מאז פרצה המלחמה בעזה הקפיאה ישראל את מתן אישורי הכניסה לשטחה וכן לשטחים בבעלות פלסטינית בגדה המערבית שהגישה אליהם נחסמה באמצעות גדר ההפרדה. משפחת חג'ר מהכפר א-שווייכה שבמחוז טול-כרם היא בעליו של מפעל אלומיניום בכפר ברטעה א-שרקייה, שנכלא יחד עם כפרים נוספים במובלעת באמצעות גדר ההפרדה ונותק משאר הגדה. בעקבות הקפאת ההיתרים נשללה מבני המשפחה הגישה למפעל שלהם.
בשבת, 16.12.23, בסביבות 9:30, ניסו שניים מבני משפחת חג'ר – סייף, בן 19, ואחיו סלים, בן 25, להגיע למפעל שבבעלותם. הם עברו בפרצה בגדר, הלכו כ-800 מטרים ואז עלו לרכב יחד עם שני פועלים נוספים כדי להגיע לעבודתם. הם הספיקו לנסוע רק כמה מטרים ואז הגיחו כ-15 חיילים ממארב במרחק של כחמישים מטרים מהם וסימנו לנהג לעצור. כל הנוסעים, כולל הנהג, יצאו מיד מהמכונית וברחו אל בין העצים, והחיילים פתחו לעברם בירי אש חיה מסיבית. אחד הכדורים פגע בראשו של סלים והוא נפל.
סייף הצליח להתרחק והתחבא מאחורי סלעים. הוא צפה ממרחק של כחמישים מטרים בחיילים שפינו את אחיו באמבולנס. רק לאחר כמה שעות, כשהחיילים כבר עזבו את האזור, יצא סייף ממחבואו ועלה על מכונית שהחזירה אותו למחסום ג'בארה, שם עבר לצדה השני של הגדר וחזר לביתו. עם הגיעו נודע לו כי אחיו סלים נהרג וכי גופתו מוחזקת על ידי ישראל.
במהלך המרדף עצרו החיילים את נהג הרכב ואת אחד הפועלים ופועל נוסף הצליח להימלט. גופתו של סלים חג'ר לא הוחזרה למשפחתו עד עתה.
דובר צה"ל מסר לתקשורת כי "תצפיות זיהו עשרות מסתננים אשר חצו את גדר התפר סמוך לכפר דיר אל עצון שבחטיבת מנשה ב–16 בדצמבר. כוח צה"ל שהגיע למקום החל במרדף אחר החשודים, שבסופו כולם נתפסו. בהמשך נערכו סריקות במרחב, במהלכן אותר אחד המסתננים בשטח כשהוא פצוע בראשו". הודעה זו מתעלמת לחלוטין מהירי החי של החיילים לעבר נוסעי המכונית ומהעובדה שהם שהרגו את סלים חג'ר. זהו מקרה נוסף שבו חיילים יורים אש חיה מבלי שנשקפת להם כל סכנה – בניגוד להוראות הפתיחה באש עליהן מצהיר הצבא.
תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה עדויות מעדי הראייה:
סייף חג'ר, בן 19, אחיו של סלים חג'ר, סיפר ב-20.12.23:
למשפחה שלי יש כבר יותר מעשור מפעל אלומיניום ותריסים בכפר ברטעה א-שרקייה, שמבודד מאחורי גדר ההפרדה. אני, סלים ואבא שלי נסעו לשם כל יום דרך מעבר ריחאן. היו לנו היתרי כניסה מהמת״ק הישראלי ועברנו תמיד בלי בעיות.
מאז תחילת המלחמה ברצועת עזה, המת"ק והצבא מונעים מאיתנו להגיע למפעל שלנו. ביטלו את ההיתרים שלנו וכבר בערך 70 יום אנחנו לא יכולים להתפרנס, כמו כל הפלסטינים שעבדו בישראל עד למלחמה. אבא שלי הגיע למחסום עשרות פעמים וניסה לעבור כדי לבדוק את מצב המפעל, אבל בכל פעם שהוא סרק את הכרטיס המגנטי שלו השער לא היה נפתח, כמו להרבה אנשים אחרים שיש להם עסקים בברטעה. לכן, אחרי שעבר כל-כך הרבה זמן סלים ואני החלטנו לנסות להגיע למפעל דרך פרצה בגדר, באדמות של הכפר דיר אל-ר׳וסון.
ביום שבת, 16.12.23, בשעות הבוקר, הצלחנו לחצות את הפתח בגדר ההפרדה, יחד עם עוד פועלים. התקדמנו ברגל מרחק של 700–800 מטרים, ונכנסו לאחד הרכבים שחיכו שם לעובדים שעוברים בפרצות כדי להסיע אותם. היינו ברכב חמישה יחד עם הנהג. הנהג התחיל לנסוע, ואחרי כמה מטרים פתאום יצאו 15-10 חיילים ממארב בצד המזרחי של הכפר איבת׳אן.
כשראינו אותם, הנהג עצר את הרכב וכולנו יצאנו וברחנו אל בין עצי הזית, כולל הנהג, שיש לו תעודת זהות ישראלית. החיילים הצליחו לעצור את הנהג ואת אחד הפועלים ואני וצעיר אחר הצלחנו לברוח. הם צעקו עלינו לעצור וירו לעברנו אבל המשכנו לרוץ.
אחד החיילים הצליח לפגוע בסלים. אני הצלחתי להימלט למרחק של 50-40 מטרים, והתחבאתי מאחורי סלע במשך 5-4 שעות. שלחתי הודעה למשפחה שלי ועדכנתי אותם שהחיילים רדפו אחרינו וסלים נפצע ונפל והחיילים מקיפים אותו. ביקשתי שלא יתקשרו אליי כי פחדתי שהחיילים ישמעו את הטלפון ויעצרו אותי.
סלים שכב על האדמה ולא זז והחיילים עמדו סביבו ואחרי כמה דקות הגיע אמבולנס של מגן דוד אדום ופינה אותו. נשארתי במחבוא כי עדיין פחדתי שאם אצא החיילים יירו בי או יעצרו אותי. הגיעו עוד כוחות צבא נוספים וחיילים סיירו שם ולפעמים עברו ממש קרוב אליי אבל לא ראו אותי.
אחרי שהם הסתלקו, וכבר לא שמעתי אותם יותר, יצאתי וראיתי את הבגדים של סלים על האדמה, מוכתמים בדם. התרחקתי משם ומצאתי רכב שהסיע אותי למחסום ג'בארה. חזרתי הביתה בלי לדעת שסלים נהרג.
כשהגעתי הבייתה כבר התאספו שם קרובי משפחה שסיפרו לי שסלים נפגע בראש ונהרג ושהרשויות הישראליות מחזיקות בגופה שלו.
לא היו לנו שום בעיות ביטחוניות מול השלטונות הישראליים. פשוט נאלצנו להגיע למפעל שלנו ובגלל ההקפאה של ההיתרים לא הייתה לנו שום דרך אחרת כבר 70 יום. כשראינו את החיילים נבהלנו מאוד וברחנו.
פועל שחצה את הגדר באותו היום, סיפר ב-20.12.23:
אני עובד בישראל כבר בערך שנתיים. מאז שהתחילה המלחמה ברצועת עזה לא יכולתי להגיע למקום העבודה שלי. נשארתי בלי עבודה 70 יום ולא יכולתי לפרנס את המשפחה שלי. כששמעתי שיש עובדים שמצליחים לעבר בפרצה בגדר באדמות המערביות של דיר אל-ר׳וסון ולהגיע לעבודה החלטתי לעשות אותו דבר.
ביום שבת, 16.12.23, בסביבות 9:30, הצלחתי לעבור בפרצה ולהתגנב בין גפנים ועצי זית עד לאחר מכלי הרכב שממתינים שם להסיע פועלים לתוך ישראל. בדרך פגשתי את סלים וסייף חג'ר ועוד איש שלא הכרתי. סיכמנו לנסוע ברכב אחד למקומות העבודה שלנו. מצאנו רכב שחיכה שם ואחרי שנסענו מרחק קצר, של כמה עשרות מטרים, ועוד לפני שהגענו לכפר אבית'אן, ראינו פתאום קבוצה של חיילים שיצאו ממחבוא, והם כיוונו את הרובים שלהם על הרכב שבו נסענו וצעקו לנו לעצור.
הנהג עצר מייד, וכולנו ברחנו בין עצי הזית כי פחדנו שייעצרו וייענו אותנו. כל אחד ברח לכיוון אחר. היו שם 15-10 חיילים שרדפו אחרינו, והם היו במרחק של בערך 50 מטרים מאיתנו. הצלחתי לברוח ולחמוק מהם והתרחקתי מאוד מהחיילים, עד שהגעתי לבתי הכפר
איבת'אן. תוך כדי הבריחה שלי היה ירי כבד של החיילים. הרגשתי כדורים עוברים ליד הראש והגוף שלי, ולמזלי לא נפגעתי. אחרי כמה דקות ראיתי את אמבולנס מגיע לאזור, ושמעתי מאנשים שסלים נפגע. שמעתי גם שהחיילים הצליחו לעצור את הנהג ואת אחד הפועלים שהיה איתנו ברכב. בשעות אחר הצהריים ראיתי ברשתות החברתיות שסלים נהרג.
