דילוג לתוכן העיקרי
מימין לשמאל: יוסף א-דוש, עבדאללה קאסם ומוחמד אבו חוסיין. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם
תפריט
נושאים

שבעה חודשים של הפגנות ליד הגדר בעזה: למעלה מ-5,800 פצועים מירי חי

מאז תחילת ההפגנות ליד גדר המערכת ברצועת עזה ב-30.3.18 נהרגו מירי כוחות הביטחון יותר מ-180 מפגינים, בהם לפחות 31 קטינים, ונפצעו יותר מ-5,800. רובם המכריע לא היו חמושים, ונורו למוות ממרחק, כשהיו בתוך שטח הרצועה. ככלל, לאנשי כוחות הביטחון הממוגנים שצלפו בהם מצידה השני של הגדר, לא נשקפה סכנה ממשית. חלק מהמפגינים יידו אבנים, פגעו בגדר ומקצתם אף חצו אותה או השליכו רימוני יד, מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון.

לפי נתונים שפרסמו משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) וארגון הבריאות העולמי (WHO) מספרם הכולל של הפצועים שאושפזו בבתי החולים ברצועה עומד על מעל 12,700, בהם כאמור יותר מ-5,800 שנפגעו מירי חי; כ-1,900 שנפגעו משאיפת גז; וכ-480 שנפגעו מירי כדורי מתכת מצופי גומי. בנפגעים כ-2,300 קטינים. הרופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של יותר מ-90 מפגינים, בהם 17 קטינים ואשה אחת. ברובם המכריע של מקרים אלו (82) הגפיים שנקטעו היו התחתונות. 

במהלך החודשים האחרונים ערכו תחקירני בצלם ברצועה סקר נרחב, בהשתתפות 406 מנפגעי הירי החי מקרב המפגינים; 63 מהנשאלים (15%) היו קטינים מתחת לגיל 18. אין מדובר במדגם מייצג, אלא באיסוף נתונים מקיף, הכולל כ-7% מכלל הפצועים מירי חי. נעשה מאמץ לכלול נשאלים מאתרי הפגנות שונים וממועדים שונים – זאת, על מנת לקבל תמונת מצב מגוונת, מקיפה ואמינה ככל הניתן, בנסיבות המורכבות של הפגנות המתקיימות לאורך תקופה ארוכה ובמוקדים רבים לאורך הגדר. 

מעיבוד השאלונים שמילאו משתתפי הסקר עולים הנתונים הבאים:

85% (348 מהנשאלים, בהם 48 קטינים) דיווחו כי נפצעו בגפיהם התחתונות. 8% (33 מהנשאלים, בהם 10 קטינים) דיווחו כי נפצעו בגפיהם העליונות; ו-3% (12 מהנשאלים, בהם 3 קטינים) דיווחו כי נפצעו בראשיהם. 

41% (167 מהנשאלים,  בהם 29 קטינים), דיווחו כי נפצעו בקרבתה המידית של הגדר (עד עשרה מטרים), בעוד 35% (145 מהנשאלים, בהם 24 קטינים), נפצעו במרחק רב יותר ממנה, של עד 150 מטרים. 22% (92 נשאלים, בהם 9 קטינים) דיווחו כי נפצעו כשהיו במרחק של מעל 150 מטרים מהגדר. מתוך 237 הנשאלים (58% מכלל הנשאלים) שנפצעו  שלא בסמיכות מידית לגדר – כלומר, במרחק של יותר מ-10 מטרים ממנה – 84% (200) נורו בגפיהם התחתונות ו-13% (30) בגפיהם העליונות או בראשם.

רוב הנשאלים (58%) נורו שלא בסמיכות מיידית לגדר

כשני שלישים (41) מהנשאלים הקטינים דיווחו שנפצעו כשצפו בהפגנה, הניפו דגל, תיעדו את ההפגנה במצלמותיהם, התרחקו מאזור ההפגנה או טיפלו בפצועים.

65% מהנשאלים הקטינים נורו כשצפו במתרחש

83% (339 מהנשאלים) נזקקו לטיפול רפואי מתמשך, ו-57% (233) נזקקו גם לשיקום ולטיפולים פיזיותרפיים. 10% (42 מהנשאלים) סובלים מנכות.

57% מהנשאלים נזקקו לשיקום, כולל 10% שסובלים מנכות

הפציעות הקשות הן רק ראשיתו של מסע ייסורים ממושך. כל מערכת בריאות, יהיה תפקודה תקין ככל שיהיה, תתקשה לתת מענה להיקף אדיר כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם זוכים לטיפול הרפואי לו הם זקוקים. מנתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי עולה כי נכון ל-3.11.18 חסרו לחלוטין במלאי של מחסן התרופות המרכזית של עזה, שמספק את הרוב המוחלט של ציוד רפואי לבתי חולים, 226 תרופות חיוניות ומ-241 תרופות חיוניות נוספות נותר מלאי שיספיק לחודש בלבד. כמו כן חסרו במלאי 257 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי. מצבה המדורדר של מערכת הבריאות בעזה נובע בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, שבמסגרתה ישראל מגבילה החלפה של ציוד שהתקלקל, הכנסה של ציוד רפואי מתקדם ותרופות ויציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים.

 הקליקו להגדלה

 

ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית הובילה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר מדיניות המצור המתמשכת שלה שוללת מבתי החולים ברצועה את היכולת המעשית להעניק לפצועים את הטיפול הרפואי הנדרש להם – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את מעברם מרחק של כמה עשרות ק"מ דרך שטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם. לפי הנתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי, נכון ל-7.10.18, 283 מפגינים שנפצעו בהפגנות הגישו בקשות לצאת מרצועת עזה דרך מעבר ארז לצורך טיפול רפואי – מתוכן רק 66 בקשות (23%) אושרו. למעלה משלושת-רבעי מהבקשות סורבו בפועל, בין אם כי נענו בשלילה (107 בקשות, 38%) ובין אם לא נענו עד למועד התור שנקבע לפצועים (110 בקשות, 39%).

שיעור הנפגעים הגבוה בהפגנות אינו כורח המציאות אלא פרי מדיניות מכוונת של מערכת הביטחון. כבר ביומן הראשון של ההפגנות, 30.3.18, איים שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן על תושבי הרצועה כי "כל מי שיתקרב היום לגדר מעמיד את עצמו בסכנה. אני מציע לכם להמשיך בחייכם ולא להשתתף בפרובוקציה". כפי שבצלם כתב בעבר, מספר פצועים רב כל כך – בהפגנות מתמשכות לאורך מעל שבעה חודשים – הוא כמעט חסר תקדים ונובע באופן ישיר מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. פקודות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. התקרבות לגדר, חבלה בה או מעבר לצדה השני – אינם עבירות שדינן מוות. אך מהתבטאויות בכלי התקשורת ניתן ללמוד כי הצבא אינו מתיר רק ירי על פלסטינים שמסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון, אלא גם לעבר מה שהוא מגדיר באופן עמום ולא חוקי כ"מסיתים מרכזיים", מיידי אבנים, מפגינים הפוגעים בגדר, מפגינים המנסים לעבור לצדה השני של הגדר, ומפגינים שפשוט מתקרבים אליה בתוך שטח הרצועה. כך למשל בראיון לחדשות ערוץ 20 ב-11.10.18 אמר השר לביטחון פנים גלעד ארדן ש"לא במקרה נהרגו מאות פעילי חמאס בחודשים האחרונים... מעל 5,000 פלסטינים מעזה נורו, כלומר ספגו ירי או פציעות בחודשים האחרונים, וזאת במסגרת המדיניות של לא לאפשר התקרבות לגדר או הנחת מטענים". אולם בפועל, כוחות הביטחון אינם מסתפקים בירי הבלתי חוקי במי שמתקרב לגדר, ויורים גם במפגינים הנמצאים במרחק של מאות מטרים ממנה ואינם עושים דבר המסכן את אנשיהם.  

על אף תוצאות צפויות מראש אלה של יישום פקודות בלתי חוקיות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן "חוקיות" ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו.

תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד גבתה עדויות מחלק מהפצועים, בני משפחתם ועדים לפציעה. 
 

פציעתו של מוחמד אבו עכר, בן 26, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 6.4.18

ביום שישי, 6.4.18, בסביבות השעה 15:30, נפגשו שני בני דודים בני 26, תושבי ח'אן יונס - מוחמד ופאייז אבו עכר - בהפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. בסביבות השעה 15:00 התקרב מוחמד אבו עכר לגדר, הבעיר צמיגים ויידה אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני.

פאייז אבו עכר סיפר בעדות שמסר ב-17.9.18:

Thumbnail
פאייז אבו עכר. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 17.9.18

המצב באותו יום, שכונה "יום שישי של הצמיגים" היה קשה. היו הרבה מפגינים והרבה צמיגים בוערים ועשן והרבה נפגעים. אני הייתי ליד הגדר ועזרתי בהבערה של הצמיגים. בסביבות השעה שלוש וחצי פגשתי את בן דוד שלי מוחמד אבו עכר. הוא עמד במרחק של בערך 10 מטרים ממני ובערך 30 מטרים מהגדר. היה ירי מסיבי לעבר המפגינים. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים.

מאוחר יותר ניסיתי לסגת לאחור בגלל האירועים הקשים. מוחמד היה מאחורי. שמעתי ירי, הסתובבתי אל מוחמד וראיתי אותו על הקרקע, מנופף ביד למפגינים. בגלל הירי המסיבי לא יכולתי להגיע אליו במשך עשר דקות בערך אחרי שהוא נפצע, ואז זחלתי אליו במהירות עם כמה צעירים. הוא שכב על הקרקע ודימם מפצע גדול בגב. חבשתי אותו עם כאפייה והרמתי אותו. ביקשתי שיאמר "אין אלוהים זולת אללה, אין אלוהים זולת אללה" כי הייתי בטוח שהוא עומד למות. ניסיתי להזעיק אמבולנס אבל לא יכולתי כי הם לא מתקרבים לגדר. פינינו אותו לאוהלים הרפואיים. מאוחר יותר האחים שלי עדכנו אותי שמצבו קשה מאוד.

מוחמד אבו עכר סיפר על פציעתו בעדות שמסר ב-17.9.18:

Thumbnail
מוחמד אבו עכר. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 17.9.18

היו כמה פצועים וירי מסיבי מצד הצבא הישראלי. לפעמים החיילים ירדו מסוללות העפר וירו עלינו רימוני גז, והיו גם רחפנים שפיזרו עלינו גז מדמיע. הרבה מפגינים התעלפו. מאוחר יותר התחלתי להבעיר צמיגים, ואחר כך לזרוק אבנים לעבר הצבא הישראלי, ממרחק של 30 מטרים מהגדר בערך. כשהסתובבתי נפגעתי מכדור באזור הגב. נפלתי על הארץ, והיו לי כאבים חזקים בבטן.

בן דוד שלי, פאייז אבו עכר היה במרחק של 10-15 מטרים ממני. אחרי עשר דקות בערך הוא הגיע עם כמה צעירים לתת לי עזרה ראשונה. הם לא הצליחו להגיע קודם בגלל הירי והגז המסיבי. הם פינו אותי לאזור האוהלים, ואמרו כל הזמן: "שהיד, שהיד". כשהגעתי לאוהל הרפואי נתנו לי עזרה ראשונה. הרופא אמר לי: "תנסה להישאר ער". אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר בח'אן יונס. הפציעה שלי הייתה קשה ביותר. שמעתי אנשים אומרים: "שהיד, שהיד". היה לי דימום חזק, ואחר כך איבדתי את ההכרה.

התעוררתי אחרי שבעה ימים. גיליתי שאני מחובר להרבה צינורות מהבטן ומהאף והפה. הייתי בטיפול נמרץ ולא יכולתי לזוז או לדבר עם בני המשפחה שלי כשהם באו לבקר אותי. כשראיתי אותם רק בכיתי. נשארתי ככה במשך שבוע בערך. אחר-כך הרופאים התחילו להוריד לי חלק מהצינורות מהפה והאף ויכולתי לדבר. שאלתי את הרופאים מה המצב שלי והם אמרו שניתחו אותי במשך שלוש שעות, עצרו את הדימום ואיחו קרעים במעיים. היו לי גם רסיסים באגן. התקשיתי ללכת ויכולתי לאכול רק מזון נוזלי. הייתי מאושפז בבית החולים נאסר בערך חודש, עד ה-14.5.18. עכשיו יש לי שק צואה חיצוני ואני סובל מדלקות בפצע ובתפרים בתוך הבטן. אני חי על משככי כאבים ומתקשה לשבת וללכת. קיבלתי הפניה לטיפול במצריים אבל לא נסעתי מסיבות כספיות. אני מתפלל להחלים ומקווה שאקבל הפניה רפואית לטיפול ואוכל להיפטר משק הצואה הזה, שגורם לי גם סבל נפשי.

פציעתו של עבדאללה קאסם, בן 16, מזרחית לעיר עזה, 14.5.18

ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 9:30, הגיעו עבדאללה קאסם וחברו עומראן זר'רה, בני 16 ו-18 בהתאמה, תושבי העיר עזה, לאזור ההפגנות שמזרחית לעיר. בהפגנה, שנערכה במחאה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, השתתפו אלפי אנשים. בסביבות השעה 12:00 נסוגו השניים לאחור והתיישבו על סוללת עפר שנמצאת במרחק של כ-100 מטרים מהגדר.

בעדות שמסר ב-6.8.18 תיאר זר'רה מה אירע אז:

Thumbnail
עומראן ז'ררה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.8.18

בסביבות השעה 12:00 בצהריים אני ועבדאללה חזרנו אחורה, כי היה הרבה מאוד גז והרגשנו שאנחנו נחנקים. ישבנו על תלולית עפר קטנה במרחק של בערך מאה מטר מהגדר, והשקפנו על המפגינים מלמעלה. אמרתי לעבדאללה שאנו צריכים להתפלל את תפילת הצהריים, והוא אמר לי "חכה, נראה קודם מה יקרה למפגינים שנמצאים ליד הגדר". אחרי כמה דקות, כשישבנו עדיין על התלולית, ירו עלינו. לא שמעתי את הירי. בהתחלה חשבתי שנפצעתי, כי ראיתי דם על הרגליים שלי, ואז עבדאללה התחיל לצעוק. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מחזיק את הרגליים שלו, שדיממו מאוד. ניסיתי להרים אותו אבל לא הצלחתי. צעקתי לפרמדיקים, והם פינו אותו משם.

בעדות שמסר ב-5.8.18 סיפר עבדאללה קאסם:

Thumbnail
עבדאללה קאסם. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 5.8.18

בצעדה היו המון משתתפים. ליד הגדר היו מפגינים שיידו אבנים לעבר הצבא הישראלי, והרבה מאוד צמיגים בוערים. ראיתי בערך 30 חיילים שהתפרסו על סוללות העפר ומאחוריהן, כמה כלי-רכב וג'יפים צבאיים שירו רימוני גז מדמיע על המפגינים ורחפנים שהשליכו מכלים של גז מדמיע על המפגינים. היו המון נפגעים - פצועים, והרבה מאוד נפגעי גז שנחנקו והתעלפו. היו גם כמה הרוגים. רוב הפגיעות שראיתי היו בגפיים התחתונות.

בשעה 12:00 בצהריים, כשישבתי ליד החבר שלי עומראן על תלולית עפר קטנה, במרחק של מאה מטר מהגדר, הצבא הישראלי ירה עלינו. נפגעתי מכדור שנכנס לרגל ימין, יצא ופגע ברגל שמאל. ניסיתי לעמוד על הרגליים ולא יכולתי. נפלתי וחבר שלי ניסה לעזור לי, אבל לא הצליח. הוא ביקש עזרה מהפרמדיקים.

פינו אותי מיד לאמבולנס שנמצא ברחבת האוהלים. נשארתי במרפאת השדה בערך שעה וקיבלתי עזרה ראשונה. חבשו לי את הרגליים. אחר כך העבירו אותי לבית חולים א-שיפאא בעזה. היו שם המון פצועים ונפגעים ובגלל העומס העבירו אותי אחרי ארבע שעות לבית חולים אל-קודס, שגם נמצא בעזה.

קאסם נותח בבית החולים אל-קודס אך הרופאים לא הצליחו להציל את רגליו. הוא הוחזר לבית החולים א-שיפאא שם נאלצו הרופאים לאחר כשבועיים וחצי לכרות אותן – רגל ימין מתחת לברך ורגל שמאל מעליה.

בעדותו סיפר:

ביום שלישי, 22.5.18, לפני שהכניסו אותי לניתוח, אבא אמר לי שהרופאים עומדים לכרות את שתי הרגליים, כי המצב שלי התדרדר. הייתי עצוב מאוד שאני עומד לאבד חלקים מהגוף שלי, אבל כך רצה הגורל. שמתי את מבטחי באלוהים, ונכנסתי לחדר הניתוחים. הייתי תחת הרדמה עד ל-30.5.18 וכשהתעוררתי גיליתי שכרתו לי את רגל ימין מתחת לברך ואת רגל שמאל מעל לברך. היו לי כאבים חזקים מאוד ובכיתי וצעקתי כל הזמן. נתנו לי משככי כאבים אבל זה לא עזר. הייתי מאושפז חודש ושבוע. כשהשתחררתי יצאתי על כיסא גלגלים, ללכת אני כבר לא יכול.

אהבתי מאוד לשחות ולשחק כדורגל, אבל עכשיו אני לא יכול. תכף מתחילה שנת הלימודים ואאלץ להגיע לבית ספר על כיסא גלגלים, ולא על הרגליים. מאז הכריתה אני כמעט לא זז. אין הליכה ואין משחקים. אני חושב אפילו לוותר על בית הספר בתקופה הקרובה, כי אני לא יכול לראות את עצמי נכנס לבית הספר על כיסא גלגלים. זה מעציב אותי מאוד. אני עדיין בהלם נפשי. מה פשעתי כשהלכתי להשתתף בצעדות השיבה? רק ישבתי וצפיתי במפגינים. הלכתי לשם על הרגליים שלי וחזרתי הביתה בלעדיהן. הצבא הישראלי ירה בי בלי שום סיבה. הירייה הזו עלתה לי ברגליים שלי. עכשיו אני מחכה שיתקינו לי תותבות, כדי שאוכל ללכת, לחזור לבית הספר ולחיות כמו ילדים אחרים בגיל שלי. שללו ממני את האפשרות לצאת לבלות עם החברים שלי ברחובות. אני לא יכול להשתמש במדרגות. כשאני צריך להגיע לאן שהוא, האחים שלי עוזרים לי ומרימים אותי.

לאחר שחזר ללימודים סיפר קאסם בעדות שמסר ב-1.11.18:

בהתחלה לא הסכמתי להגיע לבית הספר, ורציתי לדחות את הלימודים בגלל שלא יכולתי לעלות במדרגות בבית הספר. ההורים שלי לא הסכימו ואמרו לי שהם יתמכו בי ויעזרו לי. בשלושת השבועות הראשונים של שנת הלימודים לא הלכתי לבית הספר כי הכיתה שלי הייתה בקומה השלישית ולא יכולתי להגיע. אחר-כך הנהלת בית הספר החליטה להעביר את הכיתה לקומת קרקע כדי שאוכל לחזור ללימודים.

עכשיו אני צריך תותבות כדי שאוכל ללכת ולחיות בצורה נורמאלית. פניתי לכמה ארגונים כדי שיעזרו לי לנסוע להתקין תותבות בחו"ל, אבל ללא הצלחה. המצב הנפשי שלי נהיה קשה יותר. אני רק מקווה שאצליח לקבל תותבות, לחזור לשגרה, לסיים את התיכון ולהגשים את החלום שלי להיות עיתונאי.

פציעתו של מוחמד אבו חוסיין, בן 13, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 29.6.18

ביום שישי, ה-29.6.18, בסביבות השעה 17:00, הגיע מוחמד אבו חוסיין, בן 13, תלמיד כיתה ח' ממחנה הפליטים ג'באליא, להפגנה שנערכה מזרחית למחנה הפליטים. אבו חוסיין התקרב עד למרחק של שלושים מטרים בערך מהגדר ושם נורה ברגלו בסביבות השעה 18:00.

חברו, אחמד א-סח'אר, בן 17, תלמיד כיתה י"ב מהמחנה, סיפר בעדות שמסר ב-5.8.18:

אחרי 16:30 התחילו להגיע המוני אנשים, וההפגנה נעשתה יותר אינטנסיבית. הרבה מפגינים התקדמו לכיוון הגדר. חלק יידו אבנים לעבר הצבא הישראלי, והיו גם כמה צמיגים בוערים. התקרבתי למרחק של בערך עשרה מטרים מהגדר. מאחורי הגדר היו כמה חיילים על סוללות חול שירו אש חיה לעבר המפגינים. היו שם גם כמה ג'יפים שירו רימוני גז מדמיע. כמה מפגינים נפגעו מהירי אבל הרבה מאוד נחנקו משאיפת גז מדמיע.

נשארתי באותו מקום ומאוחר יותר פגשתי שם את חבר שלי מוחמד אבו חוסיין. הופתעתי לראות אותו, כי הוא ילד קטן. תפסתי אותו והחזרתי אותו אחורה, לאזור האוהלים שבמרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, כדי שלא ייפגע מהירי או מהגז. התקרבתי שוב לגדר ואחרי 15 דקות פתאום ראיתי שמוחמד שוב התקרב מאוד לגדר. היה ירי אינטנסיבי מצד הצבא הישראלי. בסביבות השעה 18:00 היה ירי אינטנסיבי על המפגינים, ומוחמד היה במרחק של כמה מטרים ממני. החלטתי לסגת אחורה והתכוונתי לקחת איתי את מוחמד, כי פחדתי עליו. אבל אז הצבא ירה ופגע ברגל של בחור שעמד לידנו. החיילים ירו גם עלינו ומוחמד נפצע ברגל. הסתכלתי עליו והרגל שלו הייתה כמעט כרותה. הוא דימם מאוד. התחלתי לצעוק ולבכות ולקרוא לחובשים. הם פינו אותו על אלונקה לאמבולנס.

בעדות שמסר ב-2.8.18 סיפר מוחמד אבו חוסיין בן ה-13:

Thumbnail
מוחמד אבו חוסיין. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.8.18

בשעה 18:00 עמדתי עם חבר שלי אחמד א-סח'אר. הצבא הישראלי ירה לעברנו, בזמן שאני רק עמדתי והסתכלתי על מה שקורה ליד הגדר. הכדור פגע בי ברגל ימין ונפלתי על הארץ. הרגל שלי הייתה כמעט מרוסקת, ודיממתי מאוד. בכיתי וצעקתי מכאב. אחמד קרא לפרמדיקים, שפינו אותי לאמבולנס וחבשו לי את הרגל. העבירו אותי לבית החולים האינדונזי וכעבור כשעה העבירו אותי לבית חולים א-שיפאא בעזה, כי המצב שלי היה קשה. עדיין דיממתי מאוד ואחר כך איבדתי את ההכרה. בגלל המצב הקשה של הרגל שלי הרופאים בא-שיפאא החליטו לכרות לי אותה. הכניסו אותי לחדר הניתוח וכרתו לי את הרגל מעל לברך.

כאשר התעוררתי מההרדמה, בשעה ארבע לפנות בוקר, שאלתי את אחי עבד א-רחמאן על הרגל שלי, האם כרתו אותה. הוא ענה לי שלא כרתו. אחר כך, בכל פעם שניסיתי לקום ולעמוד על הרגליים, אחי היה אומר לי "אל תנסה לזוז", ואני הבנתי שכן כרתו לי את הרגל. הייתי עצוב מאוד. ביקשתי מאחי שיטמנו את הרגל שלי בקבר ליד הקבר של אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים בערך. סבלתי מאוד גם נפשית וגם מכאבים ומהתרופות. אחרי שלושה שבועות בערך השתחררתי הביתה.

עכשיו אני לא יכול ללכת בלי קביים. לפעמים אני מתעייף מאוד מההליכה עם הקביים, כי עדיין לא התרגלתי אליהם. ברור שאני לא אוכל יותר לרכוב על האופניים שלי או לשחק כמו קודם עם החברים שלי. מאוד אהבתי כדורגל וכבר לא אוכל לשחק. לפעמים אני מנסה לשחק אבל לא מצליח. כשאני מסתכל על החברים שלי משחקים ולא יכול להצטרף אליהם כואב לי הלב, ונהיה לי עצוב מאוד.

עוד מעט חוזרים לבית הספר ואני לא יודע אם אוכל לחזור. איך אגיע לשם עם הקביים? איך אני אשחק עם החברים שלי? אני מאוד מקווה שירכיבו לי רגל תותבת - כדי שאוכל לשחק שוב, לרכוב על האופניים שלי, לחזור לבית הספר ולשחק שוב כדורגל. הם ירו בי בלי שום סיבה. עמדתי בצד ולא עשיתי דבר. בגללם אני איבדתי את הרגל והפכתי לנכה.

אמו של מוחמד, אמנה אבו חוסיין, בת 44, סיפרה על בנה בעדות שמסרה ב-28.10.18 :

כשכרתו למוחמד את הרגל זה היה היום השחור ביותר בחיי. הבשורה הייתה כמו רעם. הלכתי לבית החולים שבו הוא היה מאושפז, וחשבתי שמדובר בפציעה קלה. כשראיתי את הרגל שלו ונודע לי שעומדים לכרות אותה התחלתי לצעוק ולבכות. הוא רק ילד בן 13 ופחדתי שכל העתיד שלו ייהרס, שהלימודים והחלומות שלו ירדו לטמיון. מה יעשה ילד קטן שמגלה שחסרה לו רגל? מה בכלל עשה מוחמד הקטן? הוא לא החזיק נשק! ואם הוא החזיק אבן הרי זה לא באמת משפיע על הצבא הישראלי.

עכשיו אני עצובה מאוד. מוחמד כבר לא עצמאי ואני מלבישה ורוחצת אותו. אני דואגת לו ומפחדת לעזוב אותו לרגע. כשאני רואה שהוא לא מסוגל לשחק או ללכת לבית הספר נשבר לי הלב כי כל החברים שלו הולכים כרגיל ורק הוא לא יכול.

מוחמד מקבל עכשיו טיפולים בעמותת "רופאים ללא גבולות". הוא עובר הכנה ועושה תרגילים לקראת התקנה של תותבת. השבוע הוא נוסע לארצות הברית דרך "עמותת הסיוע לילדי פלסטין", כדי שירכיבו לו פרוטזה. זו נסיעה של כמה חודשים. רציתי לנסוע אתו ולהיות לידו בטיפולים אבל הארגון לא מאפשר לי. זו תהיה תקופה קשה גם לי וגם למוחמד, שזקוק לליווי שלי. זו הפעם הראשונה שהוא מתרחק ממני. הוא מאוד רצה שאהיה אתו בתקופת הטיפול, אבל זה לא אפשרי. אני מקווה שהוא יחלים ויחזור אליי הולך על שתי רגליים, בלי הקביים.

פציעתו של יוסף א-דוש, בן 18, בסמוך למחסום ארז, 4.9.18

ביום שלישי, ה-4.9.18, במהלך הפגנה בסמוך למחסום ארז שמצפון לעיירה בית חאנון, חלק מהמפגינים פרצו את שער המחסום. בסביבות השעה 15:30 הגיעו להפגנה יוסף א-דוש, בן 18, תושב העיירה בית לאהייא, ובן דודו עבדאללה סלמאן, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא. השניים התקרבו למחסום כשהם מיידים אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברן השני של הגדר והחומה שמאחוריה. בסביבות השעה 17:20, לאחר שיוסף א-דוש עבר את השער שבמחסום ארז ויידה אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון ממרחק של כ-15 מטרים, ירו בו חיילים ברגלו.

Thumbnail
ההפגנה ליד מחסום ארז. צילום: מוחמד זענון, אקטיבסטילס, 4.9.18

עבדאללה סלמאן סיפר בעדות שמסר ב-12.9.18 על הירי בבן דודו:

Thumbnail
עבדאללה סלמאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 12.9.18

כשהגענו, בשעה 15:30, היו שם הרבה מפגינים שזרקו אבנים לעבר הצבא הישראלי שנמצא במחסום ארז. התקדמנו קדימה ועברנו בשער של מחסום ארז לכיוון הצבא הישראלי, שהיה מאחורי חומת הבטון. הצבא ירה רימוני גז באופן מסיבי על המפגינים וגם אש חיה. היו פצועים מהירי.

אני ויוסף זרקנו אבנים. יוסף התקדם לכיוון החיילים, ואני נשארתי מאחוריו, במרחק של בערך 15 מטרים, והמשכנו לזרוק אבנים. הסתכלתי על יוסף והוא אמר לי: "תתקדם, יא עבדאללה" ואז ירו עלינו אש חיה ויוסף נפגע ברגל. ניסיתי להתקדם אליו כדי לתת לו עזרה ראשונה, אבל לא יכולתי בגלל הירי המסיבי של רימוני גז לכיוון שלנו. הוא ניסה לחזור אחורה כשהוא מדמם. כשהוא התקרב אלינו הגיעו פרמדיקים שחבשו את הרגל שלו והכניסו אותו לאמבולנס. עליתי אתו לאמבולנס. רגל ימין שלו נפגעה מאש חיה ודיממה מאוד. הוא צעק מכאבים בזמן שהפרמדיקים נתנו לו עזרה ראשונה. כשהגענו לבית החולים אל-עוודה מצבו היה קשה ביותר.

 

Thumbnail
יוסף א-דוש. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 29.10.18

בעדות שמסר ב-12.9.18 סיפר א-דוש:

זרקתי אבנים עם המפגינים לעבר הצבא הישראלי והתקדמתי תוך כדי כך אל החיילים. היו שם חיילים שעלו על חומת הבטון, ג'יפים וירי מסיבי של רימוני גז. אנשים התעלפו בגלל הגז. היו מעט פצועים מירי אבל רוב הפגיעות היו קשות. עברתי את השער של מחסום ארז והתקרבתי לצבא הישראלי ולנקודת הבידוק. הגעתי למרחק של 15 מטרים בערך מהצבא וזרקתי אבנים. בסביבות השעה 17:20 הרגשתי משהו ברגל ימין. הסתכלתי על הרגל וראיתי שפריץ של דם. ניסיתי ללכת אחורה, אבל היה כל-כך הרבה גז מדמיע שאף אחד לא עזר לי. המשכתי לסגת אחורה עד שפגשתי פרמדיקים שחבשו לי את הרגל והכניסו אותי לאמבולנס. בן דוד שלי עבדאללה היה אתי. הפרמדיקים פינו אותי לבית החולים אל-עוודה בג'באליא בזמן שהמשכתי לדמם. בגלל הפציעה הקשה העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה והכניסו אותי מיד לחדר ניתוח. בניתוח קיבלתי הרבה מנות דם בגלל שהכדור חדר לברך ימין, ריסק רקמות וקטע את העורק הראשי. הניתוח נמשך שלוש שעות וחצי. התעוררתי בחדר טיפול נמרץ והייתי שם יומיים בערך. אני עדיין מאושפז בבית החולים א-שיפאא. הרופאים אמרו לי שהמצב שלי טוב ויש שיפור, אבל אני צריך עדיין להישאר בבית החולים ואצטרך גם ניתוח קוסמטי בגלל שאיבדתי חלק מהרקמה של רגל ימין.

א-דוש שוחרר מבית החולים לאחר כשלושה שבועות, אולם מצבה של רגלו המשיך להתדרדר, ובביקור נוסף בבית החולים נאמר לו כי לא יהיה מנוס מכריתתה. אביו סירב לאשר את כריתת הרגל וניסה ללא הצלחה להעביר את בנו לטיפול בחו"ל.

בעדות שמסר ב-29.10.18 סיפר א-דוש על מצבו:

אבא יצר קשר עם רופא פרטי, שבדק אותי. הוא אמר שמצב הרגל שלי גרוע מאוד. בצילום CT התברר שיש חסימה קשה בעורקים. קיבלתי זריקות וטיפולים ואז קרוב משפחה שלי, שהוא רופא במשרד הבריאות, לקח אותי אליו הביתה למחנה א-נסייראת. אני גר אצלו כבר שבועיים והוא מטפל לי ברגל. הוא מחליף לי יום יום את התחבושות ומנקה את הפצע, וכרגע יש שיפור במצב של הרגל. הפציעה גרמה לי הרבה סבל. אני לא מסוגל ללכת על הרגל ומשתמש בקביים. אני שוכב במיטה כל הזמן, ביום ובלילה, ויש לי כאבים כל-כך חזקים ותחושה של צריבה ברגל. לפעמים מרוב כאבים אני נותן לעצמי מכות בראש. אבא שלי הוא פקיד פשוט ולא יכול לממן את הטיפולים שאני צריך. אבדתי את התיאבון וירדתי במשקל. קשה לי מאוד אפילו ללכת לשירותים וכל הזמן יש לי כאבי ראש. בגלל הפציעה איבדתי את העבודה שלי במפעל למוצרי מאפה. אני כבר לא יכול לשחק כדורגל במועדון שהייתי שייך אליו או להתחרות עם החברים שלי בריצה על חוף היום כמו שאהבתי. איבדתי את כל הדברים האלה. אני תשוש נפשית וגופנית ואני לא יוצא מהבית בכלל. אני מתפלל לאללה שאחלים ואוכל לחזור ללכת.