דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עצירים מנהליים נאלצים לסכן את חייהם כדי לזכות בחירותם

מאלכ אל-קאדי ביום שחרורו מהמעצר המנהלי. צילום: פאיז אבו רמלה, אקטיבסטילס, 24.9.16.
מאלכ אל-קאדי ביום שחרורו מהמעצר המנהלי. צילום: פאיז אבו רמלה, אקטיבסטילס, 24.9.16.

ביולי 2016 פתחו שלושה פלסטינים בשביתת רעב במחאה על מעצרם המנהלי. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום ד', ה-21.9.16, דווח בכלי התקשורת כי הם הסכימו לסיים את שביתתם, לאחר שהרשויות הישראליות התחייבו שלא להאריך את צווי המעצר נגדם ולשחררם בתום תקופת המעצר הנוכחית. שניים מהעצורים הם אחים: מוחמד בלבול בן 25, ששבת רעב במשך 77 ימים מאז ה-7.7.16 ומחמוד בלבול, בן 23, ששבת רעב במשך 79 ימים מאז ה-5.7.16. השניים צפויים להשתחרר ממעצר ב-8.12.16. בנוסף להם, שוחרר ב-22.9.16 ממעצרו המנהלי מאלכ אל-קאדי, ששבת רעב במשך 68 ימים, מאז ה-16.7.16. כתוצאה משביתת הרעב הידרדר מצבו הרפואי של אל-קאדי, והוא היה מחוסר הכרה במשך שמונה ימים.


סנאא בלבול בת 42, אמם של מחמוד ומוחמד בלבול, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.9.16 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על בחירתם של בניה לפתוח בשביתת רעב:

סנאא בלבול. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

מוחמד למד רפואת שיניים במצרים וחזר לפני שנתיים. הוא פתח מרפאה פרטית בבית לחם ותוך שנה הוא הפך לרופא מצליח ועסוק. מחמוד הוא קצין באקדמיה הצבאית של הרשות הפלסטינית, הוא התכוון ללמוד לתואר שני.

ב-7.6.16 התעוררנו לפנות בוקר מקולות של חיילים שפתחו את הדלת בכוח ועצרו את מוחמד ומחמוד. בהמשך נודע לי כי שלקחו אותם למעצר מנהלי בכלא עופר. בפעם הראשונה והיחידה שביקרתי אותם מאז המעצר שלהם, מחמוד רמז לי שהם מתכוונים להתחיל לשבות רעב. הוא הסביר שרוב העצורים שובתים רעב אחרי שמחדשים להם את צווי המעצר, אבל הם לא מתכוונים לחכות ליום שבו יעמדו בשער הכלא בתקווה לחזור הביתה ואז יופיע סוהר מחויך ויודיע להם שחידשו להם את המעצר בשישה חודשים נוספים.

במקביל לעריכת הסכמים אלו, ממשיכה ישראל להחזיק עשרות פלסטינים במעצר מנהלי ולעצור אנשים נוספים. על-פי נתונים שהעביר שב"ס לבצלם ב-14.9.16, נכון ל-31.7.16 הוחזקו בבתי הכלא הישראליים 643 פלסטינים במעצר מנהלי, בהם שתי נשים ו-9 קטינים בני 16 עד 18. עצורים אלו מוחזקים במעצר מנהלי לפרקי זמן משתנים, ואינם יכולים לדעת מתי ישוחררו.

פלסטינים* שהוחזקו במעצר מנהלי בידי ישראל לפי משך מעצרם עד כה, נכון ל-31.7.16 

פרק זמן במעצר - בחודשיםקטיניםבגירים
0-34137
3-62130
6-123275
12-1854
18-2433
24-306
60 ויותר1
סה"כ9636

* על פי נתוני שב"ס הוחזקו במתקניו נכון ל-31.7.16. 645 עצירים מנהליים פלסטינים. מן הפירוט עולה כי לפחות 643 מהם היו תושבי שטחים. 

אחד העצורים הללו הוא ת'אאיר חלאחאלה, בן 37, מהכפר ח'אראס, המוחזק במעצר מנהלי מאז אוגוסט 2014. בחודש יולי האחרון הוארך מעצרו המנהלי בפעם החמישית. אמו, פאטמה חלאחאלה, בת 63, סיפרה על מעצרו בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-7.9.16:

ת'אאיר נעצר ב-19.8.14. זאת הפעם התשיעית שהוא נעצר במעצר מנהלי. העבירו אותו לכלא בבאר שבע. הצו הראשון היה לשישה חודשים ואז חידשו את המעצר לעוד שישה חודשים, וכך גם בהארכה השלישית. בהארכה הרביעית של המעצר המנהלי נקבע שזה יהיה לארבעה חודשים. ב-15.6.16 חידשו שוב את המעצר, בפעם החמישית, בעוד ארבעה חודשים. אני מאוד סובלת מזה שאני לא יודעת מתי הוא ישתחרר הביתה. בכל פעם חיכיתי בכיליון עיניים ובגעגועים עזים לשחרור שלו ולחזרה הביתה לאשתו ושני בניו הקטנים, אבל בכל פעם התאכזבתי, ת'אאיר לא חזר ואני העברתי את הלילה בבכי ובתפילה שזה יהיה חידוש המעצר האחרון.

אני לא יודעת אם הוא יחזור הביתה ב-14.10.16, כשיסתיים המעצר הנוכחי. כבר אין לי אמון במועדים ובבתי המשפט של הכיבוש. אני חשה צער בכל פעם שאני רואה את אשתו הצעירה וילדיו הקטנים, שהולכים לישון לבד בבית שלהם ומתגעגעים לאבא שלהם. אני מנסה לתמוך באשתו ולפצות את ילדיו על ההיעדרות שלו. אני מוצאת את עצמי משקרת לבתו הקטנה שכל הזמן שואלת על אביה, ואני אומרת לה שהוא יחזור בקרוב. כבר חודשיים אשתו והילדים מתגוררים אצל הוריה בירדן, עד השחרור של ת'אאיר. אני מרגישה צער ומתחילה לבכות בכל פעם שאני רואה את הבית של ת'אאיר סגור וריק. חוסר הוודאות לגבי תאריך החזרה שלו כואב לי מאוד. הלוואי והיה נשפט והיינו יודעים את מועד השחרור שלו כל זמן שאני עוד בחיים.

מאז חודש אוקטובר 2015 הגבירה ישראל את השימוש במעצרים מנהליים. מעצר זה אינו מוגבל בזמן, הוא נעשה על סמך החלטה מנהלית בלבד – ללא משפט וללא הרשעה – ועל סמך "ראיות" שהעציר אינו יודע מהן ולכן אינו יכול גם להתגונן מפניהן. באופן תיאורטי, השופטים יכולים היו לשמש כנציגי הנאשם, לדרוש הבהרות מנציגי השב"כ ואף לשתף את העציר לפחות בחלק מהחומרים הקיימים בתיק. אולם השופטים בוחרים שלא לעשות זאת וברוב המכריע של המקרים הם מאשרים את המעצר (גם אם בחלק מהמקרים הם מורים על קיצורו) והביקורת השיפוטית היא בעיקרה הליך פורמלי.

במציאות זו, הדרך היחידה שנותרה לעצירים מנהליים כדי לקבל חזרה את חירותם, להתמודד עם חוסר הצדק שבמעצרם ולמנוע את הארכתו החוזרת ונשנית הוא פגיעה קשה בגופם באמצעות שביתת רעב. שביתה כזו עלולה לגרום נזק ממשי ובלתי הפיך לבריאותם ובחלק מהמקרים היא אף מסכנת את חייהם.

הרשויות הישראליות מסרבות להתמודד עם טענתם של שובתי הרעב בנוגע לחוסר הצדק הטבוע בהליך המעצר המנהלי. במקום זאת, הן עורכות הסכמים עם כל שובת רעב בנפרד, רק כאשר מצבו מידרדר ונשקפת סכנה לחייו. גם בית המשפט העליון התחמק מדיון מסוגיה זו: השופטים סירבו להורות על שחרורם של עצירים מנהליים כאשר היו על סף מוות ובמקום זאת יצרו יש מאין מושג משפטי של "התליית המעצר", ששחרר אותם, לתפיסתם, מהחובה להכריע בסוגיה העקרונית. על ישראל לחדול לאלתר משימוש במעצרים מנהליים. שימוש זה מעולם לא היה חוקי. ואולם התעקשותה של ישראל בחודשים האחרונים להמשיך ולעצור במעצר מנהלי שובתי רעב המאושפזים בבתי החולים על סף מוות – באישורו של בית המשפט העליון – מעידה באופן מובהק על מופרכות הטענה כי המעצר המנהלי נועד למנוע סכנה הנשקפת מהעצור.

תגיות