אסון הומניטארי כמדיניות

לפני כחודש, ב-7.11.23, הכחיש הנשיא יצחק הרצוג את קיומו של משבר הומניטרי ברצועה. לטענתו, "אנשים בעזה יודעים שעכשיו מתנהלת שם מלחמה, אבל אין משבר הומניטרי שאינו מאפשר להם לשרוד". לדברים אלה לא היה שחר כבר אז, ובוודאי שאין להם כל שחר כיום.

החיים ברצועת עזה בימים אלה הם סיוט בלתי נתפס ויכולתם של התושבים להצליח לשרוד פוחתת מיום ליום. כבר חודשיים שהרצועה סגורה כמעט לחלוטין. המשבר ההומניטרי שובר שיאים מדי יום. ארגוני הסיוע כבר לא מסוגלים להתמודד עם התוצאות ומתקשים למצוא את המילים לתיאור האסון והסכנות הטמונות בו. אין מספיק דלק, אוכל, מים ותרופות, אין בתי חולים שמסוגלים להעניק טיפול רפואי לאלפים שנפצעו בהפצצות הבלתי פוסקות של ישראל ברחבי הרצועה, בהן נהרגו כבר למעלה מ-15,000 בני אדם, כ-6,000 מהם תינוקות, ילדים ובני נוער וכ-4,000 מהם נשים.

כך נראה המשבר:

ערב המלחמה הייתה רצועת עזה שרוייה כבר במשבר הומניטרי עמוק לאחר שב-2007 הטילה עליה ישראל מצור בעקבות השתלטותו של חמאס על השלטון. בתוך זמן קצר קרסה כלכלת הרצועה וערב פרוץ המלחמה היו כ-80% מתושבי הרצועה תלויים בארגוני הסיוע למחייתם. שיעורי האבטלה הרקיעו שחקים והגיעו לכ-45%, כשבקרב צעירים מתחת לגיל 29 הם הגיעו ללמעלה מ-60%. בהינתן שזה היה המצב ההתחלתי, מובן שבתוך זמן קצר המצב התדרדר במהירות לאסון של ממש:

צפיפות: כבר בתחילת המלחמה הורה הצבא לתושבי צפון הרצועה לעבור לדרומה. מאות אלפים נענו לקריאה ולפי הערכות של האו"ם כ-1.8 מיליון מתושבי הרצועה – כ-80% מהאוכלוסייה – נעקרו מבתיהם. כ-1.1 מיליון מהם רשומים במתקנים של אונר"א ברחבי הרצועה, רובם בדרום.

התנאים במתקני אונר"א קשים מנשוא: המתקנים מלאים עד אפס מקום ונדרשים לקלוט פי כמה וכמה מהקיבולת שלהם. על פי דיווחים, מאות חוסים נדרשים להסתפק בתא שירותים אחד ומקלחת היא מצרך נדיר. במתקנים אין די מים, מזון, שמיכות ומזרונים. בשל הצפיפות הרבה, הנשים והילדים שוהים בתוך המתקן, ואילו הגברים – מחוצה לו. עקורים אחרים מצאו מחסה בבתי ספר, בבתי חולים ובמבני ציבור, אחרים עברו לבתיהם של קרובי משפחה, בהם מצטופפים עשרות אנשים בבית אחד, בתנאים קשים.

מציאות זו הוחמרה משמעותית מאז חודשה הלחימה לאחר הפסקת האש, כשהצבא הורה למאות אלפי תושבים נוספים להתפנות מבתיהם, בניסיון לדחוס עוד ועוד מתושבי הרצועה לשטח יותר ויותר קטן, ללא תנאי מחייה בסיסיים. על פי אוצ'ה, הצבא הורה לתושבי אזור המכסה כ-20% מהעיר ח'אן יונס להתפנות. באזור זה היו למעלה מ-150 אלף תושבים, חלקם כאלה שכבר נעקרו מבתיהם בצפון הרצועה. עשרות אלפים כבר התפנו, אך למקומות המחסה אליהם הגיעו אין כל אפשרות לקלוט אותם ולספק להם עזרה בסיסית.

מחסור בדלק ובחשמל: עם תחילת המלחמה הודיעה ישראל כי היא לא תאפשר הכנסת דלק לרצועה. מה-18.11.23 מאשרת ישראל הכנסה של כמות מצומצמת של דלק מדי יום, אולם רק עבור פעולות הומניטריות כמו משאיות לחלוקת מזון, גנרטורים בבתי חולים, מתקני מים וביוב ומתקנים של אונר"א. במהלך הפסקת האש, שנמשכה שבוע, התירה ישראל את כניסתן של ארבע מכליות דלק בכל יום.

המחסור בדלק משתק את התשתיות ברצועה: כבר ב-7.10.23 הפסיקה ישראל את מכירת החשמל לרצועה. כמה ימים לאחר מכן, ב-11.10.23, הושבתה גם תחנת הכוח שבתוך הרצועה כשאזל הדלק. בהעדר אספקת חשמל או דלק לגנרטורים האמורים להחליפה, משאבות המים לא יכולות לעבוד ומתקני ההתפלה והמערכות לטיפול בשפכים פועלים באופן חלקי בלבד – אם בכלל – מה שמעלה את הסכנה לזיהום נוסף של מקורות המים.

מחסור במים ובמזון: כבר לפני המלחמה סבלו תושבי הרצועה ממחסור כרוני במים. הצריכה היומית הממוצעת עמדה אז על 85 ליטר לנפש ליום – נמוך מהצריכה המינימלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר.

רוב המים ברצועה מגיעים מאקוויפר החוף, אך כמעט כל המים הנשאבים ממנו מזוהמים בשל שאיבת יתר, חלחול מי ים וחדירת מי שפכים והם לא ראויים לשתייה או לרחצה ללא תהליך טיהור. כמות נוספת של מים מסופקת לכ-300 אלף איש ברצועה משלוש תחנות להתפלת מי ים. שאר המים שסופקו לאוכלוסייה לפני המלחמה, פחות מחמישית מאספקת המים ברצועה, נקנו מישראל.

מאז החלה המלחמה החריפה מצוקת המים עשרות מונים. ב-9.10.23 ניתקה ישראל את אספקת המים שהיא מוכרת לרצועה. כשבוע לאחר מכן, ב-15.10.23, חידשה ישראל את האספקה, אולם רק לחלקים בדרום, אלא שבהעדר חשמל מתקני השאיבה מתקשים לתפקד, וכך גם המתקנים לטיהור המים והשפכים. בהעדר מים נקיים, לא נותרה לתושבים ברירה והם שותים את מי האקוויפר, שאינם ראויים לשתייה. צריכת מים לא מטוהרים עלולה לפגוע בעיקר בנשים בהריון, בתינוקות או באנשים הסובלים ממחלות כליה.

המחסור במים גם לא מאפשר לשמור על היגיינה בסיסית. עובדה זו, יחד עם הצפיפות הקיצונית, יוצרת סכנה ממשית להתפרצות מחלות זיהומיות ומגפות והארגונים ההומניטריים כבר מדווחים על סימנים ראשונים להתפרצויות כאלה.

סוכנויות האו"ם מדווחות על מחסור קיצוני במזון ועל רעב של ממש בקרב התושבים, בעיקר בצפון הרצועה. המאפיות אינן מתפקדות בשל מחסור בדלק, מים וקמח. יכולות הייצור העצמאיות של הרצועה לא קיימות כעת – האדמות החקלאיות והציוד החקלאי ניזוקו בהפצצות וממילא לא ניתן להגיע אליהן. גם הדייגים אינם יכולים לעבוד, לאחר שישראל אסרה עליהם את הגישה לים.

קריסת בתי החולים: עוד לפני המלחמה הייתה מערכת הבריאות ברצועה על סף קריסה ותפקדה באופן חלקי בלבד כשרבים מהטיפולים והשירותים מצילי החיים לא היו זמינים לתושביה. מאז החלה המלחמה, מערכת זו כבר קרסה לחלוטין. על פי ארגון הבריאות העולמי, כרגע פועלים ברצועה 18 מתוך 38 מרכזים לטיפול רפואי שפעלו בה לפני המלחמה, כששלושה מהם מספקים עזרה ראשונה בלבד.

בבתי החולים שנותרו התפקוד חלקי ביותר: התפוסה בהם גדולה פי שניים ואף פי שלושה מהקיבולת שלהם ובשל מחסור במיטות מטופלים נאלצים לשכב על הרצפה, גם בזמן שרופאים מטפלים בהם. המערכת סובלת ממחסור בחשמל, במים, בתרופות ובציוד רפואי בסיסי. נוסף על כך, ישנו מחסור באנשי צוות רפואי והצוות הקיים נמצא כבר על סף קריסה. ארגון הבריאות העולמי הזהיר שתנאים אלה מעלים את הסיכון למחלות ולמגפות.

ארגון הבריאות העולמי הזהיר גם שהגישה לבתי החולים כמעט בלתי אפשרית. זאת בשל ההפצצות הבלתי פוסקות, המחסור בדלק והרס הכבישים. הארגון הדגיש שמובן שככל שתימשך הלחימה בדרום, עוד ועוד תושבים ינותקו ויתקשו להגיע לבתי החולים, דווקא כשמספר הנפגעים עולה מיום ליום.

מה התירה ישראל להכניס לרצועה מאז החלה המלחמה?

עם תחילת המלחמה סגרה ישראל את כל המעברים לתוך הרצועה ומנעה את פתיחת מעבר רפיח שבגבול המצרי. החל ב-21.10.23 היא מאפשרת כניסה של סיוע הומניטרי, בהתחלה של עשרים משאיות ביום שהובילו מזון, מים ותרופות – אך לא דלק. בהדרגה עלה מספר המשאיות הנכנסות, עד שהגיע לכמאה משאיות ביום. מה-18.11.23 מאפשרת ישראל גם את כניסתן של שתי מכליות דלק ביום, לצרכים הומניטריים בלבד.

הסיוע שנכנס הוא רק טיפה בים. לפני המלחמה נכנסו כ-500 משאיות מדי יום לרצועה. על פי אוצ'ה, מאז ה-21.10.23 ועד ל-23.11.23, לפני שהחלה הפסקת האש, הוכנסו לרצועה דרך מעבר רפיח כ-1,700 מטענים של סיוע הומניטרי – לא כולל דלק. כמות זו לא מתקרבת אפילו לענות על צורכי התושבים ברצועה.

נוסף על כך, בשל ההפצצות הישראליות וניתוק צפון הרצועה מדרומה ארגוני הסיוע מדווחים כי הם כמעט שאינם יכולים לחלק את הסיוע המועט שנכנס לרצועה. רק במהלך הפסקת האש הצליחו הארגונים להגיע לצפון הרצועה ולחלק שם מזון, מים, ציוד רפואי ודלק. בימים האחרונים, עם חידוש הלחימה, מדווחים ארגוני הסיוע שהם מתקשים להגיע גם לאזור ח'אן יונס והסיוע נותר ברובו ברפיח ולא מגיע לאנשים הנזקקים לו.

כל הסיוע שנכנס לרצועה מועבר דרך מעבר רפיח בלבד. מעבר זה מיועד לבני אדם ואינו בנוי להעברת סחורות, מה שמסרבל מאוד את תהליך הכנסת הסיוע וגם מגביל את הכמות שיכולה לעבור. כך, במהלך הפסקת האש, אז הגדילה ישראל את מספר המשאיות המורשות להיכנס, לא הייתה אפשרות להכניס את כל המכסה. ארגוני הסיוע ומדינות מערביות ביקשו כמה פעמים מישראל להעביר את הסיוע דרך מעבר כרם שלום, המיועד להעברת סחורות ושבימים כתיקונם עברו דרכו כ-60% מהסחורות הנכנסות לרצועה. לדבריהם, הדבר יאפשר להעביר סיוע בכמויות משמעותיות בהרבה. ישראל מסרבת לאפשר זאת.

המשבר ההומניטרי הוא לא תוצאת לוואי, הוא המדיניות

המשבר ההומניטרי המתרחש כרגע ברצועת עזה אינו תוצאה נלווית של המלחמה אלא תוצאה ישירה של המדיניות שישראל מיישמת ברצועה, שנועדה ליצור בדיוק מציאות זו. הוגיה של מדיניות זו רואים ביצירת משבר הומניטרי בקרב למעלה משני מיליון תושבים אמצעי לחץ לגיטימי על חמאס.

כך, שר האנרגיה ישראל כץ, שחתם על צו להפסקת אספקת חשמל לרצועה כבר ב-7.10.23,  הבהיר: "סיוע הומניטרי לעזה? אף מתג חשמל לא יורם, שיבר מים לא יפתח ומשאית דלק לא תיכנס עד להשבת החטופים הישראלים הביתה. הומניטרי תמורת הומניטרי. ושאף אחד לא יטיף לנו מוסר".

תפיסה זו עלתה בבירור מהתגובות להחלטת קבינט המלחמה ב-17.11.23 להכניס שתי מכליות סולר – המכילות כשישים אלף ליטר – כדי לאפשר לסוכנויות הסיוע ברצועה לתפקד ולו ברמה מינימלית וכדי להפעיל את מערכות המים והביוב. החלטה זו הובילה לשורה של התבטאויות זועמות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כתב לראש הממשלה כי זוהי "החלטה תמוהה שיורקת בפרצופם של חיילי צה"ל, החטופים ובני משפחותיהם והמשפחות השכולות". השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קבע כי "כל עוד החטופים שלנו לא זוכים אפילו לביקור הצלב האדום, אין שום היגיון להעניק לאויב 'מתנות הומניטריות'", ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן אמר ש"ההצהרות על כך שטיפת דלק לא תיכנס לרצועה הפכו בפועל להכנסת עשרות אלפי ליטרים באופן חד-צדדי, ללא שום מחווה הומניטרית לחטופים שלנו".

בתגובה מיהרו מקבלי ההחלטות להבהיר כי אין מדובר בשינוי מדיניות וכי הלחץ ההומניטרי על תושבי הרצועה יימשך. השר בני גנץ, חבר קבינט המלחמה, הסביר כי "לא מדובר בשינוי אסטרטגיה אלא במתן מענה נקודתי שמשרת את המשך הלחימה של צה"ל". ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר גם הוא כי "מדובר בכמות חירום מינימלית של דלק להפעלת משאבות מים וביוב שבלעדיה נוכל לצפות להתפרצות מיידית של מגיפות. יש להבין: התפרצות המחלה תפגע הן בתושבי הרצועה והן בחיילי צה"ל ברצועה. אני רוצה להדגיש: לא מדובר בשינוי מדיניות אלא במענה נקודתי מוגבל על מנת למנוע התפרצות מגיפות."

ב-19.11.23 פרסם האלוף בדימוס גיורא איילנד, שכיהן בעבר כראש אגף מבצעים וכראש המועצה לביטחון לאומי, מאמר בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "לא להירתע מהעולם". איילנד לא נמצא בתפקיד רשמי בימים אלה ואינו בין קובעי המדיניות המיושמת כרגע ברצועה, אך דבריו משקפים אותה במדויק.

במאמרו טוען איילנד כי אין כל הבדל בין ארגון חמאס לבין תושבי הרצועה וכי ישראל נלחמת כעת ב"מדינת עזה" – על כל אזרחיה. לכן, לישראל אסור "לספק  לצד השני כל יכולת שמאריכה את אורך הנשימה שלו". מובן שכל התושבים ייפגעו מכך, אך "מיהן הנשים העזתיות 'המסכנות'? הן כולן האמהות, האחיות או הנשים של רוצחי חמאס. מצד אחד הן חלק מהתשתית התומכת בארגון, ומצד שני אם הן יחוו אסון הומניטרי, אזי יש להניח כי חלק מלוחמי חמאס והמפקדים הזוטרים יותר יתחילו להבין כי המלחמה היא חסרת תוחלת וכי כדאי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בבני ובנות משפחתם". איילנד מסכים שמדיניות כזו עלולה לגרום לאסון הומניטרי ולמגפות קשות, אבל לשיטתו "אסור לנו להירתע מכך, עם כל הקושי הכרוך בדבר. הרי מגפות קשות בדרום הרצועה יקרבו את הניצחון ויקטינו נפגעים בקרב חיילי צה"ל". איילנד מסכם: "לא מדובר על אכזריות לשמה, שכן איננו תומכים בסבל של הצד השני בתור מטרה אלא בתור אמצעי... אסור, פשוט אסור לאמץ את הנרטיב האמריקאי ש'מרשה' לנו להילחם רק נגד לוחמי חמאס במקום לעשות את הדבר הנכון – להילחם נגד כל המערכת היריבה, שכן דווקא הקריסה האזרחית שלה תקרב את סוף המלחמה".

סיוע הומניטרי הוא לא "מחווה" ולא "קלף מיקוח"

גורמים רשמיים הבהירו כבר בתחילת המלחמה כי הרצועה תישאר סגורה עד שיוחזרו החטופים. בהתחשב בכך, הסירוב להכניס את הסיוע ההומניטרי לרצועה מעניש את התושבים על מעשים שלא ביצעו ושכלל לא היו מעורבים בהם. מובן גם שאין להם כל דרך להשפיע כעת על מי שכן ביצע את המעשים לשחרר את החטופים. ככזו, סגירתה ההרמטית של הרצועה מהווה ענישה קולקטיבית אסורה של למעלה משני מיליון תושביה. טענה זו נכונה גם אם חלקם תומכים בחמאס, כפי שטוענים גורמים רשמיים בישראל.

נוסף על כך, סגירת המעברים והכנסה של סיוע זעום בלבד הרחוק אלפי מונים מלמלא את צורכי האזרחים, כמוה כהרעבה מכוונת של האוכלוסייה. על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הרעבת האוכלוסייה כשיטת לחימה היא אסורה. איסור זה הוא חלק מהמשפט המנהגי המחייב את כל מדינות העולם והפרתו מהווה פשע מלחמה על פי אמנת רומא.

הכנסת ציוד הומניטרי לרצועת עזה אינו בגדר טובה שישראל נדרשת לעשות לאוכלוסייה האזרחית אלא חלק מהחובות המוטלות עליה. על פי כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כאשר לאוכלוסייה האזרחית אין את מה שנדרש לה כדי לשרוד, מוטלת על הצדדים הלוחמים חובה פוזיטיבית לאפשר מעבר מהיר, ללא הפרעה, של סיוע הומניטרי – כולל מזון ותרופות. הסיוע צריך להינתן באופן רציף וקבוע, כדי שאנשים ידעו בוודאות שהם יכולים להסתמך על כך שיקבלו אותו גם למחרת.

כלל זה, המעוגן גם בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, קובע שחובתה של מדינה שהיא צד לסכסוך לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי חלה גם במקרה שהסיוע נדרש לאזרחים של הצד השני. חובה זו מכוונת למדינות שהמיקום הגיאוגרפי שלהן הוא כזה שהמעבר של הסיוע דרכן חיוני או אפילו רק יעיל יותר. הפרשנות לכלל זה מבהירה שצד לסכסוך אינו יכול לסרב באופן שרירותי להעברת הסיוע, אם כי מובן שכל אחד מהצדדים יכולים לפקח על העברתו ואף לערוך בו חיפוש. גם החובה להכניס את הסיוע מהווה כלל מנהגי ולכן היא חלה גם על ישראל.

סירוב להכניס סיוע הומניטרי היא אחת העבירות המנויות באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הקובע שהרעבה מכוונת של האוכלוסייה כשיטת מלחמה, בין השאר באמצעות שלילה מכוונת של סיוע הומניטרי – היא פשע מלחמה.

ישראל חייבת לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה לאלתר

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-5.12.23 בערב התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו למשבר ההומניטרי ברצועת עזה כבעיה עבור ישראל, ומכאן את הצורך לטפל בכך. לדבריו, "אנחנו יודעים שאם תהיה קריסה, מגיפות, מחלות, זיהום מי תהום וכן הלאה, הדבר הזה יעצור את הלחימה". שר הביטחון גלנט הוסיף כי "אנחנו נדרשים למינימום הומניטרי כדי לאפשר את המשך הלחץ הצבאי".

טרומנטלית, צינית ומרושעת לחייהם של למעלה משני מיליון בני אדם, שבימים אלה נאלצים לגייס את שארית כוחותיהם כדי להשיג מים, מזון ומחסה להם ולמשפחותיהם רק כדי לשרוד, תוך כדי ההפצצות הישראליות הבלתי פוסקות. ואולם אמירה זו גם מדהימה בכנות הטמונה בה: ראש הממשלה ושר הביטחון מודים, מול מצלמות, שישראל מייצרת בכוונה משבר הומניטרי ברצועה. ברצותה – יהיה משבר, ברצותה – הוא ייפתר. זוהי הודאה בביצוע פשע מלחמה.

ישראל חייבת לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה. לא רק כי זה הדבר המוסרי הנכון לעשות, אלא גם כי זו חובתה של ישראל על פי כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי שהיא התחייבה לקיימם. הכנסת סיוע הומניטארי לרצועה לא יכולה להיות מותנית בדבר – גם לא בשחרור החטופים, כפי ששעשתה במהלך הפסקת האש, אז אפשרה להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות כחלק מההסכם שנערך עם חמאס בתמורה לשחרורם. מובן כי בה בעת על חמאס לשחרר את כל החטופים לאלתר, ללא תנאים כלשהם. לקיחת בני ערובה היא אסורה לחלוטין, יהיו הנסיבות אשר יהיו, ומהווה אף היא פשע מלחמה.

על ישראל לאפשר הכנסה של סיוע ללא הגבלה, בהתאם לצורכי האוכלוסיה. בין השאר, עליה לפתוח את מעבר כרם שלום ולאפשר את העברת הסחורות דרכו, מה שיאפשר לספק מענה הולם יותר לצורכי התושבים. את כמויות הסיוע הנדרשות צריכות לקבוע סוכנויות הסיוע האמונות על כך ומודעות לצורכי התושבים ברצועה ולא ממשלת ישראל, הנצמדת רק ל"מינימום הומניטרי" שרירותי.

ישראל כבר נקטה במדיניות זו עם הטלת המצור על הרצועה ב-2007, לאחר שחמאס השתלט על הרצועה. באוקטובר 2010 הסתבר, בעקבות עתירה לחופש מידע שהגישה עמותת גישה, כי ישראל יישמה במשך שנים "מדיניות צמצום מכוונת", שהתבססה על חישובים מדוקדקים בנוגע לצריכת קלוריות מינימלית הנדרשת לצורך הישרדותם של תושבי הרצועה. זה היה בלתי חוקי ואכזרי אז, וזה בלתי חוקי ואכזרי בימים אלה. פשעי המלחמה שביצע חמאס בהתקפתו המחרידה בשבעה באוקטובר, בהחזקה הבלתי חוקית של בני ערובה ובירי הרקטות לישראל במהלך כל הלחימה לא יכולים לשמש כהצדקה לשלילת מזון, מים, תרופות ודלק מלמעלה משני מיליון בני אדם.

ב-4.12.23, לאחר סיום הפסקת האש, פרסמה המתאמת ההומניטרית לשטחים, לין הייסטינגס, הודעה בה הבהירה ש"אנחנו עומדים בפתחו של תרחיש מסויט עוד יותר, אם אפשר בכלל להעלות זאת על הדעת". מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, פנה ב-6.12.23 למועצת הביטחון והבהיר כי התנאים הנואשים ברצועת עזה עלולים להביא לקריסת הסדר הציבורי, מה שלא יאפשר העברה אפילו של סיוע הומניטרי מוגבל. במכתבו  כתב גוטרש כי כבר עכשיו ארגוני הסיוע כמעט שאינם יכולים לסייע לתושבים הנזקקים להם והזהיר כי המערכת ההומניטרית נמצאת על סף התמוטטות ושהמצב מתדרדר במהירות לקטסטרופה שיהיו לה השלכות בלתי הפיכות לפלסטינים ולאזור כולו.

לפני שחזון זה יתממש, ישראל חייבת לשנות את מדיניותה המזעזעת המתוארת במסמך זה. הפגיעה העמוקה בכבוד האדם הכרוכה ביישומה של מדיניות זו, ותפיסתם של למעלה משני מיליון תושבי הרצועה כנטולי אנושיות, רצונות וצרכים אלא רק ככלים במשחק המלחמה – לא ניתנות להצדקה והן חייבות להיפסק.