דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

המדינה מתעלמת מדיני הכיבוש בהודעתה בנוגע לשטח אש 918

באזור דרום הר חברון ישנם כשלושים כפרים, הקיימים מזה עשרות שנים, עוד לפני כיבוש הגדה על ידי ישראל. התושבים בכפרים אלה מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן וחלקם חיים במערות או במבנים ארעיים לצד המערות, בהן הם משתמשים עדיין כמטבחים, דירי צאן, או מחסנים. בתקופות החריש והקציר מגיעים לאזור בני משפחה מיטא כדי לסייע בעבודות.

האזור שהוגדר כשטח אש 918
האזור שהוגדר כשטח אש 918

גירוש תושבי ח'רבת אל-מופקרה, נובמבר 1999. הצבא העמיס את כל רכושם של התושבים על משאיות והשליך אותו מחוץ לשטח האש. צילום: נסרין עליאן, בצלם.

בתחילת שנות השמונים הכריז צה"ל על שטח של כ-30,000 דונם באזור דרום הר חברון שבו קיימים 12 כפרים כ"שטח אש 918". בנובמבר 1999 גירש הצבא למעלה מ-700 מתושבי כפרים אלה, הרס בורות מים והחרים רכוש – כל זאת בטענה שתושבי הכפרים גרים בניגוד לחוק בשטח שהוכרז "שטח אש". היום גרים בכפרים אלה למעלה מ-1,000 פלסטינים.

בעקבות הגירוש עתרו התושבים לבג"ץ, חלקם באמצעות האגודה לזכויות האזרח וחלקם באמצעות עו"ד שלמה לקר. בית המשפט הוציא צו ביניים שחייב את הצבא לאפשר את חזרתם של התושבים לבתיהם עד שיכריע בעתירה.

ב-2005 הופסק הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים, בלי כל תוצאות. באפריל 2012 חידש בית המשפט את הדיונים בתיק והמדינה הודיעה כי משרד הביטחון גיבש עמדה חדשה בנוגע למעמדם של הפלסטינים הגרים בשטח.

ב-19.7.12 הגישה המדינה לבית המשפט הודעה מפורטת, שבה טענה כי העותרים אינם "תושבי קבע" בשטח האש ולכן אין להם כל זכות לגור בו. המדינה הבהירה כי הצבא מוכן לאפשר לתושבים להיכנס אליו כדי לעבד את הקרקע ולרעות את הצאן בסופי שבוע ובחגי ישראל וכן בשתי תקופות בנות חודש במהלך השנה. בחלק הצפון-מערבי של שטח האש, שבו ישנם ארבע כפרים, הודיעה המדינה שיתקיימו רק אימונים ללא אש חיה ושתושביו יוכלו להמשיך ולגור במקום, בכפוף לחוקי התכנון והבנייה.

בעקבות הודעת המדינה, מחק בג"ץ ב-7.8.12 את העתירות, לאחר שקבע שיש בהודעה "שינוי של המצב הנורמטיבי" ולכן העתירות "מיצו את עצמן". השופט פוגלמן קבע כי העותרים יוכלו להגיש עתירות חדשות וכי צווי הביניים המחייבים את הצבא לאפשר לתושבי הכפרים לגור במקום ולעבד את אדמותיהם יוותרו בתוקף עד ה-1.11.12. בית המשפט הדגיש כי אין במחיקת העתירה משום נקיטת עמדה בנוגע לטענות התושבים.

בהודעתה מה-19.7.12 הבהירה המדינה לראשונה את "הצורך המבצעי" בהכרזה על האזור כשטח אש: בעבר, שימש השטח לאימונים של חיל האוויר ושל יחידות אחרות, אולם בשל "ריבוי הבנייה הבלתי חוקית ושהיית אנשים בשטח", נאלץ הצבא לצמצם את האימונים בו באופן משמעותי. הפתרונות החלופיים שנמצאו "אינם עונים על מלוא הצורך המבצעי", מה גם ששטח זה חיוני דווקא בשל "המבנה הטופוגרפי הייחודי של השטח, המאפשר צורות אימון ספציפיות למסגרות קטנות וגדולות, מכיתה ועד גדוד (ובצירוף עם שטחי אש סמוכים, גם לכוחות גדולים יותר)".

אולם, מהמשך הודעת המדינה עולה כי צמצום האימונים כלל אינו קשור לנוכחותם של התושבים הפלסטינים בתוך השטח. המדינה הסבירה כי בין השנים 2000 ל-2006 הצטמצם ככלל השימוש בשטחי אש, "בין היתר על רקע קיצוץ היקף הכוחות, כמו גם הידרשותם של הכוחות לפעילות מבצעית שוטפת, על רקע האירועים שהחלו בשנת 2000, מבצע חומת מגן והפעילות המבצעית בהמשך לו וכיו"ב –הכול על חשבון זמן אימונים". מלחמת לבנון השנייה "חשפה נקודות תורפה בכשירות של צבא היבשה, בין היתר על רקע העיסוק המוגבר והשוטף במלחמה בטרור באיו"ש, אשר פגע באפשרות הכוחות להתאמן, דבר אשר חידד את הצורך בחזרת הכוחות לאימונים סדירים. במקביל, השיפור שחל לאחר זמן במצב הביטחוני באזור וחיזוק השליטה בשטח על רקע אותה פעילות שוטפת, איפשר ליחידות לחזור ולהתאמן". משכך, משנת 2006 "עלה באופן עקבי היקף האימונים וניצול שטחי האש כפועל יוצא מהשינויים בצרכים המבצעיים בצה"ל בכלל ובפיקוד המרכז בפרט".

מערת מגורים בכפר ח'רבת ג'ינבה. צילום: שרון עזרן, בצלם, 4.8.12
מערת מגורים בכפר ח'רבת ג'ינבה. צילום: שרון עזרן, בצלם, 4.8.12

המדינה לא הסבירה בהודעתה לבית המשפט מכוח איזה חוק הכריז הצבא על האזור כעל "שטח אש" ומהי ההצדקה המשפטית להכרזה כזו. העדרה של הצדקה משפטית כזו אינו מקרי, שכן הצדקה כזו פשוט אינה קיימת. ככוח כובש חלות על ישראל הגבלות בכל הנוגע לשימוש בשטח ומוטלות עליה חובות כלפי האוכלוסייה האזרחית. הטענה שמדובר ב"צורך מבצעי" אינה מספיקה כדי להצדיק את לקיחת השטחים ומדינה כובשת אינה רשאית לעשות בקרקע שבשטח הכבוש ככל העולה על רוחה.

מדינה כובשת רשאית לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית ושיקולים צבאיים מידיים הקשורים לפעולת הצבא בשטח הכבוש. המדינה הכובשת אינה רשאית להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה בלבנון ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לגרש תושבים מבתיהם, להרוס את רכושם ולפגוע בפרנסתם לצורך זה. השופט ברק קבע את אחת הקביעות הבסיסיות בנוגע לחובתו של המפקד הצבאי בשטחים:

"שיקוליו של המפקד הצבאי הם בהבטחת האינטרסים הביטחוניים שלו באזור מזה והבטחת האינטרסים של האוכלוסייה האזרחית באזור מזה. אלה כאלה מכוונים כלפי האזור. אין המפקד הצבאי רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים, הסוציאליים של מדינתו שלו, עד כמה שאין בהם השלכה על האינטרס הביטחוני שלו באזור או על האינטרס של האוכלוסייה המקומית. אפילו צורכי הצבא הם צרכיו הצבאיים ולא צורכי הביטחון הלאומי במובנו הרחב. איזור המוחזק בתפיסה לוחמתית אינו שדה פתוח לניצול כלכלי או אחר". (בג"ץ 393/82,ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון)

בהודעתה מתעלמת המדינה לחלוטין מעקרונות אלה, שהם מעקרונות היסוד של דיני הכיבוש. במקום זאת היא מדלגת ישר לשאלה האם תושבי הכפרים שבתוך שטח האש הם תושבי קבע – שאלה שאינה רלוונטית בהתחשב באי חוקיותה של ההכרזה על השטח ככזה מלכתחילה. בכך מתעלמת ישראל מחובתה כלפיהם, מתוקף היותה הכוח הכובש בגדה המערבית.

על ישראל לבטל את ההכרזה על שטח האש באזור דרום הר חברון ולאפשר לתושביו לגור בבתיהם, לעבד את שדותיהם ולרעות את צאנם.