דילוג לתוכן העיקרי
חסימת הכניסה הראשית לעזון. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 8.4.19
תפריט
נושאים

שגרת התעמרות, מארס-אפריל 2019: הצבא חסם את דרכי הגישה לארבעה כפרים פלסטינים

כל היום אנחנו עוקבים אחרי המתרחש, עדכוני תנועה, מחסומים צבאיים, שערים סגורים, רכבי משטרה, כלי-רכב צבאיים ותקיפות של מתנחלים. החיים שלנו קשים ביותר, הישראלים רוצים שהאנשים פה יתייאשו, ינטשו את הבתים שלהם ויברחו. זו מטרת המדיניות שלהם. אין לנו לאן ללכת ויהיה אשר יהיה, אנחנו נשארים פה.

מתוך עדותו של מטאווע בוזייה, תושב כיפל חארס

חסימת כבישים בכפרי הגדה הפכה כבר מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד תושבי הגדה. כך, למשל, כאשר נטען כי צעירים פלסטינים מכפר כלשהו יידו אבנים או בקבוקי תבערה על כלי-רכב ישראליים בכבישים באזור, הצבא מעניש את כל תושבי אותו כפר והכפרים הסמוכים לו באמצעות סגירת השערים שהציב במהלך השנים בכניסות לכפרים.

נוכחותם הקבועה של השערים משמשת, גם כאשר הם פתוחים, תזכורת תמידית לעובדה שחופש התנועה של הפלסטינים כפוף לחלוטין להחלטות ישראליות שרירותיות, תוך התעלמות מוחלטת מצורכי התושבים.

בחודשים מארס-אפריל סגר הצבא את השערים שהציב בכניסה לארבעה כפרים בטענות כאלה. בעזון שממזרח לקלקיליה למשך 20 יום, בכיפל חארס שמצפון-מערב לסלפית למשך שמונה ימים, בדיר איסתיא שממזרח לסלפית למשך חמישה ימים ובתוקוע שמדרום-מזרח לבית לחם למשך 17 יום.

חסימת כבישים – הפוגעת באלפי בני אדם שכל "חטאם" הוא מגורים בכפר אותו החליט הצבא לדכא – אינה חוקית. החסימות משבשות באופן קיצוני את חיי התושבים ופוגעות ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או פשוט לנהל חיים סבירים. החסימות מהוות ענישה קולקטיבית, כופות על התושבים חיים בחוסר ודאות וגורמות לתסכול ולבזבוז זמן יקר. סגירת הכבישים שוללת את הזכות לחופש תנועה מאלפי תושבים ומהווה ניצול שרירותי של כוחו של הצבא. לפגיעה כזאת אין ולא יכולה להיות כל הצדקה מוסרית או משפטית.

להלן תיאור החסימות ועדויות שגבו תחקירני בצלם מתושבי הכפרים:

חסימת הכניסה הראשית לעזון למשך 20 יום, 15.4.19-27.3.19

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, 27.3.19, סגר הצבא את השער שהציב בכניסה הראשית לכפר, המובילה לכביש 55, בטענה שצעירים יידו אבנים או השליכו בקבוקי תבערה על כלי-רכב בכביש זה. באותו לילה ניסרו צעירים אלמונים את השער, ועקב כך החליף אותו הצבא למחרת, 28.3.19, בקוביות בטון. במהלך 20 ימי החסימה הגיע למקום מדי יום ג'יפ צבאי למספר שעות והחיילים בדקו את תעודות הזהות של העוברים במקום ברגל. ביומה הראשון של החסימה הצבא סגר גם את השער המוצב על הדרך החלופית, העוברת דרך הכפר עיזבת א-טביב. בימים שלאחר מכן הצבא סגר ופתח שער זה לסירוגין, ולעיתים, בעיקר בשעות הערב, הציב במקום חיילים שבדקו את תעודות הזהות של הנוסעים, עיכבו מכוניות וגרמו לפקקי ענק.

תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה עדויות מתושבים בכפר:

חסן שביטה, בן 56, נשוי ואב לשבעה, מנהל יחסי ציבור בעיריית עזון סיפר בעדות שמסר ב-31.3.19:

חסן שביטה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 31.3.19

אחרי חסימת הכניסה הראשית נאלצנו לחפש דרכים חלופיות, לדוגמה: דרך עיזבת א-טביב, שגם היא נסגרת מעת לעת. ישנה דרך חלופית נוספת, הכניסה הדרומית של עזון המובילה אל כפר ת'ולת', עיזבת אל-אשקר, עיזבת ג'לעוד, ראס עטיה, חבלה ומשם אל קלקיליה. דרך זו ארוכה בהשוואה לשתי הדרכים הנוספות. יצוין שהמרחק בין העיר קלקיליה לבין עזון דרך כביש 55 הוא 9 ק"מ, ודרך כפר ת'ולת', העיזבות וחבלה מגיע ל- 20 ק"מ. לפני יומיים, ביום שישי, בשעות הערב נסעתי לקלקיליה דרך עזון-עיזבת א-טביב, בדרך חזרה בסביבות השעה 22:30 בלילה, הופתעתי לגלות כי השער המוצב בכניסה המערבית של עיזבת א-טביב סגור והיו שם בנוסף שלושה ג'יפים צבאיים שחסמו את הדרך. ירדתי מהרכב שלי וניסיתי לדבר עם החיילים לאפשר לי להיכנס לכפר שלי, אך הם התחילו לצעוק וסירבו לדבר איתי. נאלצתי לחזור בחזרה לקלקיליה ולנסוע בדרך החלופית הנוספת, דרך הכפר ת'ולת', חבלה והעיזבות. הגעתי הביתה אחרי חצות. הדרך החלופית הנוספת הנה דרך צרה והיא הייתה פקוקה בשל סגירת הדרכים.

מאות פקידים, פועלים וסטודנטים נאלצים היום לנסוע בדרכים עוקפות ולשאת בעלויות נוספות בשל סגירת שתי הדרכים, הכניסה הצפונית לעזון ודרך עזון-עיזבת א-טביב.

סמאח חוסיין, בת 36, נשואה ואם לשלושה, פקידה בעיריית עזון, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.3.19:

הבן הבכור שלי, יאמן, בן שבע, לומד בבית ספר פרטי בקלקיליה, ונוסע לשם כל יום בהסעה. בכל פעם שהצבא חוסם את הכניסות לכפר אני ובעלי דואגים ולא יודעים אם ההסעה תצליח להגיע. קרה כמה פעמים שההסעה לא הצליחה לעבור בגלל שהצבא חסם גם את השער בכניסה הראשית וגם את זה שבדרך לעיזבת א-טביב.

ביום רביעי, 27.3.19, יאמן יצא בבוקר עם ההסעה ועד סוף יום הלימודים הצבא כבר חסם את הכניסה הראשית וגם, באופן חלקי, את הדרך החלופית. דאגתי ליאמן מאוד. התקשרתי לנהג ההסעה והוא אמר שהוא חושש להגיע ורוצה לחכות ולשמוע מה קורה עם הסגירה. נלחצתי, ולא רציתי שיאמן יתעכב כל-כך מחוץ לבית, אז התחלתי להתקשר למכרים בקלקיליה ולמורים של יאמן. בסוף חבר של המשפחה היה בקלקיליה והוא אסף את יאמן והחזיר אותו הביתה בדרך פתלתלה דרך כפר חבלה, אל-עיזבות, כפר ת'ולת' ולבסוף עזון.

יאמן הגיע באותו יום הביתה רק בסביבות השעה 17:00, במקום ב-13:30 או 14:00.

פדוואה שביטה, בת 58, נשואה ואם לשבעה, חקלאית ופעילה חברתית, סיפרה בעדותה שמסרה ב-16.4.19:

פדוואה שביטה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 16.4.19

אני מתפרנסת מגידול ירקות אורגניים בעזון. יש לי קונים מכל מיני מקומות באזורים שונים בגדה: כפר לאקיף, אל-פונדוק, כפר קדום בנוסף לעוד כפרים ואזורים.

סגירת הכניסה הראשית לכפר ב-27.3.19 השפיעה על העסק שלי, כי אני עושה בכל יום משלוחים ללקוחות שלי באמצעות תחבורה ציבורית, בעלות של עשרה שקלים בלבד. אחרי החסימה עלות המשלוח עלתה ל-15 שקלים וזה משמעותי עבורי. אני המפרנסת היחידה בבית כי בעלי סובל מבעיות בלב ולא מסוגל לעבוד.

בנוסף, יש לי בנות נשואות שגרות בחווארה, רמאללה וכפר חבלה שאני מבקרת לעיתים קרובות. כשהשער היה סגור התחבורה הציבורית נסעה בדרך החלופית והנסיעה לקחה הרבה יותר זמן. התחלתי לקצר את הביקורים שלי אצל הבנות כדי לא לחזור הביתה מאוחר ולהיתקל בחיילים שהיו כל הזמן בכניסה לעזון וגם בגלל שלפעמים הציבו מחסומי פתע בדרך החלופית.

החסימה משפיעה עלינו גם נפשית. אנחנו מרגישים שאנחנו בתוך כלא והצבא עושה בנו כרצונו.

חסימת הכניסה לכיפל חארס למשך שמונה ימים, 2.4.19-26.3.19

ביום שלישי, 26.3.19, בסביבות השעה 21:00 בלילה, סגר הצבא את השער המוצב בכניסה הראשית, הדרום-מזרחית לכפר, מבלי להסביר דבר לתושבים. לאחר החסימה נאלצו התושבים לנסוע באחת משתי דרכים חלופיות: דרך הכניסה הדרומית-מערבית, דרך חקלאית משובשת שמובילה לכביש מספר 5 או דרך ארוכה צרה ומשובשת עוד יותר, היוצאת מהכניסה הצפונית ועוברת בתוך הכפר דיר איסתיא. תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה ב-2.4.19 עדויות מתושבים בכפר:

עבד א-שכור שקור. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 2.4.19

עבד א-שכור שקור, בן 64, נשוי ואב לארבעה, נהג מונית, סיפר בעדותו:

במהלך החסימה נאלצתי לנסוע בדרכים חלופיות משובשות שלא מתאימות למכוניות רגילות. זה מזיק לצמיגים ולבולגי הזעזועים ולפני יומיים נאלצתי לקחת את המכונית לטיפול בגלל הנזקים שנגרמו לה.

אני מסיע אנשים כל יום לסלפית וליישובים אחרים כמו בידייא, קראוות בני חסאן, שכם, קלנדיה ורמאללה. כשהשער סגור אני נאלץ להגיע לכביש 5 (חוצה שומרון) בדרך חקלאית שעוברת במטעי זיתים ולא מתאימה למכוניות. היא ארוכה יותר רק בקילומטר אחד אבל מאריכה את הנסיעה בעשר דקות. לוקח לנו כעשר דקות להגיע לכיכר סלפית/אריאל שנמצאת במרחק של דקה אחת מהכפר. זו ענישה של כל תושבי הכפר. המטרה היא להטריד אותנו ולשבש לנו את החיים.

לקוחות מתקשרים כל הזמן לתחנת המוניות ובודקים אם השער נפתח או לא. החיים שלנו תלויים בשער. כשאנחנו מודיעים להם שהשער סגור הם דוחים את הנסיעה שלהם, אם היא לא דחופה. מספר ההזמנות יורד בצורה ניכרת. החסימה מובילה גם להעלאת תעריף הנסיעה ומחייבת אותנו לגבות חמישה שקלים נוספים על התעריף הרשמי של המשרד. למשל, נסיעה לסלפית שעולה 20 שקלים ביום-יום, עולה עכשיו בזמן החסימה 25 שקלים. הלקוחות לא מרוצים אבל במה אנחנו אשמים? גם אנחנו סובלים מהנזקים שנגרמים למכוניות שלנו ומשלמים יותר על הדלק.

היום בסביבות השעה 10:00 בבוקר החיילים פתחו את השער. אני שמח שפתחו אותו אבל גם חושש שיסגרו אותו שוב. החיים שלנו רצופים בדאגות.

מטאווע בוזייה, בן 46, נשוי ואב לארבעה, בעלים של סופרמרקט, סיפר בעדותו:

מטאווע בוזייה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 2.4.19

ב- 17.3.19 נורו יריות ליד כיכר סלפית-אריאל ובעקבות זה החיילים חסמו את השער למשך יומיים בערך. אחרי זמן קצר, ב-26.3.19, הם שוב חסמו אותו עד היום.

תושבים פה נאלצים לנסוע בדרכים חלופיות לעבודה ולסידורים. אני למשל נוסע מדי יום להביא סחורה לסופרמרקט. אתמול הייתי צריך להגיע לשוק הירקות המרכזי בביתא ונאלצתי לנסוע בדרך המשובשת שיוצאת מדרום-מערב לכפר לכביש 5. הדרך הזו לא מתאימה למכוניות, במיוחד אחרי כל הגשם והשלוליות שנוצרו שם.

יש סוחרים שמגיעים לכניסה לכפר כדי להביא לנו סחורה, רואים שהשער סגור, מסתובבים ועוזבים. חלק מהם מתקשרים אליי ואני מדריך אותם איך להגיע בדרך החלופית.

עכשיו התקשר אליי חבר וסיפר לי שיש ניידת משטרה בצד הדרום-מערבי של הכפר. אני צריך להגיע לבנק אבל לא אצא עכשיו כי באווירה הביטחונית שיש פה המשטרה נטפלת לנהגים פלסטינים ונותנת דוחות על כל שטות והרבה פעמים בלי שום סיבה. למכוניות ישראליות המשטרה מניחה לעבור גם אם הנהג עשה עבירת תנועה. לכן, אנחנו משתדלים לא לצאת מהיישוב אלא אם כן יש משהו חיוני.

אתמול לבן שלי היה שיעור נהיגה בסלפית, אבל ביטלנו כי לא רציתי לשלם 40 שקלים הלוך-חזור על מונית לסלפית. הבת שלי לומדת באוניברסיטת א-נג'אח בשכם ונוסעת בתחבורה ציבורית ואחרי חסימת השער המחיר עלה מ-10 ל-12 שקלים לכל כיוון. כשהשער סגור אני נאלץ להסיע אותה לשכם או לאסוף אותה משם.

החסימה הזאת גורמת לשיתוק כלכלי. בכפר שלנו עוברים בדרך כלל תושבים מכפרים סמוכים, כמו דיר איסתיא, קירה, חארס, זיתא וג'מאעין. הם עושים פה קניות וזה מחזיק אותנו כלכלית. מאז סגירת הכניסה יש ירידה במספר הקונים וזה גורם להפסדים יום יומיים.

כל היום אנחנו עוקבים אחרי המתרחש, עדכוני תנועה, מחסומים צבאיים, שערים סגורים, רכבי משטרה, כלי-רכב צבאיים ותקיפות של מתנחלים. החיים שלנו קשים ביותר, הישראלים רוצים שהאנשים פה יתייאשו, ינטשו את הבתים שלהם ויברחו. זו מטרת המדיניות שלהם. אין לנו לאן ללכת ויהיה אשר יהיה, אנחנו נשארים פה.

החסימה שהציב הצבא בכניסה הצפון-מזרחית לתוקוע. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 28.4.19

חסימת הכניסה לתוקוע למשך 17 יום, 1.5.19-15.4.19

הכפר תוקוע שוכן דרומית-מזרחית לבית לחם. לכפר שלוש כניסות עיקריות: הראשית, הדרום-מערבית, מובילה לכבישים 356 ו- 3157 והצבא הציב בה מחסום ומגדל תצפית (אל-בקעה); הצפון-מזרחית, המובילה לכביש 356, והצפון-מערבית, המובילה גם היא לכביש 356 דרך ח'ירבת א-דיר .

ב-15.4.19 חסם הצבא בקוביות בטון את הכניסה הצפונית-מזרחית בתואנה שצעירים יידו אבנים לעבר כביש 356. החסימה אילצה את התושבים להגיע לכביש הראשי (356) בדרכים חלופיות, המאריכות את דרכם בין 5 ל-7 קילומטרים וגרמה לפקקי ענק.

שני בתי ספר המשרתים את הכפר נמצאים מעברו השני של כביש 356, כביש מהיר שמסוכן לחצותו ברגל. לרוב מסיעים ההורים את ילדיהם לבית הספר וגם המורים מגיעים במכוניות אך בשל חסימת הכביש הדבר כרוך בעיקוף ארוך. לכן, מגיעים חלק מהילדים והמורים לבית הספר ברגל ומסתכנים בחציית הכביש. מורים ממתינים לתלמידים לצד הכביש כדי לסייע להם בחצייה.

ב-1.5.19 פתח הצבא את החסימה אך הציב במקום שער ברזל חדש, הפתוח לעת עתה.

תחקירן בצלם מוסא אבו השהש גבה ב-28.4.19 עדויות מתושבים בכפר:

מוחמד חמיד, בן 61, נשוי ואב לשמונה, נהג מונית, סיפר בעדותו:

מוחמד חמיד. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 28.4.19

אני עובד על קו תוקוע-בית לחם. הבית שלי נמצא במרחק של 500 מטר בערך מהכניסה הצפונית-מזרחית לכפר. בדרך כלל אני נוסע לבית לחם ובחזרה מהכניסה הצפונית-מזרחית. לפני 17 יום בערך הצבא חסם אותה ומאז אני נאלץ להשתמש בכניסה הצפון-מערבית, דרך ח'ירבת א-דיר, שהיא ארוכה יותר אבל מתחברת לכביש 356. זה מאריך את הדרך בחמישה קילומטרים וזו מעמסה מיותרת בשבילי ובשביל נוסעים שגרים ליד הכניסה הצפונית-מזרחית.

בכפר פועלות 47 מוניות ועכשיו כולנו נאלצים לנסוע דרך הכניסה הצפון-מערבית או הדרומית-מערבית (אל-בקעה) שבה יש מחסום צבאי מאויש והחיילים עוצרים את המכוניות ועורכים חיפושים. לפעמים הם אפילו סוגרים את השער שמוצב שם.

הנסיעה דרך הכניסה הדרום-מערבית מאריכה את הדרך בשבעה קילומטר בערך, וזו דרך שמתפתלת בין בתי הכפר. החסימה גורמת לפקקי ענק בדרכים החלופיות. זה מבזבז הרבה דלק ועולה לנו כסף והנוסעים מתקשים להגיע בזמן לעבודה וללימודים. היום אנחנו מקיימים עצרת מחאה כדי ללחוץ על הצבא לפתוח את הכניסה הצפון-מזרחית. אם החסימה תימשך זה ייפגע קשות בכל התושבים וגם בי אישית. אני לא רואה איך נוכל לשאת את זה.

רחמה אל-ערוג', בת 44, נשואה ואם לארבעה, מורה לאנגלית בבית ספר אל-ג'רמק , סיפרה:

אני גרה ליד הכניסה הצפון-מזרחית וסובלת מאוד מהחסימה. בדרך כלל אני נוסעת באוטו שלי ומגיעה לבית הספר תוך שלוש דקות. מאז החסימה אני נאלצת לנסוע דרך הכניסה הדרום-מערבית. זה מאריך לי את הדרך לבית הספר שמהצד השני של כביש 356 בשבעה קילומטרים. גם כדי להגיע לבית לחם או לכל מקום אחר מחוץ לכפר אני נאלצת לעשות את הסיבוב הזה.

ילדים שההורים שלהם מסיעים אותם בדרך כלל לבית הספר מגיעים עכשיו לבד, וכמורה אני חייבת לעזור להם לחצות את הכביש הראשי המהיר. היו כבר הרבה תאונות על הכביש הזה. לפני שבועיים נדרסה שם למוות המורה פאטמה סולימאן, בת 46, מהכפר שלנו.