רצועת עזה

ברצועת עזה מתרחש אסון הומניטארי שאינו תוצאה של אסון טבע וכל כולו מעשה ידיה של ישראל, הגוזרת על כמעט שני מיליון תושבי הרצועה חיים בעוני מחפיר ובתנאים כמעט בלתי אנושיים.

ברצועת עזה מתרחש אסון הומניטארי שאינו תוצאה של אסון טבע וכל כולו מעשה ידי אדם, תוצאה ישירה של מדיניותה המוצהרת של ישראל. ברצותה, תשנה ישראל מדיניות זו ותשפר משמעותית את איכות חייהם של התושבים. ברצותה – תמשיך במדיניות אכזרית זו, שלא ניתן להצדיקה, הגוזרת על כמעט שני מיליון תושבי הרצועה חיים בעוני מחפיר ובתנאים כמעט בלתי אנושיים.

בתחילת ספטמבר 2015 פרסמה ועידת האו"ם למסחר ולפיתוח דו"ח בנוגע למצב בעזה – לאחר שמונה שנות מצור ושלושה סבבי לחימה. הדו"ח הזהיר כי ללא שינוי משמעותי במדיניותה של ישראל, אין לרצועה כל סיכוי להשתקם וכי בשנת 2020 היא צפויה להפוך ל"בלתי ראויה למגורים". בתקופה שחלפה מאז פרסום הדו״ח לא שינתה ישראל את מדיניותה ואף החריפה אותה, והמצב המשיך להידרדר.

אחריותה של ישראל

לטענת המדינה, בספטמבר 2005 – אז פינתה את כל ההתנחלויות, הסיגה את כוחות הצבא משטח הרצועה והכריזה על סיום הממשל הצבאי – הסתיים תפקידה ככוח הכובש ברצועה. לפי תפיסתה זו, למעט חובות הומניטריות מינימליות שנועדו למנוע משבר חמור ברצועה, אין לה מאז כל חובות כלפי תושביה או אחריות כלפיהם. לעמדה זו אין כל בסיס. בשנים הראשונות לאחר ביצוע "תכנית ההתנתקות" שררה אי בהירות משפטית בנוגע לחובות החלות על ישראל. ואולם, מאז הלכה והתבססה התפיסה כי כעומק השליטה – כך עומק האחריות. על אף שברור שישראל אינה אחראית עוד לשמור על הסדר הציבורי בתוך הרצועה, וגם לא מוטלת עליה חובה כללית לדאוג לרווחת תושביה בהתאם לדיני הכיבוש, ישראל היא עדיין הקובעת כיצד ייראו חיי היומיום של תושבי הרצועה, וכתוצאה מכך – היא נושאת באחריות להם.

למרות ההכרזה על סיום הממשל הצבאי, ישראל ממשיכה לשלוט על היבטים קריטיים בחיי התושבים ברצועה: היא שולטת בכל המעברים היבשתיים – למעט מעבר רפיח, ובמרחב האווירי והימי. בהתחשב בכך, היא מפקחת באופן כמעט מוחלט על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה ומסדירה אותה בהתאם לשיקוליה שלה. זאת, גם כאשר תושבי הרצועה מבקשים רק לעבור דרך שטח ישראל כדי להגיע לגדה המערבית או למדינות אחרות.

מעבר רפיח, שבשליטה מצרית, סגור בשנים האחרונות והשלטונות המצריים פותחים אותו רק לימים ספורים בשנה, שבהם מורשים לעבור רק אנשים העונים על קריטריונים נוקשים, המשתנים מעת לעת. אולם עבור אנשים המעוניינים להגיע למדינות אחרות הנסיעה דרך מעבר רפיח כרוכה בדרך ארוכה ואף מסוכנת ועבור אלה המבקשים רק להגיע לגדה המערבית – כולל למזרח ירושלים – או לירדן, מדובר בדרך ארוכה בהרבה מהסביר.

בהתחשב במציאות זו, ברור שישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה לחייהם של תושבי הרצועה. היקף אחריותה משתנה בהתאם להיקף שליטתה: במקרים שבהם מדיניות ישראלית משפיעה על תושבי הרצועה באופן ישיר או עקיף, מחובתה להתחשב גם בהשלכות מדיניות זו על תושבי הרצועה.

הטלת המצור ותוצאותיו

בידודה של רצועת עזה משאר העולם – כולל ניתוקה מהגדה המערבית – הוא חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל. יישומה החל עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת עם הטלת סגר על כל השטחים והדרישה כי כל פלסטיני תושב השטחים – למעט תושבי אזורים שסופחו לישראל – יגיש בקשה להיתר אישי כדי להיכנס לישראל, ולו כדי לעבור בין הרצועה והגדה, או כדי לצאת לחו"ל. במהלך השנים הקשתה ישראל יותר ויותר על השגתם של היתרים כאלה.

לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, החמירה ישראל את ההגבלות על תנועת פלסטינים. היא הטילה הגבלות קשות על חופש התנועה מרצועת עזה ואליה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. כניסתם של תושבי הרצועה לישראל לצורך ביקורי משפחה או לשם איחוד בין בני זוג נאסרה, וביקורי משפחות של פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים בעזה צומצמו למינימום. בנוסף הקשתה ישראל על כלל אוכלוסיית הרצועה לצאת ממנה למדינות אחרות, ועל רבים אסרה זאת לחלוטין. ייצוא וייבוא סחורות הוגבל ולעתים קרובות הופסק. בנוסף, אסרה המדינה על רוב תושבי הרצועה לעבוד בישראל ועשרות אלפים איבדו את מקור פרנסתם. ההגבלות על תנועת סחורות ועובדים שהטילה ישראל גרמו למיתון כלכלי עמוק ברצועה, לפגיעה ביכולת להתפרנס ולירידה חדה בתנאי החיים.

בקיץ 2007, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, ניצלה ישראל את שליטתה במעברים כדי להטיל עליה מצור: היא הפכה כמעט שני מיליון בני אדם לאסירים בתוך שטח הרצועה, הביאה לקריסתה הכלכלית ויצרה תלות של תושבי הרצועה בסיוע בינלאומי.

במסגרת מדיניות המצור, אסרה ישראל על יציאה של אנשים משטח הרצועה ועל כניסה אליה וכן על יבוא סחורות לרצועה – כולל הגבלות על מוצרי מזון, צעצועים ונייר – או יצוא ממנה לישראל, לגדה המערבית או למדינות אחרות. על פי מסמכים שנחשפו באוקטובר 2010, בעקבות עתירה לחופש מידע שהגישה עמותת גישה, התברר כי ישראל יישמה "מדיניות צמצום מכוונת", המבוססת על חישובים בנוגע לצריכת קלוריות מינימלית הנדרשת לצורך הישרדותם של תושבי הרצועה.

ביוני 2010, בעקבות לחץ בינלאומי שהופעל על ישראל לאחר אירועי ההשתלטות על המשט הטורקי לעזה, החליטה ישראל על כמה הקלות במצור. בין השאר, היא הסכימה להרחיב את רשימת הסחורות שהיא מתירה להכניס לרצועה ולאפשר הכנסת חומרי בנייה לפרויקטים ציבוריים ולפרויקטים של בנייה למגורים, בפיקוח בינלאומי. במסגרת זו, ביטלה ישראל את רשימת המוצרים המצומצמת שהתירה להכניס לרצועה והחליפה אותה ברשימה של פריטים שעל הכנסתם היא אוסרת לחלוטין – כמו כלי נשק, וברשימה של פריטים "דו-שימושיים" – היכולים לשיטתה לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים – המחייבים היתר פרטני. רשימה זו כוללת מאות פריטים, שבלעדיהם נמנעים בין השאר פיתוח מפעלים ושיקום תשתיות אזרחיות. בנוסף, ההגבלות החמורות על הייצוא, שנותרו בתוקפן, הותירו את עזה מבודדת, ללא כל אפשרות לפיתוח כלכלי ממשי ולמעט הקלות ספורות שנעשו במהלך השנים, המצור נמשך עד היום.

כחלק ממדיניות המצור צמצמה ישראל את המרחב שבו היא מתירה דייג מהרצועה: בהסכמי אוסלו נקבע טווח של 20 מיילים ימיים (כ-37 ק"מ) אך ישראל מעולם לא אפשרה דיג בטווח של יותר מ-12 מיילים. במהלך השנים צמצמה ישראל יותר ויותר את הטווח, לפרקים ל-3 מייל בלבד, וכיום הוא נע בין שישה לתשעה מיילים. כמו כן מגביל הצבא את הדיג באזורים הגובלים במצרים ובישראל. הצבא יורה לעבר דייגים בטענה שחרגו מהטווח שנקבע, עוצר אותם, ומחרים את הציוד שלהם. בכך, מונעת ישראל מהדייגים להגיע אל מצבור הדגה העשיר הנמצא בעומק רב יותר, פוגעת ביכולתם של אלפי הדייגים והעובדים בתעשיות הנלוות ובני משפחותיהם להתפרנס ומונעת מקור מזון חיוני מתושבי הרצועה.

המצור גרם לקריסתה של הכלכלה ברצועת עזה: ברבעון השני של שנת 2017 הגיע שיעור האבטלה ל-44%. בקרב נשים, שיעור האבטלה הגיע ל-71.5% ובקרב צעירים בני פחות מ-29 ל-61.9%. כ-80% מהתושבים תלויים בסיוע של ארגונים הומניטאריים וכ-60% סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. בשנת 2000, לפני הטלת המצור, הגיע שיעור האבטלה ברצועה ל-18.9%.

מצב התשתיות והשירותים הציבוריים ברצועה הוא בכי רע: 96.2% מהמים הנשאבים ברצועה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה והתושבים נאלצים לקנות מים מותפלים. חשמל מסופק לתושבים רק לשעות ספורות בכל יום, בין השאר בשל מחסור בדלק, בשל מחירו הגבוה, ובשל הגבלות שמטילה ישראל על הכנסת חלפים לרצועה לצורך טיפול במערכות הקיימות – כולל לצורך שיקום תחנת החשמל שהפציצה ישראל ב-2006. המחסור בחשמל משפיע גם על מערכות המים והביוב, התלויות באספקתו הרציפה, ובהעדרו הן כמעט שלא מתפקדות.

להעדר האספקה הסדירה של חשמל תוצאות הרסניות: הפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים להסתמך על גנרטורים ולצמצם את השירותים שהם מספקים – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. האספקה הלא סדירה של חשמל מונעת גם הפעלה סדירה של משאבות מים ובארות, דבר הפוגע באספקת המים למוסדות ציבור ולבתים, שצומצמה באופן משמעותי. בלית ברירה נאלצים תושבי עזה לצמצם את כמויות המים שהם שותים ולרכוש מים מותפלים לשתייה מספקים פרטיים. לפי הערכות כ-68% מהמים המותפלים מזוהמים גם הם, והדבר מעלה את הסיכוי להתפשטות מחלות בקרב האוכלוסייה. מפעלים לטיהור שפכים מתפקדים באופן חלקי בלבד, מחזורי הטיפול בשפכים קוצרו ומי שפכים מוזרמים אל הים כשהם מטוהרים חלקית בלבד. הפסקות החשמל פוגעות גם ביכולתם של תושבי הרצועה לנהל שגרת חיים סבירה, בעולם בו ההסתמכות על אספקת חשמל סדירה היא זכות בסיסית. הפסקות החשמל אינן מאפשרות שימוש שגרתי במכונות כביסה, במקררים, בדודים לחימום מים ועוד. בכל אלה – המהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של מיליארדי אנשים בעולם, כולל כאלה הגרים קילומטרים ספורים מתושבי רצועת עזה – ניתן להשתמש רק בשעות הספורות שבהן אספקת החשמל זמינה.

רמת השירותים הרפואיים הניתנים בתוך הרצועה רחוקה מלענות על צרכי האוכלוסייה וטיפולים חיוניים רבים אינם זמינים בה. ישראל מונעת מרופאים לצאת להשתלמויות רפואיות ולהתעדכן בחידושים בעולם בתחום עבודתם. בנוסף, הכנסה של ציוד רפואי חדש או חלקי חילוף לצורך תיקון ציוד קיים – תלויה בהסכמה של ישראל, שפעמים רבות ניתנת לאחר עיכובים רבים ופעמים אחרות אינה ניתנת כלל.

סבבי לחימה

מאז "ההתנתקות" פתחה ישראל שלוש פעמים במה שהגדירה כ"מבצעים צבאיים" ברצועת עזה. סבבי לחימה אלה – שבהם הרגה ישראל אלפי בני אדם, הרסה אלפי מבנים ופגעה קשה בתשתיות שהיו כבר על סף קריסה – החריפו עוד יותר את המצב הקשה ממילא ברצועה. המשך המצור שמטילה ישראל על הרצועה מונע את שיקומה ועשרות אלפי תושבים נותרו חסרי בית.

"עופרת יצוקה": ב-27.12.08 פתחה ישראל ב"מבצע עופרת יצוקה" שנמשך עד ה-18.1.09. על פי נתוני בצלם, במהלך הלחימה הרגה ישראל 1,391 פלסטינים, מהם לפחות 759 אזרחים שלא השתתפו בלחימה, 318 מתוכם מתחת לגיל 18. כמו כן, גרמה ישראל נזק עצום למבנים ולמתקני תשתית. בין היתר פגעה ישראל במתקני חשמל, מים וביוב שהיו על סף קריסה עוד טרם המבצע וגרמה לשיתוקם. על-פי נתוני האו"ם הרסה ישראל יותר מ-3,500 בתי מגורים ורבבות בני אדם נותרו ללא קורת גג וללא בית לשוב אליו. במהלך המבצע ירו פלסטינים רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, במטרה מוצהרת לפגוע באזרחים ישראלים. כתוצאה מירי זה נהרגו שלושה אזרחים ישראלים ואיש כוחות הביטחון. כמו כן נהרגו תשעה חיילים, ארבעה מהם מירי של חיילים אחרים.

"עמוד ענן": ב-14.11.12 פתחה ישראל ב"מבצע עמוד ענן". הלחימה נמשכה שמונה ימים, שבמהלכם הרגה ישראל, על פי נתוני בצלם, 167 פלסטינים, מתוכם לפחות 87 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בהם 32 מתחת לגיל 18. במהלך הלחימה נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים ושני אנשי כוחות ביטחון מרקטות שירו פלסטינים מתוך הרצועה.

"צוק איתן": ב-8.7.14 פתחה ישראל ב"מבצע צוק איתן". הלחימה נמשכה 50 ימים, עד ל-26.8.14, ובמהלכה גרמה ישראל הרס וחורבן לתשתיות אזרחיות ברצועה. על פי נתוני בצלם, במהלך הלחימה הרגה ישראל 2,202 פלסטינים, מתוכם 1,391 שלא השתתפו בלחימה. 546 מהם – כרבע ממספר ההרוגים הכולל – היו מתחת לגיל 18, מתוכם 526 שלא השתתפו בלחימה. במהלך הלחימה הרגו פלסטינים שישה אזרחים – בהם ילד אחד – ו-63 חיילים. 3 חיילים נוספים נהרגו מירי של חיילים וחייל נוסף נהרג בתאונה.

אזורים "אסורים לכניסה"

ישראל מתייחסת לשטח בתוך רצועת עזה הסמוך לגדר הגבול כאל חלק משטחה שלה ומנצלת אותו כדי ליצור "רצועת ביטחון", בתוך הרצועה הצרה מלכתחילה. לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה הגדיר הצבא אזורים נרחבים סמוך לגבול ישראל-עזה – רבים מהם שטחים חקלאיים – ואסרה על פלסטינים להיכנס אליהם. ישראל לא הודיעה על מדיניות זו באופן רשמי והצבא גם מעולם לא הבהיר לתושבים מהם בדיוק השטחים שאליהם אסור להם להגיע, התנהלות שהגבירה את הסכנה העומדת בפני התושבים. לצורך אכיפת איסור זה, מיישם הצבא באזורים אלה הוראות פתיחה באש המתירות ירי בפלסטינים שנכחו בהם, גם אם לא סיכנו אף אדם. כתוצאה מיישום הוראות אלה, מאז יישום "תכנית ההתנתקות" בספטמבר 2005 ועד סוף ספטמבר 2017 – לא כולל סבבי הלחימה – נהרגו 83 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. מתוכם, 39 נהרגו כאשר שהו בשטחים אלה כחלק משגרת חייהם, כולל תושבי האזור וחקלאים. 12 נוספים נהרגו כאשר התקרבו לגדר בכוונה לחצות אותה כדי לחפש עבודה בישראל.

בנוסף, נהרגו 28 פלסטינים בהפגנות שנערכו בסמוך לגדר, מצידה הפלסטיני. שמונה מתוכם השתתפו בלחימה – אך בעת הריגתם הם לא היו חמושים. בשנים האחרונות מתקיימות הפגנות שבועיות כאלה בכמה מוקדים, בהשתתפות מאות בני אדם. במהלך ההפגנות המפגינים מבעירים צמיגים, מנסים לתלות דגלי פלסטין על הגדר, לחבל בה או אף לחצות אותה ומיידים אבנים לעבר החיילים העומדים מצידה הישראלי של גדר המערכת. ברוב המקרים נוכחים במקום עשרות חיילים החוסים מאחורי קוביות בטון או ערימות עפר, במרחק של עשרות מטרים מהגדר.

בהתאם למדיניות אכיפת החוק של ישראל – בכל הנוגע להריגתם של פלסטינים על-ידי חיילים  – איש לא נדרש לתת את הדין על מקרי מוות אלה, שהמשיכו להתרחש. זאת, על אף העובדה שהירי במקרים אלה נעשה מבלי שנשקפה לחיילים סכנת חיים ובאזורים שבהם ידוע לצבא היטב שחיים אזרחים.

הצבא אוכף את איסור הגישה לאזורים אלה גם באמצעות ריסוס של גידולים הסמוכים לגדר – בתוך שטח הרצועה. הריסוס נעשה ללא כל התראה ובלי להודיע לתושבים כי עליהם להגן על היבולים הנמצאים בשטחים המרוחקים מאות מטרים מהגדר – שנפגעו גם הם מהריסוס. גם במהלך סבבי הלחימה הרסה ישראל שטחים נרחבים הסמוכים לגבול – כולל שכונות מגורים שלמות.

בעבר גידלו התושבים בשטחים אלה עצי פרי וגידולי חממה וחלקם אף שימשו לרעיית צאן ובקר שגודלו לצורך מאכל. ואולם בשל מדיניות זו של ישראל, ולאחר שהצבא השחית רבים מהגידולים באזור, חקלאים רבים נאלצו לעבור לגידולים המחייבים פחות טיפול ושהצבא לא יכול לטעון שהם חוסמים את שדה הראיה שלו. כיום נפוצים באזורים אלה גידולי בעל, שאינם מחייבים השקיה, ביניהם חיטה, שעורה, שעועית וירקות למיניהם.