דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

שלושה שופטי בית המשפט העליון אישרו למדינה לבצע פשע מלחמה

ביום חמישי, 24.5.18, קבעו שלושה שופטי בית המשפט העליון – נעם סולברג, ענת ברון ויעל וילנר – כי המדינה רשאית להרוס את בתיהם של תושבי קהילת ח'אן אל-אחמר, לגרשם מבתיהם וליישבם ביישוב אחר. פסק הדין בעניין ח'אן אל-אחמר מבטל את המחסום האחרון שעמד בפני ישראל עד כה ואשר עיכב את גירוש הקהילה המוגדר במשפט הבינלאומי כפשע מלחמה. אמנם את המדיניות הגה הדרג המדיני, אך כמו במקרים אחרים, נרתמו השופטים למאמץ וסללו את הדרך לביצוע פשע מלחמה. באחריות האישית לביצועו פשע זה יישאו לא רק קובעי המדיניות – אלא גם אלו שסללו עבורו את הנתיב המשפטי.

להגדלת הגלריה לחץ כאן.

 

ביום חמישי, 24.5.18, קבעו שלושה שופטי בית המשפט העליון – נעם סולברג, ענת ברון ויעל וילנר – כי המדינה רשאית להרוס את בתיהם של תושבי קהילת ח'אן אל-אחמר, לגרשם מבתיהם וליישבם ביישוב אחר. פעולות אלה כרוכות בהרס חייהם של התושבים והן מהוות פשע מלחמה שכל המעורבים בו נושאים באחריות אישית לכך.

תושבי קהילת ח'אן אל-אחמר הם חלק משבט הג'האלין. עוד בשנות החמישים הם גורשו מאזור תל ערד שבנגב והתיישבו במקום שבו שוכנת כיום ההתנחלות כפר אדומים. לאחר שגורשו גם משם, הם התיישבו במיקומם הנוכחי – כשני ק"מ דרומית להתנחלות. בקהילה גרות 32 משפחות, המונות 173 נפשות, בהן 92 קטינים. במקום יש גם מסגד ובית ספר המשמש למעלה מ-150 ילדים בגילאי שש עד 15, כמחציתם מקהילות סמוכות.

מזה שנים ארוכות פועלת ישראל כדי לגרש את הקהילה ממקומה, בין השאר במטרה להרחיב את ההתנחלויות הסמוכות, לספח דה-פקטו את האזור לישראל כשהוא ריק מפלסטינים ולבתר את הגדה המערבית לשניים. לצורך כך, היא הפכה את חייהם של התושבים לבלתי אפשריים, בתקווה לגרום להם לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם: הרשויות מסרבות לחבר את הקהילה לתשתיות חשמל, מים, ביוב ודרכים, מונעות בניית בתי מגורים או מבני ציבור ומצמצמות את שטחי המרעה שלהם. כתוצאה ממדיניות זו, התושבים הפלסטינים נאלצים לחיות בתנאים מחפירים ולסבול ממחסור בשירותי בריאות, חינוך ורווחה.

ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018
ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018

תושבי הקהילה הגישו כמה עתירות לבג"ץ בניסיון למנוע את גירושם. במקביל, הגישו גם תושבי ההתנחלויות באזור עתירות בדרישה שהמדינה תממש את צווי ההריסה. כל העתירות נדחו, לאחר שהמדינה הבטיחה לבית המשפט שהיא מחפשת פתרונות חלופיים עבור התושבים. בעתירה האחרונה, הודיעה המדינה כי נמצא פתרון כזה וכי בכוונתה להעביר את התושבים ל"ג'האלין מערב", בסמוך ליישוב אבו דיס. התושבים התנגדו לתכנית זו ואולם ביום חמישי האחרון, 24.5.18, דחו השופטים את טענותיהם וקבעו כי המדינה רשאית להעבירם.

השופט סולברג, שכתב את פסק הדין, קבע כי נקודת המוצא לדיון, "עליה אין עוררין", היא ש"הבנייה שבמתחם ח'אן אל-אחמר – הן של בית הספר והן של בתי התושבים – היא בלתי חוקית", ולכן ברור שהמדינה מוסמכת להוציא נגדם צווי הריסה. לשיטתו, לאחר שכך נקבע, אין מה להרהר עוד בדברים והשאלה היחידה שניצבת בפני השופטים היא האם בית המשפט רשאי להתערב בדרך שבה בוחרת המדינה "לאכוף את החוק" – בנוגע למימוש הצווים ובנוגע לחלופה המוצעת לתושבים. השופטים השיבו על כך בשלילה וקבעו כי אין "עילה משפטית להתערב בהחלטתו של שר הביטחון לממש את צווי ההריסה".

ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018
ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018

בפוסקם כך בחרו השופטים לצמצם את תפקידם לשאלות ביורוקרטיות בלבד, ואולם לא לשם כך מונו לכהן כשופטי בית המשפט העליון. הבחירה בדרך פורמליסטית זו מאפשרת להם להתעלם מהתמונה המלאה של המדיניות הישראלית ארוכת השנים כלפי תושבי הקהילות הפלסטיניות בגדה, ולהשליך הצידה את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אלא שפורמליזם משפטי זה אינו אלא כסות עלובה למהות עצמה: העובדה שישראל מתעתדת לבצע פשע מלחמה.

להלן כמה עובדות שהשופטים בחרו שלא להזכיר בפסק דינם:

א. אין כל משמעות לקביעה שזוהי "בנייה בלתי חוקית"

המבנים בקהילה אכן נבנו מבלי שהתושבים קיבלו היתרי בנייה מהרשויות הישראליות. ואולם התושבים פעלו כך לא משום שהם "פורעי חוק" מטבעם אלא מאחר שמדיניותה של ישראל לא מאפשרת להם כלל להגיש בקשות להיתרי בנייה. כך נאלצו התושבים לבנות בלי היתרים, ומאחר שאין קהילה שקופאת על שמריה – הם נאלצו להמשיך ולבנות כך. או אז הגיעו רשויות התכנון ומיהרו להוציא את צווי ההריסה. לא תום לב יש בהתנהלותן של הרשויות הישראליות, אלא שימוש ציני ואלים במניפולציות פורמליסטיות. בהעדר כל אפשרות לבנייה חוקית, איזו משמעות יכולה להיות לקביעה לפיה מדובר בבנייה בלתי חוקית?

השופט סולברג מציין בפסק הדין כי "לאורך הדרך נבחנו אפשרויות שונות למציאת פתרון חלופי – ביניהם ארמונות החשמונאים, רמת נועיימה, ונבי מוסא – אם ביוזמת המדינה, אם ביוזמת העותרים". הוא מוסיף ומציין כי גם המדינה וגם בית המשפט אפשרו לעותרים להציע חלופות קונקרטיות וכי "טיפולה של המדינה בנושא – שבעקבותיו, כאמור, עוכב מימוש צווי ההריסה משך זמן לא מבוטל – היה אפוא ענייני, ולא מצאנו כי נפל בו פגם".

ואולם ההיפך הוא הנכון: המדינה התנערה מאז ומתמיד מחובותיה בתחום התכנון כלפי תושבי קהילות אלה והיא מסרבת להכין תכניות כלשהן עבורם. התכניות שהציעה המדינה לקהילות בגדה המערבית היו כרוכות תמיד בשינוי קיצוני באורח החיים של התושבים והוכנו ללא התייעצות איתם. תכניות שהגישו התושבים למנהל האזרחי בעצמם – על אף שאין זו כלל אחריותם – נדחו בטענות שונות. רק כאשר היה למדינה אינטרס מובהק – כמו במקרה הנוכחי של תכנון "ג'האלין מערב" – התגייסו הרשויות השונות לאשר את התכנית במהירות.

ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018
ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018

ב. החלופה שמציעה המדינה אינה הולמת

השופט סולברג משבח בפסק הדין את המדינה על הפתרון שהיא מציעה לתושבים: "הרבה עשתה המדינה לפיתוח אזור ג'הלין מערב, על חשבונה, אם בפיתוח השכונה והתשתיות, אם בפיתוח המגרשים עצמם, המוצעים לעותרים ללא תמורה". השופט מגלה אמנם הבנה לקושי של התושבים, אך מדגיש כי "בשים לב לפרטי הפתרון, לשטח המוצע למגורי המשפחות, ולהסדרת אפשרות המשך עיסוק בני השבט במרעה, אין מדובר בהצעה שיש בה כדי להפוך את החלטת המדינה לממש את צווי ההריסה, להחלטה בלתי-סבירה המצדיקה התערבות שיפוטית".

ואולם דברים אלה סותרים את המציאות ואף את הודעת המדינה לבית המשפט: התכנית להעברתם של התושבים לג'האלין מערב הוכנה ללא כל התייעצות עם התושבים ומעל לראשיהם. זוהי השגרה התכנונית בגדה: לתושבים הפלסטינים אין כל חלק בוועדות התכנון השונות שהמדינה מתפעלת כדי לקדם את האינטרסים שלה. התכנית כופה על התושבים לא רק עזיבה של בתיהם אלא גם שינוי קיצוני באורח חייהם. בניגוד לדבריו של סולברג, התכנית אינה מאפשרת להם להמשיך ולעסוק במרעה והמדינה – שעמדתה מובאת בפני הדין – אף מבהירה זאת במפורש. לדבריה, "מדיניות מוסדות התכנון באזור היא לחזק את שכונת ג'הלין וליצור רצף אורבני של ישוב חזק ובר קיימא" וקרבת השכונה החדשה ליישובים פלסטיניים ולהתנחלויות באזור "מספקת מקומות פרנסה" לתושבים.

מעבר לכך: המדינה מציינת במפורש כי התושבים יוכלו אולי להמשיך ולרעות את צאנם בשטח שמחוץ לשכונה, אבל היא מדגישה: "השכונה אכן מתוכננת בסביבה עירונית, ולכן אין בה שטחי מרעה ועיבודים חקלאיים גדולים, אולם מותרת בה בניית מחסנים ודירים מצומצמים, כמשק עזר לפרנסת המשפחות".

ג. הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובעות שהעברה בכפייה של תושבי השטח הכבוש היא פשע מלחמה

החלטת השופטים מתבססת באופן בלעדי על הטענה שמדובר ב"בנייה בלתי חוקית" ועל כך שבית המשפט אינו מתערב בקביעת סדרי עדיפויות בכל הנוגע ל"אכיפת החוק". ואולם השטח ממנו מורים השופטים לגרש את התושבים הוא שטח כבוש, שבו חלות הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי המחייבות את ישראל בכל הנוגע לפעולותיה בשטחים.

בשונה מהפרות רבות אחרות שמבצעת המדינה בשטחים שכבשה, במקרה הנוכחי המדינה ובית המשפט אינם טורחים אפילו להסביר מדוע, לטעמם, מדיניותם אינה מפרה את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. במקום זאת, הם מתעקשים לצמצם את הדיון ולהציגו כעניין צר וטכני של "בנייה לא חוקית".

ואולם גם כאן המציאות שונה: אין מדובר בהפרה שולית של הוראות אלה, אלא בהפרה מהותית שמשמעותה ביצוע פשע מלחמה. הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסרות על העברה בכפייה של אזרחים מוגנים, אלא אם הדבר נעשה למען ביטחונם או לצורך צבאי חיוני. מובן מאליו שחריגים אלו אינם רלוונטיים כאשר המדינה מבקשת להשתלט על השטח לצורך הרחבה עתידית של ההתנחלויות באזור או לכל מטרה דומה. האיסור על העברה בכפייה אינו חל רק על העברה תוך שימוש בכוח פיזי אלא גם על מקרים שבהם אנשים עוזבים את בתיהם שלא מרצונם החופשי, או כתוצאה מלחץ שהופעל עליהם ועל משפחתם. העברה בכפייה היא פשע מלחמה וכל המעורבים בה ובאישורה נושאים באחריות אישית לביצועה.

בפסיקתם בעניין ח'אן אל-אחמר הסירו השופטים את המחסום האחרון שעמד בדרכה של ישראל עד כה ועיכב את גירוש הקהילה. כעת פתוחה בפני המדינה הדרך לממש את תכניתה לגרש את התושבים. השופטים לא הגו מדיניות זו ולא יזמו אותה. הקרדיט על כך מגיע לעומדים בראש הדרג המדיני: גירוש קהילת ח'אן אל-אחמר הוא חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל בשטחים שכבשה. ככלל, ישראל רואה את רוב שטח הגדה כאילו הוא נועד לשרת את צרכיה שלה בלבד והיא פועלת בנחישות כדי לצמצם את הנוכחות הפלסטינית למינימום.

ואולם כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן נרתמו השופטים למאמץ וסללו את הדרך למימושה של מדיניות בלתי חוקית. שופטי בית המשפט העליון הכשירו במהלך השנים כמעט כל פגיעה בזכויות הפלסטינים שהובאה לפתחם: הריסת בתים, מעצרים מנהליים, עינויים, הגבלות על חופש תנועה ושלילת הזכות לפיצויים בגין פגיעה מידי כוחות הביטחון. פסק דין אחרון זה רק מצטרף לרשימה זו, כשהפעם הוא סולל בפני המדינה את האפשרות לבצע פשע מלחמה. האחריות האישית לכך חלה לא רק על קובעי המדיניות – אלא גם על אלו שסללו את הנתיב המשפטי לכך.

ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018
ח'אן אל-אחמר. צילום: רימה עיסא, בצלם, 29.5.2018