ברצועת עזה מתרחש אסון הומניטארי שאינו תוצאה של אסון טבע וכל כולו מעשה ידיה של ישראל, הגוזרת על כמעט שני מיליון תושבי הרצועה חיים בעוני מחפיר ובתנאים כמעט בלתי אנושיים.
ברצועת עזה מתרחש אסון הומניטארי שאינו תוצאה של אסון טבע וכל כולו מעשה ידי אדם, תוצאה ישירה של מדיניותה המוצהרת של ישראל. ברצותה, תשנה ישראל מדיניות זו ותשפר משמעותית את איכות חייהם של התושבים. ברצותה – תמשיך במדיניות אכזרית זו, שלא ניתן להצדיקה, הגוזרת על כמעט שני מיליון תושבי הרצועה חיים בעוני מחפיר ובתנאים כמעט בלתי אנושיים.
בתחילת ספטמבר 2015 פרסמה ועידת האו"ם למסחר ולפיתוח דו"ח בנוגע למצב בעזה – לאחר שמונה שנות מצור ושלושה סבבי לחימה. הדו"ח הזהיר כי ללא שינוי משמעותי במדיניותה של ישראל, אין לרצועה כל סיכוי להשתקם וכי בשנת 2020 היא צפויה להפוך ל"בלתי ראויה למגורים". בתקופה שחלפה מאז פרסום הדו״ח לא שינתה ישראל את מדיניותה ואף החריפה אותה, המצב המשיך להידרדר, והרצועה כבר מזמן אינה ראויה למגורים.
אחריותה של ישראל
לטענת המדינה, בספטמבר 2005 – אז פינתה את כל ההתנחלויות, הסיגה את כוחות הצבא משטח הרצועה והכריזה על סיום הממשל הצבאי – הסתיים תפקידה ככוח הכובש ברצועה. לפי תפיסתה זו, למעט חובות הומניטריות מינימליות שנועדו למנוע משבר חמור ברצועה, אין לה מאז כל חובות כלפי תושביה או אחריות כלפיהם.
לעמדה זו אין כל בסיס. בשנים הראשונות לאחר ביצוע "תכנית ההתנתקות" שררה אי בהירות משפטית בנוגע לחובות החלות על ישראל. ואולם, מאז הלכה והתבססה התפיסה כי כעומק השליטה – כך עומק האחריות. על אף שברור שישראל אינה אחראית עוד לשמור על הסדר הציבורי בתוך הרצועה, וגם לא מוטלת עליה חובה כללית לדאוג לרווחת תושביה בהתאם לדיני הכיבוש, ישראל היא עדיין זו הקובעת כיצד ייראו חיי היומיום של תושבי הרצועה ולכן היא גם נושאת באחריות להם.
כך, למרות ההכרזה על סיום הממשל הצבאי, ממשיכה ישראל לשלוט על היבטים קריטיים בחיי התושבים ברצועה: היא שולטת בכל המעברים היבשתיים – למעט מעבר רפיח, ובמרחב האווירי והימי. שליטה זו מאפשרת לה פיקוח בלעדי על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה, אותה היא מסדירה בהתאם לשיקוליה שלה. זאת, גם כאשר תושבי הרצועה מבקשים רק לעבור דרך שטח ישראל כדי להגיע לגדה המערבית או למדינות אחרות.
מעבר רפיח, שבשליטה מצרית, סגור בשנים האחרונות והשלטונות המצריים פותחים אותו רק לימים ספורים בשנה, שבהם מורשים לעבור רק אנשים העונים על קריטריונים נוקשים, המשתנים מעת לעת. ממילא, עבור אנשים המעוניינים להגיע למדינות אחרות הנסיעה דרך מעבר זה כרוכה בדרך ארוכה ואף מסוכנת ועבור אלה המבקשים רק להגיע לגדה המערבית – כולל למזרח ירושלים – או לירדן, מדובר בדרך ארוכה בהרבה מהסביר.
הטלת המצור ותוצאותיו
בידודה של רצועת עזה משאר העולם – כולל ניתוקה מהגדה המערבית – הוא חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל. יישומה החל עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת, עם הטלת סגר על כל השטחים והדרישה כי כל פלסטיני תושב השטחים – למעט תושבי אזורים שסופחו לישראל – יגיש בקשה להיתר אישי כדי להיכנס לישראל, ולו כדי לעבור בין הרצועה והגדה או כדי לצאת לחו"ל. במהלך השנים הקשתה ישראל יותר ויותר על השגתם של היתרים כאלה.
לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, החמירה ישראל את ההגבלות על תנועת פלסטינים. היא הטילה הגבלות קשות על חופש התנועה מרצועת עזה ואליה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. כניסתם של תושבי הרצועה לישראל לצורך ביקורי משפחה או לצורך איחוד בין בני זוג נאסרה, וביקורי משפחות של פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים בעזה צומצמו למינימום. נוסף על כך, ישראל הקשתה על כלל אוכלוסיית הרצועה לצאת ממנה למדינות אחרות, ועל רבים אסרה זאת לחלוטין. ייצוא וייבוא סחורות הוגבל ולעתים קרובות הופסק. המדינה גם אסרה על רוב תושבי הרצועה לעבוד בישראל ועשרות אלפים איבדו את מקור פרנסתם. ההגבלות על תנועת סחורות ועובדים שהטילה ישראל גרמו למיתון כלכלי עמוק ברצועה, לפגיעה ביכולת להתפרנס ולירידה חדה ברמת החיים.
בקיץ 2007, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, ניצלה ישראל את שליטתה במעברים כדי להטיל עליה מצור: בן לילה, היא הפכה כמעט שני מיליון בני אדם לאסירים בתוך שטח הרצועה, הביאה לקריסתה הכלכלית ויצרה תלות כמעט מוחלטת של תושבי הרצועה בסיוע בינלאומי.
במסגרת מדיניות המצור, אסרה ישראל על יציאה של אנשים משטח הרצועה ועל כניסה אליה וכן על יבוא סחורות לרצועה – כולל הגבלות על מוצרי מזון, צעצועים ונייר – או יצוא ממנה לישראל, לגדה המערבית או למדינות אחרות. על פי מסמכים שנחשפו באוקטובר 2010, בעקבות עתירה לחופש מידע שהגישה עמותת גישה, התברר כי ישראל יישמה "מדיניות צמצום מכוונת", המבוססת על חישובים בנוגע לצריכת קלוריות מינימלית הנדרשת לצורך הישרדותם של תושבי הרצועה.
ביוני 2010, בעקבות לחץ בינלאומי שהופעל על ישראל לאחר אירועי ההשתלטות על המשט הטורקי לעזה, החליטה ישראל על כמה הקלות במצור. בין השאר, היא הסכימה להרחיב את רשימת הסחורות שהיא מתירה להכניס לרצועה ולאפשר הכנסת חומרי בנייה לפרויקטים ציבוריים ולפרויקטים של בנייה למגורים. במסגרת זו, ביטלה ישראל את רשימת המוצרים המצומצמת שהתירה להכניס לרצועה והחליפה אותה ברשימה של פריטים שעל הכנסתם היא אוסרת לחלוטין – כמו כלי נשק, וברשימה של פריטים "דו-שימושיים" – היכולים לשיטתה לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים – המחייבים היתר פרטני. רשימה זו כוללת מאות פריטים, שהעדרם מונע פיתוח של מפעלים ושיקום של תשתיות אזרחיות. נוסף על כך, ההגבלות החמורות על הייצוא, שנותרו בתוקפן גם לאחר יוני 2010, הותירו את עזה מבודדת, ללא כל אפשרות לפיתוח כלכלי ממשי.
כחלק ממדיניות המצור ישראל גם צמצמה את המרחב שבו היא מתירה דייג מהרצועה: בהסכמי אוסלו נקבע טווח של 20 מיילים ימיים (כ-37 ק"מ) אך ישראל מעולם לא אפשרה דייג בטווח של יותר מ-12 מיילים. במהלך השנים צמצמה ישראל יותר ויותר את הטווח, לפרקים לשלושה מייל בלבד, וכיום הוא נע בין שישה לתשעה מיילים. כמו כן, הצבא מגביל את הדייג באזורים הגובלים במצרים ובישראל וחיילים יורים לעבר דייגים בטענה שחרגו מהטווח שנקבע, עוצרים אותם, ומחרימים את הציוד שלהם. כך מונעת ישראל מהדייגים להגיע אל מצבור הדגה העשיר הנמצא בעומק רב יותר, פוגעת ביכולתם של אלפי הדייגים והעובדים בתעשיות הנלוות ובני משפחותיהם להתפרנס ומונעת מקור מזון חיוני מתושבי הרצועה.
המצור גרם לקריסתה של הכלכלה ברצועת עזה: ברבעון הראשון של שנת 2022 הגיע שיעור האבטלה ל-47%. בקרב צעירים בני פחות מ-29 הוא הגיע ל-75%. כ-80% מהתושבים תלויים בסיוע של ארגונים הומניטאריים וכ-60% סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. בשנת 2000, לפני הטלת המצור, הגיע שיעור האבטלה ברצועה ל-18.9%.
התשתיות והשירותים הציבוריים ברצועת עזה קורסים: 96.2% מהמים הנשאבים ברצועה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה. חשמל מסופק לתושבים רק לשעות ספורות בכל יום, בין השאר בשל מחסור בדלק, בשל מחירו הגבוה, ובשל הגבלות שמטילה ישראל על הכנסת חלפים לרצועה לצורך טיפול במערכות הקיימות – כולל לצורך שיקום תחנת החשמל שהפציצה ב-2006.
להעדר האספקה הסדירה של חשמל תוצאות הרסניות: הפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים להסתמך על גנרטורים ולצמצם את השירותים שהם מספקים – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. האספקה הלא סדירה של חשמל מונעת גם הפעלה סדירה של משאבות מים ובארות, דבר הפוגע באספקת המים למוסדות ציבור ולבתים, שצומצמה באופן משמעותי. בלית ברירה נאלצים תושבי עזה לצמצם את כמויות המים שהם שותים ולרכוש מים מותפלים לשתייה מספקים פרטיים. לפי הערכות כ-68% מהמים המותפלים מזוהמים גם הם, והדבר מעלה את הסיכוי להתפשטות מחלות בקרב האוכלוסייה. מפעלים לטיהור שפכים מתפקדים באופן חלקי בלבד, מחזורי הטיפול בשפכים קוצרו ומי שפכים מוזרמים אל הים כשהם מטוהרים חלקית בלבד. הפסקות החשמל פוגעות גם ביכולתם של תושבי הרצועה לנהל שגרת חיים סבירה: הפסקות החשמל אינן מאפשרות שימוש שגרתי במכונות כביסה, במקררים, בדודים לחימום מים ועוד. בכל אלה – המהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של מיליארדי אנשים בעולם, כולל כאלה הגרים קילומטרים ספורים מתושבי רצועת עזה – ניתן להשתמש רק בשעות הספורות שבהן אספקת החשמל זמינה.
רמת השירותים הרפואיים הניתנים בתוך הרצועה רחוקה מלענות על צרכי האוכלוסייה וטיפולים חיוניים רבים אינם זמינים בה. ישראל מונעת מרופאים לצאת להשתלמויות רפואיות ולהתעדכן בחידושים בעולם בתחום עבודתם. כמו כן, הכנסה של ציוד רפואי חדש או חלקי חילוף לצורך תיקון ציוד קיים – תלויה בהסכמה של ישראל, שפעמים רבות ניתנת לאחר עיכובים רבים ופעמים אחרות אינה ניתנת כלל. חולים הנזקקים לטיפולים שאינם זמינים ברצועה נאלצים לבקש היתרים מישראל כדי להגיע לבתי חולים בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים. ישראל מעניקה היתרים כאלה במשורה ורק במקרים המוגדרים אצלה "מסכני חיים" – הרחוקים מלתת מענה לצורכי החולים.
מבצעים צבאיים
מאז "ההתנתקות" פתחה ישראל בכמה סבבי לחימה בהם הרגה אלפי בני אדם, הרסה אלפי מבנים ופגעה קשה בתשתיות שהיו כבר על סף קריסה. התקפות אלה החריפו עוד יותר את המצב הקשה ממילא ברצועה. המשך המצור שמטילה ישראל על הרצועה מונע את שיקומה ועשרות אלפי תושבים נותרו חסרי בית.
"עופרת יצוקה": ב-27.12.08 פתחה ישראל ב"מבצע עופרת יצוקה" שנמשך עד ה-18.1.09. על פי נתוני בצלם, במהלך הלחימה הרגה ישראל 1,391 פלסטינים, מהם לפחות 759 אזרחים שלא השתתפו בלחימה, 318 מתוכם מתחת לגיל 18. כמו כן, גרמה ישראל נזק עצום למבנים ולמתקני תשתית. בין היתר פגעה ישראל במתקני חשמל, מים וביוב שהיו על סף קריסה עוד טרם המבצע וגרמה לשיתוקם. על פי נתוני האו"ם הרסה ישראל יותר מ-3,500 בתי מגורים ורבבות בני אדם נותרו ללא קורת גג וללא בית לשוב אליו. במהלך המבצע ירו פלסטינים רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, במטרה מוצהרת לפגוע באזרחים ישראלים. כתוצאה מירי זה נהרגו שלושה אזרחים ישראלים ואיש כוחות הביטחון. כמו כן נהרגו תשעה חיילים, ארבעה מהם מירי של חיילים אחרים.
"עמוד ענן": ב-14.11.12 פתחה ישראל ב"מבצע עמוד ענן". הלחימה נמשכה שמונה ימים, שבמהלכם הרגה ישראל, על פי נתוני בצלם, 167 פלסטינים, מתוכם לפחות 87 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בהם 32 מתחת לגיל 18. במהלך הלחימה נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים ושני אנשי כוחות ביטחון מרקטות ומפצצות מרגמה שירו פלסטינים מתוך הרצועה.
"צוק איתן": ב-8.7.14 פתחה ישראל ב"מבצע צוק איתן". הלחימה נמשכה 50 ימים, עד ל-26.8.14, ובמהלכה גרמה ישראל הרס וחורבן לתשתיות אזרחיות ברצועה. על פי נתוני בצלם, במהלך הלחימה הרגה ישראל 2,203 פלסטינים, מתוכם 1,371 שלא השתתפו בלחימה. 548 מהם – כרבע ממספר ההרוגים הכולל – היו מתחת לגיל 18, מתוכם 527 שלא השתתפו בלחימה. במהלך הלחימה הרגו פלסטינים חמישה אזרחים ישראלים– בהם ילד אחד, אזרח זר אחד ו-63 חיילים. 3 חיילים נוספים נהרגו מירי של חיילים וחייל נוסף נהרג בתאונה.
"שומר חומות": ב-10.5.21 פתחה ישראל ב"מבצע שומר חומות". הלחימה נמשכה 11 ימים, עד ל-21.5.21, ובמהלכה גרמה ישראל הרס וחורבן למבנים ולתשתיות אזרחיות. על פי נתוני בצלם, במהלך הלחימה הרגה ישראל 232 פלסטינים, מתוכם 137 שלא השתתפו בלחימה, ובהם 53 מתחת לגיל 18. במהלך הלחימה נהרגו שישה אזרחים ישראלים ושלושה אזרחים זרים מירי רקטות. איש כוחות ביטחון אחד נהרג מירי של פלסטינים.
"עלות השחר": ב-5.8.22 פתחה ישראל ב"מבצע עלות השחר". הלחימה נמשכה 3 ימים, במהלכם הרסה ישראל מבנים ותשתיות אזרחיות. על פי נתוני בצלם, ישראל הרגה בימים אלה 33 פלסטינים, מתוכם 17 שלא השתתפו בלחימה, בהם 9 מתחת לגיל 18. נוסף על כך, 15 פלסטינים נוספים, בהם 9 קטינים, נהרגו במהלך הלחימה מפגיעת רקטות או פצצות מרגמה שירו חמושים פלסטינים לעבר ישראל שנפלו בתוך שטח הרצועה. לא היו הרוגים ישראלים במהלך הלחימה.
אזורים "אסורים לכניסה"
ישראל מתייחסת לשטח בתוך רצועת עזה הסמוך לגדר הגבול כאל חלק משטחה שלה ומנצלת אותו כדי ליצור "רצועת ביטחון", בתוך הרצועה הצרה מלכתחילה. לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה הגדיר הצבא אזורים נרחבים סמוך לגבול ישראל-עזה – רבים מהם שטחים חקלאיים – ואסרה על פלסטינים להיכנס אליהם. ישראל לא הודיעה על מדיניות זו באופן רשמי והצבא גם מעולם לא הבהיר לתושבים מהם בדיוק השטחים שאליהם אסור להם להגיע, התנהלות שהגבירה את הסכנה העומדת בפני התושבים. לצורך אכיפת איסור זה, מיישם הצבא באזורים אלה הוראות פתיחה באש המתירות ירי בפלסטינים שנכחו בהם, גם אם לא סיכנו אף אדם. כתוצאה מיישום הוראות אלה, מאז יישום "תכנית ההתנתקות" בספטמבר 2005 ועד סוף מאי 2022 – לא כולל סבבי הלחימה – נהרגו לפחות 87 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. מתוכם, 41 נהרגו כאשר שהו בשטחים אלה כחלק משגרת חייהם, כולל תושבי האזור וחקלאים. 14 נוספים נהרגו כאשר התקרבו לגדר בכוונה לחצות אותה כדי לחפש עבודה בישראל.
הצבא אוכף את איסור הגישה לאזורים אלה גם באמצעות ריסוס של גידולים הסמוכים לגדר – בתוך שטח הרצועה. הריסוס נעשה ללא כל התראה ובלי להודיע לתושבים כי עליהם להגן על היבולים הנמצאים בשטחים המרוחקים מאות מטרים מהגדר – שנפגעו גם הם מהריסוס. גם במהלך סבבי הלחימה הרסה ישראל שטחים נרחבים הסמוכים לגבול – כולל שכונות מגורים שלמות.
בעבר גידלו התושבים בשטחים אלה עצי פרי וגידולי חממה וחלקם אף שימשו לרעיית צאן ובקר שגודלו לצורך מאכל. ואולם בשל מדיניות זו של ישראל, ולאחר שהצבא השחית רבים מהגידולים באזור, חקלאים רבים נאלצו לעבור לגידולים המחייבים פחות טיפול ושהצבא לא יכול לטעון שהם חוסמים את שדה הראיה שלו. כיום נפוצים באזורים אלה גידולי בעל, שאינם מחייבים השקיה, ביניהם חיטה, שעורה, שעועית וירקות למיניהם.
"הפגנות השיבה"
ב-30 במארס 2018 – יום האדמה – החלו הפגנות של תושבי רצועת עזה סמוך לגדר המערכת, בדרישה להסרת המצור הבלתי חוקי שמטילה ישראל על הרצועה מאז 2007 ולמימוש זכות השיבה. ההפגנות, שהתקיימו בעיקר בימי שישי ושהשתתפו בהן עשרות אלפי תושבים – בהן ילדים, נשים וקשישים – נמשכו ברציפות עד סוף 2019.
הפגנות השיבה נחשבו על ידי ישראל כבלתי לגיטימיות עוד בטרם החלו והמדינה ניסתה למנוע אותן בדרכים שונות. היא הבהירה מראש שתפעל באלימות לפיזורן, הצבא פרס עשרות צלפים לאורך הגדר וגורמים רשמיים שונים הבהירו כי הוראות הפתיחה באש יאפשרו ירי קטלני במי שיתקרב לגדר ובמי שינסה לפגוע בה. כשתושבי הרצועה קיימו בכל זאת את ההפגנות – מומשו איומים אלה והוראות הפתיחה באש התירו ירי של אש חיה במפגינים לא חמושים. כתוצאה מכך, נהרגו 223 פלסטינים, 46 מתוכם מתחת גיל 18, ונפצעו כ-8,000. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא היו חמושים ולא סיכנו את החיילים שעמדו, ממוגנים היטב, מצדה השני של הגדר.
בתגובה לביקורת הבינלאומית שהוטחה בישראל בשל תוצאות אלה, הודיעה המדינה כי היא תחקור את האירועים. אלא שכיום, יותר מארבעים חודשים לאחר ההפגנה הראשונה, ברור כי החקירות שקיים הצבא בנוגע להפגנות מעולם לא נועדו להשיג צדק לקורבנות או להרתיע מפני הישנות המעשים בעתיד. חקירות אלה – כמו החקירות שמקיימת מערכת אכיפת החוק הצבאית במקרים אחרים בהם פגעו חיילים בפלסטינים – הן חלק ממנגנון טיוח וייעודן העיקרי היה ונותר השתקת הביקורת החיצונית, כך שישראל תוכל להמשיך וליישם את אותה המדיניות ללא הפרעה.
