דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בחסות משטר ההיתרים: ישראל קורעת נשים החיות בעזה ממשפחתיהן שבגדה. סיפורן של עאאישה מוסלח ואחיותיה

עאאישה מוסלח נולדה בכפר תל שבמחוז שכם. היא נישאה לתושב עזה ועברה לגור ברצועה. כיום, כשהיא בת 34 ואם לשישה, היא סיפרה לבצלם על הקשיים בקיום החתונה:

עאאישה מוסלח (מימין) ואחיותיה. התמונה באדיבות העדה

הכרתי את ר'סאן מסלח, בן 48, ב-2004, כשהוא עבד בישראל. חמישה חודשים אחרי שהתארסנו הוא נעצר והוחזר לרצועת עזה. באוקטובר 2004 הגשתי במת"ק בקשה להנפיק לי ולהורים שלי היתר כניסה לעזה, כדי שאתחתן עם ר'סאן. הם הסכימו להנפיק לי היתר, כי היה לי חוזה נישואין עם תושב הרצועה, אבל סירבו להנפיק גם להורים שלי. לפי המנהגים והמסורת, הם חייבים להיות לצידי בחתונה, אז בסוף לא ניצלתי את ההיתר ולא נסעתי לרצועה.

אחרי שנתיים וחצי של ניסיונות כושלים, סיכמתי עם ר'סאן שניפגש במצרים ונתחתן שם. ב-2007 ר'סאן נסע למצרים דרך מעבר רפיח ואני נסעתי למצרים עם אבא שלי דרך ירדן. התחתנו שם, ואחרי עשרים ימים אבא שלי חזר לגדה ואני נסעתי לרצועה עזה עם בעלי ר'סאן. 

 

אחותה של עאאישה, נידאא חמאד, בת 29, תיארה באוזני תחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי, את המציאות הגוזרת עליה ניתוק מאחותה, ותחושת העצבות בה היא שרויה בשל הפרידה הממושכת:

כשאחותי הגדולה, עאאישה, התחתנה, הייתי ילדה קטנה והיה לי מאוד עצוב שהיא מתחתנת ועוברת לגור במקום אחר. עאאישה הייתה יותר מאחות בשבילי. היא הייתה גם כמו אמא כי היא הבכורה. אנחנו שמונה אחיות, רק בנות, אין לנו אחים. אמא שלי היתה עסוקה תמיד עם עבודות הבית, כי אנחנו משפחה גדולה, ולכן הרבה מהטיפול בנו היה באחריותה של עאאישה. 

אני והאחיות שלי לא יכולנו להשתתף בחתונה של עאאישה, שהתקיימה במצרים כי ישראל לא נתנה לנו היתרים להגיע לעזה. רק אבא שלי נסע לשם. כשהייתי שואלת את אמא איפה עאאישה היא הייתה עונה לי שבקרוב היא תגיע לביקור, אבל זה לא קרה. 

עברו שנים ועאאישה לא חזרה. כשהיינו קטנות, אני והאחיות שלי התגעגענו אליה מאוד. יום יום היינו מדברות איתה ושואלות "מתי תבואי לבקר" והיא תמיד הייתה עונה "בקרוב. הגשתי בקשה להיתר. הפעם אני אצליח להשיג היתר". 

 

מימין לשמאל: רשא, בתה של הנאא, רוקייה ויוסף, ילדיה של עאאישה, ושיימאא, ביתה של הנאא, במהלך ביקור בשכם

מאז עברה להתגורר בעזה, הצליחה עאאישה לפגוש את בני משפחתה פעמים ספורות, ורק לאחר ניסיונות רבים לקבל היתרים: 

נידאא (מימין) ועאאישה במהלך ביקור בבית לחם. התמונה באדיבות העדות

מאז שעברתי לגור בעזה הגשתי פעמים רבות בקשה לקבל היתר כדי לבקר את המשפחה שלי בגדה. הרבה בקשות נדחו בטענה שאני צעירה מדי. בפעמים המעטות שבהן כן קיבלתי היתר, זה היה רק אחרי חודשים של ניסיונות כושלים. 

ב-2014 הגשתי בקשה להיתר כדי להשתתף בחתונה של אחותי ולבקר את המשפחה שלי, אבל כמובן שלא קיבלתי אותו. המשפחה שלי דחתה את החתונה בתקווה שאקבל היתר בהמשך, אבל באותה שנה פרצה המלחמה אז אחותי התחתנה כי חשבנו שאין סיכוי שאקבל היתר. להפתעתי, שבוע אחרי החתונה קיבלתי היתר לבקר את המשפחה. 

ב-2018 הצליחה עאאישה לבקר את אביה והספיקה לראות אותו במשך יממה לפני למותו. שנה מאוחר יותר, הלכה אמה לעולמה מבלי שזכתה להיפרד ממנה. כך היא מתארת את התלות המוחלטת שלה בישראל, שמנעה ממנה בעקביות את האפשרות לפגוש את הוריה:

ב-2018 גיליתי שאבא שלי מאושפז בבית חולים ולמחרת הוא נפטר. בני המשפחה לא רצו לספר לי בטלפון שאבא מאושפז וגיליתי את זה בשלב מאוחר. לא יכולתי לחזור לעזה ולעזוב את אמא שלי במצב קשה כזה. נשארתי אצלה שישה חודשים. גם הפעם הייתי בהיריון וילדתי בשכם את בני איבראהים. אחר כך חזרתי לעזה.

ב-2019 אימא שלי חלתה בסרטן והייתה במצב קשה. קיבלתי היתר לבקר אותה למשך שבוע. ביקרתי אותה ונשארתי שלושה חודשים כדי לטפל בה כי היא הייתה במצב קשה מאוד. שבוע אחרי שחזרתי לעזה המצב של אמא שלי הדרדר והגשתי שוב בקשה להיתר, אבל היא נדחתה. אימא שלי הייתה בטיפול נמרץ וזה הרגיש לי כמו סוף העולם, שאני מאבדת את אימא שלי בלי שאוכל להיפרד ממנה. התחרטתי מאוד על זה שחזרתי לרצועה. דאגתי לה מאוד. 

המשכתי לנסות לקבל היתר דרך ארגוני זכויות אדם ובאחד הימים, כשהמתנתי להיתר, התקשרתי לאחיות שלי לשאול מה שלום אמא ואז שמעתי אותן צעקות ואז התברר לי שאימא שלנו הלכה לעולמה. צעקתי ובכיתי מאוד. פניתי מיד לארגון "גישה" כדי שיעזרו לי להגיע לפחות ללוויה, כדי שאוכל להיפרד ממנה, אבל בסוף היא הובאה לקבורה בלי שהספקתי לראות אותה, לחבק אותה ולהיפרד ממנה. נשארתי שבורה וכואבת. 

למחרת קיבלתי היתר להגיע לשכם למשך חמישה ימים. התחושות שלי היו כל כך קשות, אני לא יכולה לתאר אותן. הסתכלתי בחדר של אימא ובכל החפצים שלה. אחרי חמישה ימים חזרתי לעזה כי פחדתי שאם אשאר הצד הישראלי לא יתאפשר לי להגיע שוב לשכם. הייתי גם רק עם שניים מהילדים שלי, מוחמד ואיבראהים, ושאר הילדים היו עם בעלי ברצועה. היום הכי קשה בחיים שלי היה כשעזבתי את אחותי נידאא, בת 27, לבדה בבית. מאז אני דואגת לה מאוד כי היא שם בבית לבד. זו גזירת שמים. 

 

נידאא, אחותה הצעירה של עאאישה, מספרת על הקושי בניתוק מאחותה הבכורה: 

מאז שאמא נפטרה עאאישה לא הגיעה אף פעם. הם הרי נותנים היתר רק במקרה של מחלה או מוות. איזה חיים אלה, איפה נשמע שאחיות יתראו רק במקרה של מחלה או מוות במשפחה?!

לפני שבוע עאאישה ילדה עוד תינוק. אף אחד לא ליווה אותה לבית החולים חוץ מבעלה, והילדים שלה נשארו לבד בבית. היא לא רצתה לספר לנו אבל בגלל שאנחנו מדברות כל יום, בעלה ענה לטלפון כשהתקשרנו ועדכן אותנו שהיא בדרך לבית החולים. 
אנחנו כאן שבע אחיות. אנחנו קשורות מאוד אחת לשנייה, והיא שם לבד, חיה בבדידות ובזרות. בביקורים שלה היא הגיעה בלי חיוניות ובלי אנרגיה ורק לאט לאט קיבלה מאיתנו כוחות והפכה לבן אדם אחר בזמן הביקור. בגלל זה אבא שלנו ז"ל לא רצה לתת לה לחזור לרצועת עזה אחרי הימים המעטים שהוקצבו לה בהיתר. 

אני מאוד אוהבת את בעלה, אותו אני מכירה רק מהטלפון, ואת הילדים שלה. נשבר לי הלב על הילדים בכל פעם שאמא שלהם מגישה בקשה להיתר, כי אז הם מתמלאים ציפייה ומדברים בהתרגשות רבה על זה שהם יבואו לגדה. הם מתחילים לדבר על זה שהם ישתתפו בחתונה של דודה שלהם, אבל אז מגיעה התשובה השלילית והם מתאכזבים מאוד. 

כל מה שאני וששת האחיות שלי רוצות זה שיתאפשר לנו להיפגש עם עאאישה באופן חופשי, כי כשהיא חסרה הכל חסר. בלעדיה אין לדברים טעם.