דילוג לתוכן העיקרי
מוסטפא ד'אהר בבית החולים עם בן דודו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.5.18
תפריט
נושאים

כך ייעשה לנער החפץ למחות על כליאתו בעזה

מאז ה-30.3.18 התקיימה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה סדרת הפגנות בהשתתפות מאות עד עשרות אלפי מפגינים. במהלך הפגנות אלה נהרגו עד כה עשרות בני אדם מירי אנשי כוחות הביטחון, בהם לפחות 12 קטינים, ויותר מ-3,600 נפצעו מירי אש חיה. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 רופאים ברצועת עזה ביצעו 32 כריתות איברים, 27 מהן של גפיים תחתונות. מעדויות שגבה בצלם מפלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות, עולה שהם נורו כאשר לא סיכנו את חייו של איש וחלקם אף בעת שהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. בחלק מהמקרים לפחות אנשי כוחות הביטחון ירו גם לעבר מי שניסה להתקרב לפצועים ולסייע להם לאחר שנפצעו.

היקף בלתי נתפס זה של פצועים בהפגנות הוא כמעט חסר תקדים ונובע מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. הוראות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. על אף תוצאות צפויות אלה של יישום ההוראות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן חוקיות ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו.

הפציעות הקשות הן רק תחילתו של הסיפור. כל מערכת בריאות, אפילו היה מצבה תקין ושגרתי, הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם מקבלים את הטיפול הרפואי שלו הם זקוקים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 קיים ברצועה צורך דחוף ב-257 תרופות ו-247 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי החסרים במלאי. רופאים ברצועה דיווחו לארגון "רופאים לזכויות אדם" כי הם ממחזרים שוב ושוב ציוד חד-פעמי, וכי ישנו מחסור בחומרי חיטוי והרדמה. קריסתה של מערכת זו נובעת בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, במסגרתה מטילה ישראל הגבלות על החלפת ציוד שהתקלקל, על הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים.

ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית גרמה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר בשל מדיניות המצור שלה לא ניתן להעניק להם את הטיפול הרפואי הנדרש – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את העברתם מרחק של כמה עשרות ק"מ בשטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם.

מאז תחילת ההפגנות גבו תחקירני בצלם ברצועה עשרות עדויות מפצועים ועדים לירי, בהם נערים שנורו על-ידי אנשי כוחות הביטחון כשהיו במרחקים שונים מהגדר. בעדויותיהם תיארו הנערים את פציעתם, את הקושי בקבלת הטיפול הרפואי שכה נחוץ להם ואת הליך השיקום הממושך והיקר שלפניהם. להלן סיפוריהם של שלושה מהם:

Thumbnail
מוחמד אל-עג'ורי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 17.4.18

פציעתו של מוחמד אל-עג'ורי, בן 16, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 30.3.18:

מוחמד אל-עג'ורי הוא תלמיד כיתה י"א, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, וחבר באיחוד הפלסטיני לאתלטיקה. ביום שישי, 30.3.18, בסביבות השעה 11:00, הגיע אל-עג'ורי עם כמה מחבריו להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אל-עג'ורי התקרב יחד עם חבריו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כדי לחלק למפגינים בצלים שיקלו על מי שנפגע משאיפת גז מדמיע. לאחר שאנשי כוחות הביטחון ירו כמות גדולה של גז מדמיע לעבר האזור שבו שהה, הוא חזר לאחור. כשהיה במרחק של כ-300 מטרים מהגדר ירה איש כוחות הביטחון קליע חי לרגלו הימנית.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.4.18 תיאר מוחמד אל-עג'ורי את פציעתו:

התקרבתי עד למרחק של 50 מטרים בערך מהגדר כדי לחלק בצלים למפגינים. ראיתי כמה פצועים, בהם איש מבוגר שנפגע ברגל שמאל. העצם ברגל הייתה חשופה והיה לו דימום חזק. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים. החיילים ירו רימוני גז בצורה אינטנסיבית וכמעט נחנקתי אז הסתובבתי והתחלתי להתרחק משם. כשהייתי במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר ירו עלי מאחורה ונפגעתי ברגל ימין. לא נפלתי על הקרקע והמשכתי לעמוד במקום כשאני מדמם מהרגל. אבא שלי הגיע לעזור לי ואחר כך כמה צעירים הגיעו ונתנו לי עזרה ראשונה. הם קשרו לי את הרגל ברצועת בד כדי לעצור את הדימום ולקחו אותי באופנוע לאמבולנס שהיה במרחק של כ-250 מטרים משם.

אביו של מוחמד, האני אל-עג'ורי, בן 39, הגיע אף הוא להפגנה וסייע במתן עזרה ראשונה כמתנדב. בשעה שבנו נורה, הוא עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.5.18 תיאר כיצד ראה את בנו נפגע:

כשראיתי את שלושת הבנים שלי בהפגנה החזרתי אותם לאחור, לאזור האוהלים, למרחק של כ-700 מטרים מגדר המערכת כי חששתי שייפגעו מאש חיה או מרימוני גז. אחר-כך צעיר שאני מכיר אמר לי שמוחמד התקרב מאוד לגדר כדי להגיש עזרה ראשונה ולחלק בצל לכמה צעירים שהתעלפו מהגז. כשהסתכלתי לכיוון הגדר ראיתי שהחיילים יורים גז בצורה מסיבית על המפגינים שקרובים אליה.

ראיתי את הבן שלי מוחמד רץ לכיוון שלי. כשהוא היה במרחק של כמה מטרים ממני, צלף שהיה על תלוליות חול בצד השני של הגדר ירה בו. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. ראיתי שהוא נפגע בחלק האחורי של רגל ימין. היה לו חור גדול ברגל והוא דימם. מראה הרגל שלו היה נורא וחששתי שיצטרכו לקטוע לו אותה. הצלחתי לחבוש לו את הרגל ברצועת בד וקשרתי אותה כדי לעצור את הדימום. אחר-כך לא יכולתי לשאת את זה יותר והתמוטטתי לגמרי. לא הייתי מסוגל לעזור לו יותר. כמה צעירים שהגיעו לשם העלו אותו על אופנוע והעבירו אותו לאמבולנס.

הגעתי אל בית החולים האינדונזי שסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אבל לא מצאתי אותו שם. הלכתי לבית החולים אל-עאוודה, שנמצא בבית לאהייא. הרופאים אמרו לי שהוא הגיע לשם אבל בגלל מצבו הקשה העבירו אותו לבית החולים א-שיפאא בעזה. נסעתי לשם וחיפשתי את מוחמד אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי אותו בחדרי הניתוח אבל אף אחד לא ידע עליו כלום.

ראיתי רופא יוצא מחדר ניתוח ושאלתי אותו על בני. הוא אמר לי שאין אף אחד בשם הזה אבל יש צעיר שעדיין לא זיהו. הוא מחוסר הכרה ואין עליו תעודת זהות. לרופא הייתה תמונה שלו בטלפון והוא הראה לי אותה. זה היה מוחמד.

בבית החולים התברר כי מוחמד אל-עג'ורי נפגע בעורק ברגלו וכי הוא סובל גם משבר ברגל. הוא נותח אך הרופאים קבעו כי רגלו בסכנה וכדי להצילה יש להעבירו לניתוח נוסף בבית חולים ברמאללה. ישראל סירבה לאפשר את יציאתו מהרצועה וב-8.4.18 עתרו הארגונים "עדאלה" ו"אל-מיזאן" לבג"ץ בשמו ובשם פצוע נוסף. השופטים דחו את בקשת העותרים לדון בעתירה בדחיפות. בינתיים הוחמר מצבו של אל-עג'ורי וב-9.4.18 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו והוא שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים. גם אחת מרגליו של העותר השני נכרתה.

אביו , האני אל-עג'ורי, סיפר בעדותו:

כשהרופאים סיפרו לי שהם יצטרכו לכרות את רגלו של מוחמד לא הסכמתי, חששתי שהוא יחיה כנכה כל חייו. לא הצלחתי לעכל את זה. בסוף הרופאים שכנעו אותי שאין ברירה אחרת כי אם לא יכרתו את הרגל תתפשט ההרעלה בכל הגוף שלו. השלמתי עם גזירת השמים והסכמתי. הייתי שבור לב בגלל העתיד שמצפה לו.

היום כואב לי מאוד כשאני רואה את בני עם רגל קטועה. מוחמד היה יד ימיני, הוא היה ספורטאי ואהב כדורגל וגם היה בנבחרת האצנים הפלסטינית וזכה במקום ראשון בבית הספר.

Thumbnail
מוחמד מוסבח. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 2.5.18

פציעתו של מוחמד מוסבח, בן 17, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 5.4.18:

ביום חמישי, 5.4.18, בסביבות השעה 16:30, הגיעו מוחמד מוסבח, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, תושב עבסאן אל-כבירה, ודודו, וסים מוסבח, בן 22, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. לאחר ששהו זמן קצר באזור האוהלים, במרחק של כ-400 מטרים מהגדר, התקדם מוחמד יחד עם צעיר נוסף אל אישה מבוגרת שעמדה סמוך לגדר תלתלית שהניח הצבא על הקרקע כשהיא אוחזת דגל פלסטין. השניים לקחו ממנה את הדגל, וניגשו אל אותה גדר, הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת.

 

בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר מוחמד מוסבח:

נגשנו לגדר התלתלית, שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת, ותליתי את הדגל על הגדר. פתאום חייל שהיה על תלולית עפר בצד השני של הגדר ירה בי ונפגעתי מקליע ברגל ימין. נפלתי על הקרקע והצעיר שהיה איתי, שאני לא באמת מכיר, התיישב לידי. שכבתי שם על הגב במשך כעשרים דקות. הצעירים שעמדו מאחורה לא יכלו להגיע אלינו כי בכל פעם שהם ניסו להתקדם החיילים ירו לעברם. כל הזמן הזה הרגשתי כאילו עובר לי זרם חשמלי בגוף והיה לי דימום חזק. רק אחרי עשרים דקות בערך כמה צעירים הצליחו להגיע אליי. הם העלו אותי על טוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] שפינה אותי עד למרחק של 600 מטרים משם בערך, למבואות המזרחיים של ח'וזאעה, כי לא מצאו אמבולנס קרוב יותר.

ויאאם מוסבח, תושב עבסאן אל-כבירה, בן 23, פרמדיק מתנדב שעבד באזור האוהלים ב"הפגנות השיבה", עמד אותה שעה עם פרמדיקים נוספים במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר:

Thumbnail
ויאאם מוסבח. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 2.5.18

בשעה 16:30 ראיתי שני צעירים לוקחים דגל פלסטין מאישה מבוגרת שהייתה קרובה לגדר הספירלית שמונחת על הקרקע וניגשים לאותה גדר, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מגדר המערכת. הם שמו את הדגל על גדר התיל, ואז שמעתי כמה יריות וראיתי אחד מהם נופל. הבחור השני השתטח על הקרקע לידו. כמה צעירים ניסו להתקדם אליהם כדי להגיש להם עזרה ראשונה, אבל החיילים ירו סביבם קליעים וגם רימוני גז מדמיע.

התקדמתי לשם יחד עם צוות העזרה הראשונה. החיילים ירו לידנו אש חיה כדי להזהיר אותנו שלא נתקרב. אחת הבחורות מצוות ההצלה הרימה ידיים כדי שהחיילים יירגעו ויידעו שאנו צוות רפואי והמשכנו להתקדם, אבל הירי נמשך לידנו ומעל הראשים שלנו והחיילים גם ירו רימוני גז מאחורינו. למרות זאת הצלחנו להגיע לשני הבחורים. גיליתי שהבחור הפצוע הוא קרוב משפחה שלי ששמו מוחמד מוסבח. הוא נפצע מכדור חי ברגל ימין ושכב על הגב. הרגל שלו הייתה קרועה לחלוטין באזור שמתחת לברך והוא דימם מאוד. קשרתי את הפצע בעזרת גאזה רפואית ווסים מוסבח, שהיה אתנו, הביא את המקל שדגל פלסטין היה קשור אליו, שבר אותו לשניים וקשר אותו לרגל הפצועה לתמיכה. בכל הזמן שטיפלנו בו החיילים המשיכו לירות מעלינו. כמה צעירים התקדמו והגיעו אלינו, וביחד הרמנו את מוחמד, הרחקנו אותו מגדר התיל והעלינו אותו לטוק-טוק כי לא היה שם אמבולנס.

מוחמד מוסבח הועבר מהטוק-טוק לאמבולנס של הסהר האדום, שפינה אותו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך. הוא שוחרר לביתו אחרי יותר משלושה שבועות.

בעדותו סיפר:

כשהתעוררתי מהניתוח מצאתי את אבא שלי לידי. הוא אמר לי שהרופא נאלץ לכרות את רגל ימין שלי מתחת לברך בגלל שהיא נפגעה מהרבה רסיסים רבים שגרמו לקטיעת העורקים והעצבים ולריסוק של עצם השוק. הייתי עצוב מאוד והרגשתי שאני נחנק. הבנתי שלא אשחק יותר כדורגל, שאני כל כך אוהב. לפני שנפצעתי הייתי משחק כל יום. באזור שלנו יש מגרש מיוחד ושיחקתי בקבוצה של השכונה כשחקן הגנה. אני עדיין מקבל טיפול וכל כמה ימים חוזר לבית החולים לבדיקות. אני לוקח שלושה סוגים של אנטיביוטיקה וגם משככי כאבים כי יש לי עדיין כאבים ברגל ואני מצליח לישון רק בקושי, בעזרת כדורי שינה. הכאבים מתגברים בשעות הצהריים ובלילה.

עכשיו כל התלמידים בשכבה שלי נערכים לבחינות סוף השנה, אבל אני בקושי מצליח לקרוא מרוב כאב. גם במהלך האשפוז בבית החולים לא יכולתי ללמוד בגלל הפציעה. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בבחינות השנה או כמה זמן ייקח השיקום עד שאחזור לחיי שגרה. אף פעם לא עלה בדעתי שיבוא יום ואהיה אדם נכה. אני עדיין בהלם בגלל מה שקרה לי.

Thumbnail
מוסטפא ד'אהר בבית החולים עם בן דודו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.5.18

פציעתו של מוסטפא ד'אהר, בן 15, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 2.5.18:

ביום רביעי, 2.5.18, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים ג'באליא - מוסטפא ד'אהר, בן 15, בן דודו מחמוד ד'אהר, בן 14, ויוסף אבו מנסור, בן 17 - לטקס אזכרה לזכר הרוגי "הפגנות השיבה" שהתקיים באזור האוהלים, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אחרי זמן קצר התקדמו הנערים עד למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, ומוסטפא ד'אהר התקדם אף יותר, עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממנה. בסביבות השעה 19:00 החליטו הנערים לחזור לביתם.

בעדות שמסר ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוסטפא ד'אהר:

בצד השני של הגדר היו חיילים על גבי סוללות עפר. האוויר היה ספוג לגמרי בגז מדמיע שנורה מג'יפים של הצבא, והיה גם ירי חי אינטנסיבי. בסביבות שבע בערב קראתי לחברים שלי "מחמוד, יוסף, צריך לחזור הביתה. ח'לס, נמאס לי", והתכוונתי ללכת משם. ברגע שהסתובבתי החיילים ירו ברגל שמאל שלי, באזור הירך. הכדור עבר דרך רגל שמאל ופגע ברגל ימין. הרגשתי כאילו עבר לי זרם חשמל בכל הגוף, ונפלתי. יוסף ומחמוד ניגשו אלי. דיממתי מאוד, ושמתי את הידיים על הפצעים כדי להפסיק את הדימום, אבל זה לא עזר. יוסף חבש לי את הרגליים, אחת עם כפייה ואחת עם החולצה שלו, וזה עזר.

לאחר כמה דקות חבריו של מוסטפא ד'אהר וצעירים שהיו במקום פינו אותו באלונקה לאמבולנס שלקח אותו לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא. הוא נותח ברגל ימין וזקוק לניתוח גם ברגל שמאל.

בעדותו סיפר:

אני עדיין מאושפז, וצריך לעבור עוד ניתוח, אחרי שרמת ההמוגלובין שלי תעלה. עכשיו אני סובל מכאבים כל היום. אני בוכה וצועק, ואז נותנים לי משככי כאבים. במיוחד כואב לי כשמחליפים לי תחבושות. בסך הכול השתתפתי בטקס האזכרה של השהידים. לא עשיתי שום דבר שסיכן את החיילים הישראלים. אפילו לא הנפתי דגל, לא זרקתי אבנים. רק צפיתי בצעירים שהפגינו ליד הגדר, ובכל זאת החיילים ירו עליי.