי, והכאב שנגרם לי כשאני רואה את ההשחתה של המתנחלים הוא בלתי נסבל. בכל פעם שאני הולך לאדמה שלי אני פוחד שהמתנחלים יבואו ויתקפו אותי. אני מחכה להזדמנות שהמתנחלים לא באזור כדי שאוכל לבקר באדמה ולטפל בה. רשמית אני לא צריך לעשות תיאום כדי להגיע לאדמה, אבל תדמיין לעצמך שיש לך נכס מול העיניים שלך, שאתה לא יכול ללכת אליו או ליהנות ממנו.

אנחנו פוחדים שיתקפו לנו גם את הבית. אנו חיים בדאגה מתמדת ומאז ששרפו לי את המכונית אני בקושי יכול לישון. לפעמים אני יושב בלילה על המרפסת כדי לשמור על הבית. כל בני המשפחה שלי מודאגים כמוני. אנחנו כל הזמן חושבים על הבית ומפחדים שהמתנחלים יתקפו אותנו. האם החיים האלה הם חיים נורמליים? אתם יכולים לדמיין את עצמכם חיים כל הזמן בפחד וחרדה, ובמשך שנים ארוכות? אני במצב מאוד קשה, רק אלוהים יודע איזה סבל אני עובר. יש לי מפעל קטן לאריזת מספוא קרוב לבית שלי, מכונות וכלי-רכב, וגם מכלאה לצאן. השקעתי בכל זה המון כסף שעבדתי בשבילו כל החיים, רציתי להבטיח למשפחה שלי עתיד ופרנסה, ואני מודאג שהמתנחלים יפגעו ברכוש וישחיתו אותו. בנוסף, יש לי עוד חלקה בשטח של שלושה דונם מול האדמה שסיפרתי עליה. רציתי לעבד אותה ולנטוע בה עצים אבל בגלל האלימות של המתנחלים החלטתי לוותר. יש לנו כלבי שמירה, וכשהם נובחים בלילה אנחנו מתעוררים וחושבים שהמתנחלים באו. הילדים מתעוררים בבהלה ושואלים מה קרה, ואני מנסה להרגיע אותם כדי שיחזרו לישון. למרבה המזל עד עכשיו הילדים שלי מתנהגים בצורה נורמלית, אבל אני מפחד שהמצב הזה יגרום להם חס וחלילה נזק נפשי.

בנוסף למעשים של המתנחלים גם רשויות הכיבוש משפיעות עלינו לרעה. הקרקע שלי למשל, שהבית שלי בנוי עליה, נמצאת על גבול תוכנית המתאר של הכפר. היא נמצאת בסוף הכפר ויש לי היתר בנייה. שני דונמים מהקרקע נמצאים מחוץ לתכנית המתאר אז בחלק הזה אני לא יכול להשתמש. זה מונע ממני להרחיב את הבית שלי, להתפתח ולתכנן את העתיד.

ניזאם עלי עבדאללה מועטאן, בן 40, נשוי ואב לשישה ילדים הוא תושב בורקה שבמחוז ראמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד ב-18.03.14 בבורקה.