פרסומים

דו"ח משותף לבצלם ולכרם נבות: "זה שלנו, זה גם כן: מדיניות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית", חושף את המנגנונים הישראליים המעודדים את העברת אוכלוסייתה האזרחית של ישראל לתוך השטח הכבוש. הדו"ח כולל גם סקירה של ההתפתחויות בשטח בעשור האחרון, בדגש על שני גושי התנחלויות ועל השפעתם המרחבית.

בכל השטח שבשליטת ישראל – בין הים לירדן – מתקיים משטר אחד הפועל לקידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד, בניגוד לתפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת משטר כיבוש זמני. המשטר הישראלי מממש את העליונות היהודית באמצעות הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב. כך, בעוד היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן זכויותיהם נחותות מאלה של היהודים.

נייר עמדה: כחלק מנירמול היחסים עם איחוד האמירויות, העדיפה ישראל, לפחות לעת עתה, להימנע מסיפוח מוצהר של הגדה המערבית. ואולם ישראל כבר סיפחה בפועל את הגדה מזמן והיא נוהגת בה כבתוך שלה, כאילו מדובר בשטחה הריבוני, ופועלת בה באופן חד צדדי כדי לקבע ולהנציח את שליטתה בה. וכך, עם שוך סערת הסיפוח הפורמלי, המציאות נותרה כשהייתה: ישראל זוכה שוב לחיבוקה החם של הקהילה הבינלאומית – שמשמעותו המשך מדיניות הנישול בלי לשלם על כך כל מחיר.

הדו"ח מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

הדו"ח מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

הדו"ח חושף כיצד ישראל מנצלת את שטח הגדה המערבית כדי לטפל בפסולת, כולל בפסולת מסוכנת, הנוצרת בשטחה שלה. זאת, תוך ניצול כוחה כמדינה הכובשת ומעל לראשיהם של הפלסטינים, המודרים לחלוטין מתהליך קבלת ההחלטות בעוד שהם נחשפים לסיכונים סביבתיים ובריאותיים, שהם אינם מיודעים לגביהם. מציאות זו היא רק נדבך נוסף במדיניותה העקבית של ישראל מזה חמישים שנה, המנצלת
 

הדו"ח שמפרסם בצלם היום מתחקה אחר הדרך שבה ישראל משתלטת על המרחב הכפרי הפלסטיני, שוברת אותו לרסיסים, מנשלת את תושביו מקרקע ומים ומעבירה אותם לידי מתנחלים. מהלך ההשתלטות מתואר באמצעות שלושה כפרים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – והתהליך שעברו מאז הקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. סיפורם של הכפרים ממחיש מדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית זה עשרות שנים ושבה ממלאים המתנחלים תפקיד מרכזי.

היום (5.6.16) אנו מונים 17,898 ימים, 49 שנים לכיבוש. החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש כמצב זמני, אך אחרי כמעט חמישים שנה, לא ניתן עוד להתייחס אל המציאות בשטחים כזמנית ומופרך לדבוק בתקווה שישראל תפעל לשינויה. בפתח השנה החמישים לכיבוש בצלם מפרסם מסמך המציג תמונה עדכנית של המצב בשטחים. העובדות המתוארות בו – ומשמעותן – ידועות. גם משמעותה של עמידה מנגד בחוסר מעש ידועה – המשך המצב הקיים. כיום נדרשת פעולה נחושה שתבטא את הפסקת שיתוף הפעולה בארץ ובעולם עם הכיבוש.

דו"ח זה הוא ניסיון ראשוני לבחון את השפעותיו הכוללות של הכיבוש על יישוב פלסטיני בודד. הדו"ח מתמקד בכפר בורקה שבמחוז רמאללה. בורקה אינו כפר יוצא דופן. הוא לא היה מעולם בחזית המאבק נגד הכיבוש ולא סבל מצעדי ענישה חריגים. למעשה, הכפר נבחר דווקא משום חוסר הייחוד שבו, כדי לשמש משל לחייהם של תושבי כפרים פלסטינים תחת הכיבוש. בורקה הוא כפר קטן וציורי, מוקף שדות, הסובל כמו כפרים רבים מהגבלות תנועה קשות המבודדות אותו מסביבתו, מגזל נרחב של אדמותיו ומחנק תכנוני. כל אלה הפכו אותו לכפר מוזנח, צפוף ונחשל, שכמחצית מתושביו חיים על סף קו העוני או מתחת לו.

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

עשור לאחר תחילת בנייתה של גדר ההפרדה ניכרת הפגיעה הקשה שלה בקהילות הפלסטיניות שעל אדמתן נבנתה. לאחר השלמתו של כשני-שליש מהתוואי, הצטמצמה הפעילות החקלאית-כלכלית באזורים אלה. הפיצול המרחבי בין קהילות שכנות ובין הקהילות לאדמותיהן שוחק את יכולתן לשרוד ומשתק כל אפשרות לפיתוח בר-קיימא שלהן. מציאות זו מהווה הפרה של התחייבות המדינה לבג"ץ לפיה הגדר לא תפגע באופן קשה בקהילות אלה.

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

הדו"ח בצלם בוחן את מדיניות ההכרזות של ישראל על אדמות מדינה בגדה המערבית. מהבדיקה עולה כי שטחים נרחבים סווגו כאדמות מדינה לשימוש ההתנחלויות על אף שלמעשה היו בבעלות פלסטינית פרטית או קולקטיבית. זאת, באמצעות שכתוב של הפרשנות לחוק הקרקעות בגדה. בדרך זו, בשנים 1979-2002 הכריזה ישראל על יותר מ-900,000 דונם כעל אדמות מדינה. מדובר בתוספת של 170% לאדמות המדינה שהיו בגדה לפני הכיבוש.

מהדו"ח, המתבסס על תצפיות בהפגנות בכפר א-נבי סאלח, עולה כי כוחות הביטחון מנעו מתושבי הכפר את זכותם למחאה ואסרו על קיום הפגנות. ההפגנות פוזרו תוך שימוש רב באמצעים לפיזור הפגנות בתוך הכפר עצמו, באופן הפוגע בתושבים. לקראת ההפגנות שעשויות להתקיים במסגרת ההצבעה על צירוף מדינה פלסטינית לאו"ם קורא בצלם לכוחות הביטחון לכבד את זכות המחאה של הפלסטינים.