הלבנתן בדיעבד של איתמר, שבות רחל, סנסנה ויקיר היא חלק ממדיניות ממשלתית של סיפוח המרחב הפלסטיני לשטחה של מדינת ישראל

לפני מספר שבועות, ב-21.10.15, אישר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תכנית בניין עיר (תב"ע) רטרואקטיבית עבור ההתנחלות איתמר. כשבוע לאחר מכן, ביום 29.10.15, אישר נתניהו תכניות כאלה בדיעבד גם עבור שלוש התנחלויות נוספות – שבות רחל, סנסנה ויקיר. בכך שוב הולבנה בחטף בנייה ישראלית בגדה המערבית שאותה הגדירו אפילו הרשויות הישראליות במשך שנים כבלתי-חוקית. בניגוד לניסיונותיה של התקשורת למסגר מהלך זה ככניעה של נתניהו ללחץ ראשי המתנחלים, מדובר למעשה במימוש מדיניות ישראלית ארוכת שנים. ישראל משתמשת אמנם באותה שפה תכנונית ומשפטית לתיאור בנייה ישראלית ופלסטינית בגדה: חוקי התכנון והבנייה, תכניות בניין עיר, הליכי תכנון, בנייה בלתי חוקית וכיו"ב. אולם בפועל, הליכים ותקנות אלו מיושמים באופן שונה בתכלית ביחס להתנחלויות וביחס ליישובים פלסטיניים: הראשונים זוכים לסיוע בפועל ונהנים מעצימת עין ומהכשרה בדיעבד – הכול כחלק ממדיניות מתמשכת לסיפוח דה-פקטו של אדמות הגדה המערבית לשטחה הריבוני של מדינת ישראל; האחרונים לעומתם סובלים מבירוקרטיה דקדקנית, עוצר תכנוני ומימוש נרחב של צווי הריסה – כחלק ממדיניות מתמשכת של מניעת פיתוח פלסטיני ונישול פלסטינים מאדמותיהם.

ההתנחלות איתמר. צילום: עאבד עומר קוסיני, רויטרס, 12.3.11

בתגובה להתעצמות הלחץ הבינלאומי על ישראל, בין היתר בדרישה להקפאת בנייה חדשה בהתנחלויות, מנהלת ממשלת ישראל, במיוחד מאז 2011, מדיניות מוצהרת של הכשרת מאחזים ובנייה בלתי-חוקית קיימת בהתנחלויות. במסגרת גל הלבנת הבנייה הנוכחי הוכשרו 187 יחידות דיור (יח"ד) בלתי-חוקיות באיתמר, 96 יח"ד בסנסנה, 305 יח"ד ביקיר ו-94 יח"ד בשבות רחל. בימים אלה נערכת המדינה להלבנת גוש מאחזים נוסף, הפעם כולו ממזרח לשילה. לפי הדיווחים, הגוש שהוקם בשלהי שנות התשעים משתרע על פני שטח של 6,103 דונם וכולל ארבעה מאחזים גדולים – עדי עד, קידה, אש קודש ואחיה. בכך תלבין המדינה פעם נוספת, מאות מבנים ישראליים בלתי-חוקיים.

להלבנה זו אין כל תוקף חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הקמת התנחלויות – עם היתרי בנייה ובלעדיהם – מהווה הפרה של החוק ומפרה את זכויות האדם של הפלסטינים תושבי הגדה. תוך התעלמות מאיסור זה, ממשלות ישראל לדורותיהן הקימו מערכת משפטית משוכללת שנועדה לעטוף את מפעל ההשתלטות על המרחב בגדה המערבית באיצטלה של חוקיות. במסגרת זו, מדינת ישראל הקימה כ-137 התנחלויות ברחבי הגדה המערבית ובשטחים שסופחו לירושלים ואוכלוסייתן מתקרבת כיום לחצי מיליון נפש. חלק ניכר מבנייה זו, בהתנחלויות מוכרות ומבוססות כמו-גם במאה מאחזים לא הוכרו רשמית, נעשה בניגוד להוראות המשפטי הישראלי. ברבות מההתנחלויות הייתה הממשלה עצמה, בעיקר באמצעות משרד הבינוי והשיכון, אחראית לבנייה הבלתי-חוקית. במאגר הנתונים שהכין תא"ל (מיל') ברוך שפיגל עבור מערכת הביטחון (בשנת 2009) נחשפו ממדיה האדירים של הבנייה הבלתי-חוקית בהתנחלויות. ניתוח נתוני המאגר מעלה כי ברוב מכריע של ההתנחלויות בגדה, כ-75% מהן, התבצעה בנייה, לעיתים רחבת היקף, בלי האישורים המתאימים או בניגוד לאלה שניתנו. במקרים רבים, ביותר משלושים התנחלויות, נעשתה גם בנייה נרחבת של תשתיות ומבני ציבור על קרקעות פרטיות של פלסטינים תושבי הגדה.

בתגובה לטענות אלו, אמר בשנת 2009 רון נחמן ז"ל, ראש העיר אריאל דאז, כי "כל הטענות צריכות לבוא לממשלה, לא אלינו. לגבי הישובים הקטנים והקהילתיים, מי שתכנן זה המנהל לבנייה כפרית של משרד השיכון, בישובים הגדולים יותר מי שתכנן זה המחוזות של המשרד. זה הכל הממשלה". דובר משרד הבינוי והשיכון לשעבר, קובי בלייך, אמר בשנת 2009 כי "כל הפעולות שנעשו בעבר נעשו אך ורק על פי החלטות הדרג המדיני". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית - הזרוע המבצעת של ממשלת ישראל בכל הנוגע להקמתן וביסוסן של ההתנחלויות הכפריות - העיד בשנת 2005 כי החטיבה דוגלת במפורש בהפרת הוראות חוקי התכנון והבנייה התקפים בגדה המערבית. לדבריו, שיטת הפעולה היא קודם כל להקים יישובים ישראלים, אחר כך לבססם, ורק כעבור מספר שנים להכשיר את הבנייה בתוכניות מאושרות – "זאת שיטת העבודה".

מדינת ישראל נוקטת בגדה המערבית מדיניות של בנייה בלתי-חוקית רחבת היקף, והכשרתה בדיעבד. בכך, מצליחה המדינה לשמור על איצטלה של שלטון חוק, בעוד שבפועל היא מפרה אותו באורח יומיומי. כתמונת ראי ל"שיטת עבודה" זו ניצבת מדיניות הממשלה בכל הנוגע לתכנון ובנייה עבור פלסטינים בגדה המערבית. במרחב המכונה שטח C, המשתרע על-פני כ-61% משטח הגדה המערבית, ישראל שמרה לעצמה על שליטה מלאה בביטחון ובכל התחומים האזרחיים הקשורים לאדמות, לרבות תכנון, בנייה, תשתיות ופיתוח. בהתייחסה לסוגיית הבנייה הפלסטינית הבלתי-מוסדרת בשטח C, הסבירה ממשלת ישראל בציניות רבה בוועידה של האו"ם בשנת 2010 כי: "על מנת לאפשר הליכי תכנון ראויים, בנייה בלתי חוקית איננה נסבלת. בנייה בלתי חוקית מסוג זה פוגעת באוכלוסייה המקומית, בהינתן העובדה שזו אינה לוקחת בחשבון מדיניות תכנון שתבטיח איכות חיים נאותה וצורכי ציבור".

אולם, הממשלה אינה מיישמת כל מדיניות תכנון כזו. בכ-70% משטח C אסורה בנייה פלסטינית לחלוטין, וב-29% ממנו מוטלות הגבלות חמורות על הבנייה. באחוז הנותר משטח C, כ-18,243 דונם, אכן קיימות תכניות מתאר מאושרות המאפשרות פיתוח פלסטיני, אולם רוב רובו של שטח זה כבר בנוי. האיסור הישראלי על פיתוח פלסטיני בשטח C – האזור שבו טמון פוטנציאל הפיתוח האורבני, החקלאי והכלכלי של הגדה המערבית – משפיע באופן שלילי ביותר גם על תושבי מאות הישובים הפלסטיניים השוכנים (במלואם או בחלקם) באזורים המוגדרים כ שטחי A ו-B. בעוד שבשטחי A ו-B צפיפות הבינוי גבוהה, שטח C מתאפיין בהתיישבות כפרית דלילה יחסית, ובו מצויים רוב משאבי הטבע של הגדה המערבית. מימוש הפוטנציאל הכלכלי של שטח זה בתחומים כמו חקלאות, חציבת מינרלים ואבנים לבנייה, תיירות ופיתוח יישובים הנו חיוני לפיתוחה הכלכלי של הגדה כולה, ליצירת תעסוקה ולצמצום העוני. ניצול שטח C חיוני גם לתכנון אזורי ראוי ונאות עבור כלל יישובי הגדה, לרבות הנחת תשתיות וקישור הולם בין יישובים. מבין 180 הקהילות שכל שטחן מצוי בשטח C, המנהל האזרחי הכין ואישר תכניות רק ל-16, ששטחן מתמצה באותו אחוז בודד של שטח C. תכניות אלה אינן עומדות בשום קריטריונים תכנוניים מקובלים בעולם, וגבולותיהן צמודים לשטח הבנוי של הכפרים באופן שאינו מותירים שטחי חקלאות ומרעה או עתודות קרקע לפיתוח עתידי.

מתוך הכרה בחשיבותן של תכניות מתאר, החלו גופים תורמים לתמוך החל משנת 2011 בהכנת תכניות כאלה לכפרים פלסטיניים בשטח C, ובהגשתן לאישור המנהל האזרחי. בשנים האחרונות הכינה הרשות הפלסטינית תכניות מתאר עבור 116 קהילות, ו-67 מהן כבר הוגשו לאישור גופי התכנון במנהל האזרחי. אולם, מאמצים אלה לא הניבו פרי, ורק שלוש תכניות, החלות על שטח של 570 דונם, 0.02% משטח C, אושרו. הדבר אינו מפתיע, בהתחשב בכך שפלסטינים מודרים לחלוטין מתהליך קבלת ההחלטות התכנוניות בשטח C. בהיעדר תכניות מקומיות מאושרות, התושבים הפלסטינים נאלצים לפתח את יישוביהם ולבנות את בתיהם באופן בלתי-מוסדר. רבים מהם אף מעדיפים להימנע מלכתחילה מהגשת בקשה להיתר, בשל עלות ההליכים והסיכוי האפסי שבקשה כזו תאושר. אף על פי כן, עולה מנתוני המנהל האזרחי כי בין 2010 ל-2014 הגישו פלסטינים 2,020 בקשות להיתרי בנייה. רק 33 מהן – 1.5% בלבד – אושרו. משטר מגביל זה של תכנון ובנייה הוא הגורם העיקרי שמניע פלסטינים לבנות באופן בלתי-מוסדר, או לחילופין, לנטוש את מקום מגוריהם.

ישראל הקיפה את תושבי הגדה הפלסטינים בטבעת חנק תכנונית, ובה בעת אישרה עד כה להתנחלויות תכניות מתאר המשתרעות על פני שטח של 282,174 דונם, שהם 8.5% משטח C. בנוסף, הקצתה ישראל לרשויות המוניציפליות של ההתנחלויות שטחים נרחבים כדי למנוע כל שימוש פלסטיני בהם ולהבטיח שיישארו פנויים כעתודה להרחבת ההתנחלויות. בהינתן היקפן של שתי האוכלוסיות, השטח המתוכנן עבור כל מתנחל גדול פי 13 ויותר מהשטח המתוכנן עבור כל פלסטיני. כך מנכסת ישראל לעצמה את אדמות הגדה המערבית על חשבון תושביה הפלסטינים.