- הכפר הפלסטיני ח'ירבת סוסיא קיים לפחות מאה שנה ומופיע במפות היסטוריות כבר בשנת 1917, עשרות שנים לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית. בתצלומי אוויר משנת 1980 ניתן לראות עיבוד חקלאי ומבנים לגידול צאן, המלמדים על קיומה של קהילה פעילה במקום. הגיאוגרף דוד גרוסמן ציין בספרו "הכפר הערבי ובנותיו- תהליכים ביישוב הערבי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית" כי בשנת 1986 גרו כ-25 משפחות פלסטיניות במערות בכפר.
- חוות דעת פנימית משנת 1982 של עו"ד פליאה אלבק, ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הכירה בקיומו של הכפר הפלסטיני סוסיא ובבעלות תושביו על האדמות שעליהן הם יושבים. בחוות הדעת נכתב: "בית הכנסת נמצא במקום הנקרא אדמות חירבת סוסיה, וסביבו כפר ערבי בין חורבות עתיקות. על אדמת חירבת סוסיה יש רישום במרשם המקרקעין לפיהן אדמה זאת, בשטח של כשלושת אלפים דונם היא בבעלות פרטית של בעלים ערבים רבים".
- בשנת 1986 הפקיעה המדינה את אזור הכפר ההיסטורי, גירשה את תושביו, הכריזה עליו כאתר ארכיאולוגי והעבירה את ניהולו לתושבי ההתנחלות סוסיא שהוקמה ב-1983 בסמוך. בשטח זה נמצאו במסגרת חפירות שרידים המזוהים עם בית כנסת שפעל עד המאה השמינית, ובהמשך הוקם על חורבותיו מסגד. חלק מהאדמות שהופקעו מהכפר סופחו לשטחי השיפוט של ההתנחלות. במהלך השנים אף הוקם באתרו המקורי של הכפר מאחז, שבו מתגוררות משפחות מתנחלים.
- לאחר גירושם עברו תושבי סוסיא לגור במערות ובאוהלים על קרקעות חקלאיות שבבעלותם, באזור המכונה 'רוג'ום אל-חמרי', בסמוך להתנחלות סוסיא ולאתרו המקורי של הכפר. בשנת 1991 גירש הצבא את תושבי סוסיא הפלסטינית גם מנקודה זו, ללא צו רשמי ומבלי לספק להם כל הסבר.
- לאחר הגירוש החוזר עברו תושבי סוסיא לגור בחלק אחר של אדמותיהם המעובדות, באזור המרוחק יותר מאתרו המקורי של הכפר. שם הם חיים עד היום. הם גרו במערות ובאוהלים, כפי שניתן לראות היטב בתצלומי אוויר משנת 1999. זאת עד שבשנת 2001 ניסו הרשויות לגרש את תושבי סוסיא בשלישית, "כעונש" על הריגת המתנחל יאיר הר סיני על ידי פלסטינים (שלא היו תושבי הכפר). במשך מספר ימים סתמו הצבא, המנהל האזרחי ומתנחלים מהאזור את המערות ואת בורות המים של תושבי סוסיא, והרסו אוהלים ומבנים לגידול צאן. ב-26.1.01 צוטט באתר Ynet דובר צה"ל שאמר כי אלוף פיקוד המרכז הורה לערוך תחקיר לגבי הפינוי, שבוצע באורח בלתי חוקי.
.
תצלום אוויר: קטע מהמתחם הצפוני של ח'ירבת סוסיא, 1999. הקליקו לצפייה בתצלום המלא ובתצלומים נוספים. תצלומי האוויר באדיבות דרור אטקס
- התושבים אולצו לעזוב את המקום לזמן קצר ולאחר שעתרו לבג"ץ הורה בית המשפט לאפשר להם לחזור ולהימנע מהרס נוסף של מבנים ומניסיונות פינוי של בני הקהילה. התושבים הקימו במקום מבנים זמניים.
- מאז שנת 2001 מונעים מתנחלים מהאזור את גישתם הרציפה של תושבי סוסיא הפלסטינים לכ-3,000 דונם מסביב להתנחלות באיומים ובמעשי אלימות. תיקים שנפתחו בעקבות תלונות הפלסטינים הסתיימו לרוב בלא כלום. במקביל, ההשתלטות על אדמות סוסיא שימשה להרחבת ההתנחלויות באזור. על האדמות שמהן גורשו תושבי סוסיא ב-1991 הוקמה בהמשך 'סוסיא צפון', שכונת קרוונים למגורים המשמשת את המתנחלים. בנוסף, הוקמו על אדמות תושבי סוסיא ההתנחלות הבלתי מורשה חוות הר סיני והרחבה של התנחלות הבלתי מורשה מצפה יאיר.
- בשנת 2013 הגישו תושבי סוסיא הפלסטינית לוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי תוכנית להכרה בכפר. בקשתם נדחתה על ידי הוועדה, שטענה כי התכנית אינה עומדת בקריטריונים תכנוניים – קריטריונים שחלק גדול מההתנחלויות שהרשויות מקדמות את הקמתן והרחבתן בגדה אינן עומדות בהם גם הן.הסתמכות הוועדה על טיעונים תכונניים לדחיית התוכנית מהווה ניסיון ציני להסוות את המטרה הפוליטית של גירוש תושבי סוסיא מאחורי רטוריקה מקצועית. החלטת הוועדה לדחות את התכנית לא התקבלה בתום לב וכללה טענות לפיהן הכפר אינו עומד בדרישות תכנוניות, על אף שהדבר נובע מהמגבלות שהרשויות עצמן מטילות על תושביו. השימוש המעוות בנימוקים תכנוניים לכאורה הוא רק דוגמה נוספת לשימוש הנרחב של ישראל בטענות תכנוניות כאמצעי להשתלטות על אדמות כחלק ממדיניותה בשטח C. בפברואר 2014 עתרו תושבי סוסיא באמצעות ארגון שומרי משפט לבג"ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה.
- משטר התכנון בשטח C, שמשתרע על 60% מהגדה ובו שוכנת סוסיא, נקבע על-ידי המנהל האזרחי. המנהל משתמש בסמכויות התכנון שלו כמעט אך ורק למניעת בנייה פלסטינית, כשהוא מתעלם במפגיע מחובתו לדאוג לתכנון, פיתוח ובנייה עבור האוכלוסייה הפלסטינית. עד היום אפשר המנהל בנייה פלסטינית רק בכחצי אחוז משטח C (כ-18,000 דונם), כשהוא מקצה במקביל מאות אלפי דונמים להתנחלויות הישראליות. טבעת חנק תכנונית זו מאלצת את הפלסטינים לבנות ללא היתר, ואז נאחז המנהל בחוקי התכנון כדי להכריז על המבנים כבלתי חוקיים ולהוציא להם צווי הריסה. ניכר שמדיניותה הבלתי-מוצהרת של ישראל בשטח C הנה צמצום מספר התושבים הפלסטינים באזור לשם הרחבת ההתנחלויות, העמקת השליטה במרחב ובמשאביו וסיפוחו דה-פקטו למדינת ישראל. הצפנתן של השיטות/התכניות ליישום מדיניות זו לשפה התכנונית משחקת לידי המדינה בשני אופנים: (1) סמכויות התכנון מצויות בידיה, והיא מסווה את עמדת הכוח המובהקת שלה מול התושבים ונציגיהם באמצעות מצג שווא של מדדים מקצועיים ואובייקטיביים, ו-(2) מסגור הדיון בשפה תכנונית מקצועית (המעוגנת כביכול, בערכים אוניברסליים, מתקדמים ונאורים) מסייע בטשטוש אופייה הפוליטי של מדיניות הנישול והשליטה בגדה. מדובר, אם כן בשימוש ציני, כוחני ופטרנליסטי בכלים תכנוניים, במקום ניסיון לפתח אסטרטגיית תכנון שוויונית, צודקת והולמת עבור התושבים המקומיים.
