דילוג לתוכן העיקרי
נמל הדייגים בבית לאהייה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.2.18
תפריט
נושאים

תלויים על הקרס: על מצוקת דייגי עזה בשנת 2018, בעקבות חיסולו ההדרגתי של הענף בידי ישראל

מאז שחיל הים הישראלי החרים לי את החסקה אני מובטל, ולא יכול לפרנס את המשפחה שלי. המצב ברצועה קשה מאוד בגלל המצור ואין עוד אפשרויות עבודה. בדיג הרווחתי בערך עשרים שקלים ביום, וזה אפשר לי לקנות אוכל ושתייה למשפחה שלי. עכשיו החיים שלנו קשים מאוד.

תאמר זאייד, בית לאהייא, 27.8.18

המצוקה אליה נקלע תאמר זאייד אינה מקרה חריג. הוא אחד מאלפי דייגים ברצועה הסובלים מחיסולו ההדרגתי של ענף הדיג בעזה על-ידי ישראל: בעבר, לפני שישראל הטילה את המצור על הרצועה, היא אפשרה את הדיג עד לטווח מרבי של 12 מיילים ימיים (כ-22 ק"מ). מאז, ישראל משנה את הטווח שבו היא מתירה דיג מספר פעמים בשנה ונכון לסוף 2018 הוא עמד על תשעה מיילים ימיים (כ-16.5 ק"מ) באזור שמדרום לעיר עזה ושישה מיילים ימיים (כ-9.5 ק"מ) באזור שמול העיר עזה וצפונה לה, עד לגבול הימי עם ישראל. הגבלת שטח הדיג מצמצמת את מגוון וכמות הדגה הזמינה לדייגים, באופן הפוגע בהכנסתם.

Thumbnail
נמל הדייגים בבית לאהייה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.2.18

בנוסף, חיל הים מתעמר באופן שיגרתי בדייגים, בין השאר בטענה שחרגו מהאזור המותר – גם כאשר הם מצטיידים במכשירי GPS ומקפידים שלא לחרוג ממנו. בשנתיים האחרונות ירה חיל הים למוות בשני דייגים, ופצע עשרות דייגים נוספים בירי כדורי גומי מצופים מתכת. בחלק מהמקרים החיילים אף עוצרים את הדייגים ומחרימים מהם את סירות הדיג שלהם, המכונות חסקות. ישראל גם מגבילה את ייצוא ושיווק הדגים ואוסרת על הכנסת חומרים וציוד החיוניים לענף הדיג, ובהם כאלה הנדרשים לתיקון חסקות ומנועים.

כל אלו הביאו לקריסת הענף ברצועה: בשנת 2000 היו ברצועה כ-10,000 דייגים רשומים וכיום עומד מספרם על כ-3,700. בפועל, רק כמחציתם עובדים היות שסירות הדיג של רבים מהם מושבתות בשל האיסור לייבא חומרי גלם לתיקונן או לבניית סירות חדשות ואחרות הוחרמו על-ידי הצבא. כ-95% מהדייגים חיים מתחת לקו העוני, העומד ברצועה על 4.6 דולר ליום. בשנת 2018 ירה חיל הים למוות בדיג אחד, איסמאעיל אבו ריאלה ופצע שישה דייגים בירי כדורי גומי מצופים מתכת. בנוסף, חיל הים עצר בשנה זו 53 דייגים, ששלושה מהם טרם שוחררו נכון לינואר 2019. במהלך מרדפיו אחרי הדייגים החרים חיל הים ב-2018 עשרות חסקות. כמו כן נשברו כתוצאה מירי חיל הים 32 זרקורים של סירות דיג, שלושה מכשירי GPS ומכשיר אקוסאונד המאפשר לדייגים לאתר דגה. כמו כן אבדו בים במהלך מרדפים אלה 121 רשתות דיג.

מדיניותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה היטב מדוע טענתה כי אינה אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה – מנותקת מהמציאות. שהרי גם היום היא ממשיכה לשלוט בהיבטים רבים בחיי תושביה – לעיתים מרחוק ולעיתים בשטח ממש – והתנהלותה הובילה לקריסת ענף הדיג ולמצבם הקשה של הדייגים.

אחמד א-סעידי, בן 40, נשוי ואב לשניים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי שבצפון הרצועה, העוסק בדיג מאז גיל 15, תיאר בעדות שמסר ב-16.1.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח את הקשיים בהם נתקל בשנים האחרונות:

Thumbnail
אחמד א-סעידי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 16.1.19

מאז שאני בן שמונה, כל החיים שלי סובבים סביב הדיג ומגיל 15 עבדתי כדייג במשרה מלאה, עם האחים שלי. אז, בשנות התשעים היינו נכנסים לים עד לטווח של 12 מייל ימי, שזה השטח שישראל התירה לנו לדוג בו. היו דגים מכל הסוגים. עבדנו ביום ובלילה. העבודה היתה טובה והצלחנו למכור הרבה דגים. הייתה לנו פרנסה טובה. בשנת 2002 התחתנתי ובניתי בית במחנה הפליטים א-שאטי.

בשנת 2000, אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה, חיל הים הישראלי התחיל להחמיר את התנאים שלנו בהדרגה. הם צמצמו את שטח הדיג המותר לפחות מ-12 מייל ימי. אחרי החטיפה של שליט, ב-2006, חיל הים סגר בפנינו את הים לחלוטין לתקופות של שלושה חודשים לפחות בכל פעם. אחר-כך הגבילו עוד יותר את השטח המותר לדיג, בהתחלה לשישה מיילים ימיים ואחר-כך לשלושה מיילים. כבר לא ידענו מתי מותר לנו לצאת לים ומתי הוא סגור בפנינו. חיל הים הישראלי המשיך כל הזמן להגביל את הגישה שלנו, למרות שאין לנו שום קשר לעניינים פוליטיים ואנחנו רק דייגים שרוצים להתפרנס.

בשנת 2012 חיל הים הישראלי עצר את האח שלי ועוד שלושה קרובי משפחה שלי בזמן שהם עבדו על החסקה שלי, והחרים אותה. נאלצתי לקנות אחרת כדי שנוכל לעבוד.

במהלך השנים, סבלנו הרבה מההתנכלויות של חיל הים הישראלי, בקיץ ובחורף, ביום ובלילה. הם רדפו אחרינו וירו עלינו מפעם לפעם. נאלצנו לעבוד בתנאים מאוד קשים ותוך סיכון עצמי. כל הזמן פחדנו שירדפו אחרינו, יירו עלינו, יעצרו אותנו או יחרימו לנו את החסקה. בנוסף, בכל פעם שיש מלחמה, ישראל אוסרת עלינו לגמרי להיכנס לים.

לפני כשנה הם עצרו אותי בזמן שדגתי יחד עם אחיין שלי, והחרימו לי את החסקה. מאז החיים שלי התחילו להידרדר. נשארתי בלי פרנסה, ואין לי ולמשפחה שלי ממה להתקיים. מאז אני רוב הזמן יושב בבית, או בפתח הבית, מסתכל על האנשים שהולכים ברחוב, וחושב על החיים שלי ועל איך שהם נעצרו. האבטלה שנכפתה עליי עוררה גם בעיות ביני לבין אשתי, בגלל שאין כסף. אני לא מסוגל לספק את הצרכים של המשפחה שלי, כמו אוכל, בגדים והוצאות של תחילת שנת הלימודים.

אנחנו יכולים לקנות בשר ועוף רק פעם בחודש, בתנאי שאני עובד עם דייגים אחרים, לפעמים ליום אחד ולפעמים לכמה ימים. אם לא מזדמנת לי עבודה כזאת אין לנו שום הכנסה. אפילו דגים, שעליהם התבססה התזונה שלנו במשך כל השנים, אנחנו קונים היום בשוק. אנחנו נאלצים לקנות דגים! וגם זה רק פעם בחודש.

הפכנו לנטל על החברה. אני מקבל סיוע מאונר"א לפליטים, כמו מוצרי מזון. הפכתי לקבצן. אני מרגיש מושפל ומסכן ליד אנשים כשאני מבקש מהם כסף. פעם לא הייתי צריך אף אחד, אבל היום אנחנו מתחננים לעזרה. המצב הכלכלי קשה מאוד, ואין הזדמנויות תעסוקה בעזה. חוץ מזה, אין לי שום מקצוע אחר חוץ מדיג. חיל הים הישראלי מחזיק את החסקה שלי, ודרדר בכך אותי ואת המשפחה שלי לעוני.

Thumbnail
סדיקה א-סולטאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 31.1.19

סדיקה א-סולטאן, אם לתשעה בת 65 מבית לאהייה, שבעלה ובניה עוסקים בדיג, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, על ההתמודדות היומיומית של משפחתה:

עד האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, בעלי, ר'אלב א-סולטאן, שהוא בן 70 היום, עבד בישראל. אחרי שישראל ביטלה את היתרי העבודה, השתמשנו בכסף שחסכנו וגם מכרנו תכשיט שלי כדי שבעלי יוכל לקנות חסקה, וגם ציוד לדיג. זה עלה לנו יותר מ-2,000 דולר. חשבנו שזה רעיון טוב, במיוחד בגלל שאנחנו גרים ליד החוף. מאז הוא והבנים שלנו עובדים בדיג. בשנים הראשונות העבודה הייתה טובה, לפעמים ההכנסה הגיעה ל-400-300 שקל ביום. זה הספיק לנו ולילדים. זה נמשך ככה בערך שש שנים. באותה תקופה אפשר היה להכניס לרצועה ציוד לדיג, והצבא לא התנכל לדייגים, ירה עליהם או עצר אותם ולא החרים את הציוד שלהם. הטווח המותר לדייג היה 12 מייל ימי.

המצב השתנה ב-2007, כשישראל הטילה את המצור על עזה. התחילו להגביל את שטח הדיג לשישה מייל ימי, ואחר-כך לשלושה. הצבא הישראלי התחיל לרדוף אחרי דייגים, גם אם הם היו בתוך השטח הזה.

בעלי והילדים סבלו מההגבלות החדשות וממרדפים של חיל הים בים. לפעמים ירו עליהם, ואז הם ברחו והשאירו את הרשתות בים והצבא היה מושך אותן מהים ומחרים הכל. בגלל פעולות כאלה והסגירה של המעברים נוצר מחסור ברשתות והמחיר שלהם עלה בשווקים. המחיר של רשת קפץ מאז 2007 מ-180 שקל ל-500.

מאז 2007 החרים הצבא מבעלי ומהבנים שלנו הרבה ציוד דיג. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2009, כשירו על בעלי והילדים בלב ים. בעלי והבן שלי, רמדאן, בן 43, נעצרו. שחררו אותם בערב, אבל את החסקה והרשתות החרימו. אחרי ארבע שנים החזירו לנו את החסקה בלי הציוד, אבל היא היתה הרוסה ואי אפשר היה להשתמש בה.

בינתיים בעלי לקח הלוואות כדי לקנות חסקה וציוד חדשים. החסקה שיכולנו להרשות לעצמו לקנות הייתה קטנה ופשוטה יותר מזו שהחרימו לנו.

ב-2010 החרים הצבא גם את החסקה החדשה וב-2012 הוא החרים עוד אחת שקנינו. הרשתות אבדו בים, אבל בסוף החזירו לנו את החסקה במצב תקין ובעלי חזר לעבוד. בגלל שלא היו לו מספיק רשתות הוא הצליח לדוג רק כמויות קטנות של דגים. ב-2016 הצבא החרים לנו את החסקה הרביעית. החסקה והרשתות נמצאות עד עכשיו אצל הצבא הישראלי. הן עלו לנו המון כסף. בכל פעם שהחרימו לנו חסקה המצב הכלכלי שלנו הדרדר עוד יותר.

הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי הם כשאני שומעת ששוב ירו על דייגים בים. אני נלחצת ודואגת ונשארת במתח עד שבעלי והילדים חוזרים הביתה.

ביולי 2018 החרימו לנו את החסקה שקנינו מיד אחרי שהחרימו לנו את החסקה ב-2016, עם רשתות הדיג. חיילים ירו על החסקה והחרימו אותה. באותו יום הבן שלי מוחמד, בן 26, והנכד שלי בן 22, היו בים. הצבא עצר אותם כשהם היו במרחק של שני מייל ימי מהחוף, ושיחרר אותם בשעה אחת בלילה, אבל לא החזיר להם את החסקה והרשתות.

מאז אין לנו כסף לקנות עוד חסקה ורשתות דיג. כל ההחרמות האלה דרדרו מאוד את המצב הכספי שלנו וכבר לא נשאר לנו כלום. אנחנו חייבים עדיין כסף על רשתות שקנינו בעבר. גם אם היה לנו כסף, נמאס לנו כל הזמן לקנות ציוד כדי שהצבא יחרים אותו. בעלי מובטל, והבנים שלנו מצאו בינתיים עבודה בתור דייגים שכירים. לפעמים בעלי אומר לי שהוא רוצה לקנות עוד חסקה אבל הוא מפחד שיחרימו אותה. הוא יושב בבית ולא מקבל סיוע מאף גורם, ומצבו הנפשי קשה מאוד.

המצב שלנו עכשיו קשה מאוד. אני, שמכרתי פעם דגים בשוק, נאלצת לקנות שם עכשיו דגים, ואין לי מספיק כסף לשלם עליהם. לפני שהחרימו לנו את החסקה האחרונה, היינו מרוויחים בערך חמישים שקל ביום, כי היו לנו רק מעט רשתות דיג. אבל עכשיו, כשהילדים עובדים כשכירים, הם מרוויחים עוד פחות, 30-20 שקל ליום עבודה, וזה לא מספיק להוצאות שלנו.