דילוג לתוכן העיקרי
קהילת בית הספר של ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 4.2.17
תפריט
נושאים

קהילות בסכנת גירוש: אזור ח'אן אל-אחמר

12 מהקהילות הפלסטיניות שתושביהן חיים תחת איום של גירוש גרות באזור ח'אן אל-אחמר שממזרח לירושלים ומונות כ-1,400 תושבים. הקהילות פזורות משני צדיו של כביש ירושלים-יריחו, ממזרח למישור אדומים, וכן משני צדיו של כביש 437, המחבר בין הכביש הראשי לכפר חיזמה. תושבי קהילות אלה סובלים מהיעדר מקורות פרנסה, ממחסור חמור בשירותי בריאות, חינוך ורווחה ומהיעדר תשתיות פיזיות – חשמל, ביוב ודרכים. אחת הקהילות מכונה קהילת בית הספר ח'אן אל-אחמר. חברי הקהילה משתייכים לשבט הג'האלין ומוצאם מאזור תל ערד שבנגב, ממנו גורשו על-ידי הצבא בשנות החמישים. בתחילה הם חכרו קרקעות למגורים ולמרעה במקום שבו שוכנת כיום ההתנחלות כפר אדומים. לאחר שגורשו גם משם, הם התיישבו במיקומם הנוכחי.

 

הקהילה שוכנת כשני קילומטר מדרום להתנחלות כפר אדומים, וגרות בה, על סמך נתונים עדכניים, 32 משפחות המונות 173 נפשות, בהן 92 ילדים ובני נוער. במקום גם מסגד ובית ספר שהוקם בשנת 2009 ומשמש למעלה מ-150 ילדים, בגילאים שש עד 15, כמחציתם מקהילות סמוכות. עד להקמת בית הספר, נאלצו ילדים בגיל בית הספר היסודי באזור להגיע למוסדות חינוך מרוחקים בנסיעות שעלותן גבוהה ושהיו כרוכות בסיכון בטיחותם. בית הספר הוקם על ידי העמותה האיטלקית Terra di Vento בטכניקה של בנייה בבוץ ובצמיגים. המימון לבניית בית הספר ולפרויקטים נוספים בקהילה סופק על ידי איטליה, בלגיה והאיחוד האירופי. מזה שנים ארוכות פועלת ישראל כדי לגרש את הקהילה ממקומה, בין השאר במטרה להרחיב את ההתנחלויות הסמוכות, לספח דה-פקטו את האזור לישראל כשהוא ריק מפלסטינים ולבתר את הגדה המערבית לשניים. לצורך כך, היא הפכה את חייהם של התושבים לבלתי אפשריים, בתקווה לגרום להם לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם: הרשויות מסרבות לחבר את הקהילה לתשתיות חשמל, מים, ביוב ודרכים, מונעות בניית בתי מגורים או מבני ציבור ומצמצמות את שטחי המרעה שלהם. כתוצאה ממדיניות זו, התושבים הפלסטינים נאלצים לחיות בתנאים מחפירים ולסבול ממחסור בשירותי בריאות, חינוך ורווחה.

המבנים בקהילה אכן נבנו מבלי שהתושבים קיבלו היתרי בנייה מהרשויות הישראליות. ואולם התושבים פעלו כך לא משום שהם "פורעי חוק" מטבעם אלא מאחר שמדיניותה של ישראל לא מאפשרת להם כלל להגיש בקשות להיתרי בנייה. כך נאלצו התושבים לבנות בלי היתרים, ומאחר שאין קהילה שקופאת על שמריה – הם נאלצו להמשיך ולבנות כך. או אז הגיעו רשויות התכנון ומיהרו להוציא את צווי ההריסה. במהלך השנים החרימו הרשויות הישראליות ציוד ומתקנים שונים והרסו מבנים קיימים. כך, משנת 2006 ועד סוף מאי 2018 נהרסו 26 מבנים למגורים. 132 אנשים נותרו ללא קורת גג, מתוכם 77 ילדים ונערים. בנוסף, נהרסו 7 מבנים לא למגורים.

תושבי הקהילה הגישו כמה עתירות לבג"ץ בניסיון למנוע את גירושם. במקביל, הגישו גם תושבי ההתנחלויות באזור עתירות בדרישה שהמדינה תממש את צווי ההריסה. כל העתירות נדחו, לאחר שהמדינה הבטיחה לבית המשפט שהיא מחפשת פתרונות חלופיים עבור התושבים. בעתירה האחרונה, הודיעה המדינה כי נמצא פתרון כזה וכי בכוונתה להעביר את התושבים ל"ג'האלין מערב", בסמוך ליישוב אבו דיס. ב-24.5.18, קבעו שלושה שופטי בית המשפט העליון – נעם סולברג, ענת ברון ויעל וילנר – כי המדינה רשאית להרוס את בתיהם של תושבי קהילת ח'אן אל-אחמר, לגרשם מבתיהם וליישבם ביישוב אחר. פסק דין זה מבטל את המחסום האחרון שעמד בפני ישראל עד כה ואשר עיכב את גירוש הקהילה המוגדר במשפט הבינלאומי כפשע מלחמה. אמנם את המדיניות הגה הדרג המדיני, אך כמו במקרים אחרים, נרתמו השופטים למאמץ וסללו את הדרך לביצוע פשע מלחמה.

אם אכן תגורש הקהילה ממקום מושבה – או תאלץ לעזוב אותו בניגוד לרצונה עקב תנאי מחייה בלתי אפשריים שייצרו הרשויות – יהווה הדבר הפרה של האיסור הקבוע במשפט ההומניטארי על העברה בכפייה. הפרה כזו היא פשע מלחמה. באחריות האישית לביצועו פשע זה יישאו לא רק קובעי המדיניות – ובהם ראש הממשלה, שרים בכירים, הרמטכ"ל וראש המנהל האזרחי – אלא גם אלו שסללו עבורו את הנתיב המשפטי.

ב- 4.7.18, החלו אנשי המנהל האזרחי, מלווים בשוטרים ובכלי רכב כבדים, בביצוע עבודות הכנה לקראת הריסת מבני קהילת בית הספר ח'אן אל-אחמר וגירוש תושביה. כמה אנשים שהתנגדו לעבודות באופן בלתי אלים וחסמו בגופם מעבר של דחפור נעצרו בידי המשטרה. 

ב-5.7.18 הגישו התושבים עתירה למניעת ההריסה, ובאותו היום הוציא בית המשפט צו מניעה ארעי להקפאת הריסת הכפר.  ב-1.8.18, התקיים דיון בעתירה החדשה של תושבי הקהילה. במהלך הדיון הבהירו השופטים כי אינם רוצים לפסוק בעתירה ולחצו על הצדדים להגיע ל"הסכמה". בין השאר, נדרשה המדינה לפרט בכתב את הצעתה להעביר את העותרים למקום חלופי. 

בתגובתה מיום 7.8.18, כתבה המדינה כי היא עומדת על דרישתה לגירוש מיידי של הקהילה אל האתר המקורי, הסמוך למזבלת אבו-דיס. המדינה הוסיפה כי היא מוכנה לקדם, במועד כלשהו בעתיד, הקמת יישוב חדש עבור הקהילה באתר מדברי מדרום-מערב ליריחו, ואולם זאת בשני תנאים: הראשון, שליישוב החדש יעברו גם תושביהן של שלוש קהילות שכנות – כך שמספר התושבים שיגורשו יוכפל ואף למעלה מכך ויעמוד על יותר מ-400 בני אדם. השני הוא שכל התושבים יתפנו מבתיהם "בהסכמה", ואף יחתמו על תצהירים המעידים על כך, ללא כל התנגדות.

ב-16.8.18, הודיעו תושבי הקהילה לבית המשפט כי הם עומדים על זכויותיהם ומוסיפים להתנגד להרס קהילתם ולגירושם. בנוגע להצעת המדינה להעבירם, לבסוף, לאתר חלופי אחר, חושפים התושבים עד כמה הצעה זו לוקה בחוסר תום לב, אינה ראויה ואינה ישימה. המיקום המוצע נמצא במרחק של מאות מטרים בודדים ממתקן לטיהור שפכים, וכדי לסלול דרכי גישה אליו תידרש הפקעה של קרקעות פלסטיניות. מעבר לכך, דרישת המדינה לכרוך את גירוש קהילת ח'אן אל-אחמר בגירושן של קהילות נוספות היא ניצול ציני של ההליכים המתנהלים כעת בבית משפט, וחושפת את יעדה האמתי: סילוק כל הקהילות הפלסטיניות מהשטח המשתרע מזרחה לירושלים עד לחצי הדרך לירדן, ויצירת טריז של התנחלויות שיבתר את הגדה לשניים, בהתאם לתוואי הגדר המתוכננת באזור זה. 

ב-5.9.18 דחו השופטים עמית, מלצר וברון את עתירת התושבים מ-5.7.18 וכן עתירות נוספות שהגישו. השופטים קבעו כי פסק הדין שניתן ב-24.5.18 הוא פסק דין חלוט, שאין לשנותו. לדבריהם:

"אי הותרת מצב בלתי חוקי על כנו; עקרון סופיות הדיון; הכלל כי פסקי דין יש לקיים; ודאות משפטית; תקינות פעולתה של מערכת השיפוט – כל אלה הם אינטרסים יסודיים בשיטתנו המשפטית, המתכנסים כולם לעקרון שלטון החוק. בהגשת התוכנית המפורטת  בדקה ה-95 – כאילו לא נעשה דבר עד כה, וכאילו לא דחו העותרים גם את האפשרות שפתח בית משפט זה בתום ההתדיינות בסיבוב הקודם – אין כדי לגלות עילה לפתוח מחדש את פסק הדין".

בפסק הדין תיארו השופטים עולם דמיוני, ובו מערכת תכנון שיוויונית, הלוקחת בחשבון את צרכיהם של הפלסטינים כאילו מעולם לא היה כיבוש. המציאות הפוכה: פלסטינים לא יכולים לבנות כחוק והם מנותקים ממנגנוני קבלת ההחלטות המכריעים כיצד יראו חייהם, ואילו מערכות התכנון מיועדות אך ורק לרווחתם של המתנחלים. 

הריסת בתי התושבים תהווה פשע מלחמה, ולו תבוצע – גם שופטי בג"ץ ישאו באחריות לביצועו.