דיווחים

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

התוכנית חושפת תפישת עולם הרואה בפלסטינים נתינים נצחיים ולא בני אדם חופשיים ואוטונומיים. "פתרון" כזה, שלא יבטיח את זכויות האדם, החירות והשוויון של כל בני האדם החיים בין הירדן לים – ובמקום זאת מנציח את הדיכוי והנישול של צד אחד על ידי הצד האחר – אינו פתרון לגיטימי. בעצם, זה אינו פתרון כלל אלא רק מתכון לעוד ועוד דורות של דיכוי, עוול ואלימות.

החודש פרסמה הממשלה מכרז להקמתו של מתקן ראשון מסוגו להפקת אנרגיה מפסולת, בעלות המוערכת בכמיליארד ש"ח. לכאורה זוהי התפתחות חיובית בתחום איכות הסביבה, ואולם למעשה מדובר בהקמת מתקן בתוך שטח הגדה המערבית, בניגוד למשפט הבינלאומי האוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש על-ידי המדינה הכובשת, וכל זאת מעל לראשי האוכלוסייה הפלסטינית אשר כרגיל כלל איננה נשאלת לעמדתה בנושא, מיודעת או נלקחת בכלל בחשבון.

דו"ח חדש שמפרסם היום בצלם, "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

היום, במלאות 52 שנים לכיבוש הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, אנו מציגים פרויקט אינטראקטיבי חדש, ׳משול והפרד׳. הפרויקט ממחיש את האמצעים השונים שבהם השתמשה ישראל כדי לנגוס במרחב הפלסטיני במהלך העשורים החולפים; כיצד ישראל ריסקה אותו ליחידות שטח מצומצמות ומנותקות זו מזו והפרידה בין פלסטינים מאזורים שונים ובין פלסטינים לישראלים. הפרויקט פותח בשיתוף עם מכון המחקר Forensic Architecture.

בחודשים האחרונים מדווחים רועי צאן מקהילות אל-פאריסייה שבצפון בקעת הירדן על החרפת תדירותן ועוצמתן של תקיפות מתנחלים וחיילים בצאתם למרעה. אין מדובר באירועים מבודדים אלא בחלק מהמדיניות שמיישמת ישראל בבקעת הירדן, שמטרתה להשתלט על שטחים בין השאר באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית ומייאשת עבור פלסטינים, המורכבת מתקיפות משולבות של חיילים ומתנחלים ומאיסור גורף על פיתוח יישוביהם.

במרכז העיר חברון (אזור 2H) גרים כיום כ-40 אלף פלסטינים וכ-800 מתנחלים. הרשויות הישראליות מנהיגות באזור זה משטר המבוסס באופן מוצהר וגלוי על "עקרון ההפרדה", שמכוחו יצרה ישראל סגרגציה פיזית ומשפטית בין המתנחלים לבין התושבים הפלסטינים. משטר זה כולל הטלת הגבלות קיצוניות על תנועתם ברכב וברגל של הפלסטינים החיים באזור, כולל סגירת רחובות מרכזיים. באותה העת תנועת המתנחלים מתקיימת באופן חופשי וללא כל הגבלה. הגבלות אלה פוגעות בכל תחומי החיים של תושבי מרכז העיר הפלסטינים, מונעות מהם לנהל שגרת חיים סבירה והופכות את חייהם לבלתי נסבלים. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם בחודשים האחרונים, בהם מתארים התושבים את השפעת המחסומים על חייהם היומיומיים.

ביום שישי, 26.10.18, ניסו עשרות מתנחלים לפלוש לאתר עתיקות בשטח הכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה, בליווי כוחות הביטחון, כמנהגם מזה מספר חודשים. לאחר זמן קצר נסוגו המתנחלים ובאזור נמשכו עימותים בין תושבי הכפר לכוחות הביטחון. מאוחר יותר, כשהתחילו גם אנשי כוחות הביטחון לסגת, רדפו אחריהם כמה עשרות צעירים, וכשהתקרבו פתח לעברם לפחות שוטר מג"ב אחד בירי חי ממנו נפגעו תשעה בני אדם, מהם שניים שמתו מפצעיהם מאוחר יותר. פלישות המתנחלים לאדמות פלסטינים בגיבוי כוחות הביטחון הפכו מזמן למחזה נפוץ, אך הירי הקטלני שבו הסתיים האירוע הנוכחי חריג וסותר כל אות שנכתבה בהוראות הפתיחה באש.

עונת המסיק, שבה חגגו משפחות פלסטיניות בעבר את התוצרת החקלאית ואת הקשר לאדמה, מתקיימת כבר שנים רבות בצל ההשתלטות על קרקעות, ההגבלות שמטילה ישראל על הגישה לאדמות שנותרו, אלימות של מתנחלים כלפי מוסקים ופגיעתם בעצי הזית. מציאות זו, שבגללה נוטשים חקלאים בלית ברירה את אדמותיהם, אינה מקרית. זוהי התוצאה אליה מכוונת מדיניותה של ישראל, שכן היא מקלה עליה להשתלט על אדמות נוספות. השנה תיעד בצלם תקיפה גופנית של מוסקים בשני מקרים ופגיעה בעצי זית או גניבת היבול בתשעה מקרים באזורים שכם ורמאללה לקראת המסיק ובמהלכו. להלן תיאורם.

במהלך מחצית השנה האחרונה תיעד בצלם במסגרת פרויקט מיוחד את השפעת ההתנחלות בית אל, שהוקמה בסמוך למחנה הפליטים ג'לזון בשנת 1977, על החיים במחנה. במהלך הפרויקט גבה תחקירן בצלם, איאד חדאד, עשרות עדויות מתושבי המחנה, שחשפו היבטים שונים של השפעה זו. התמונות שלפניכם מציגות את החיים במחנה, על רחובותיו הצפופים והמוזנחים, היעדר מגרשי משחקים לילדים, הקמת בתי ההתנחלות בצמוד לבית הספר והניסיון לחיות חיים נורמליים בתנאים אלה.