עדויות

חסאן רמדאן, בן 31

אני מתנדב בסהר האדום מזה יותר משלוש שנים. אני חבר בוועד הנוער המתנדב. עברתי קורס עזרה ראשונה מטעם הסהר האדום.

ביום חמישי, 16.1.03, הייתי במטה הסהר האדום ברמאללה על מנת להשתתף בקורס להכשרת חובשים. בדרך חזרה לג'נין נסעתי באמבולנס שבו נהג מוחמד מרעי. בסביבות השעה 16:10, האמבולנס יצא ממחסום קלנדיה, שם המתנתי יחד עם הפקיד, סאמר דר'לס. הנהג נסע דרך יריחו ומשם לכביש מספר 90, באזור שאיני מכיר. עברנו את יריחו והגענו למחסום א-תמאסיח (התנינים). החיילים במחסום בדקו את תעודות הזהות שלנו והרשו לנו להמשיך בנסיעה. מוחמד המשיך בנסיעה עד שהגענו למחסום חמרה. במחסום המתינו מכוניות רבות. מרעי עקף את כל המכוניות ועצר ליד המחסום. אחת המכוניות הייתה בבדיקה ולאחר שהיא נסעה שלושה חיילים ניגשו לאמבולנס. אחד מהם דרש ממוחמד לכבות את המנוע ולצאת מן האמבולנס. מוחמד ציית להוראתו. אחד החיילים אמר לו: "זה מחסום חדש ויש חוק חדש". מוחמד פתח את דלת האמבולנס האחורית כדי לתת לחיילים לערוך בו חיפוש.

בשעה שמוחמד היה מאחורי האמבולנס, אחד החיילים ניגש אליי ואל סאמר ודרש מאתנו לרדת. החייל דרש מאתנו לעמוד במרחק של שני מטרים מהאמבולנס, בעוד שמוחמד נשאר עם החיילים, שדיברו אתו. אחד החיילים ניגש אליי ואל סאמר ודרש את תעודות הזהות שלנו. תעודות הזהות שלנו היו ברשותו של מוחמד שמסר אותן לחייל.

לאחר מכן מוחמד נענה להוראותיהם של החיילים והוריד את האלונקה שבתוך האמבולנס ואת הכיסא. החיילים זרקו אותם ארצה בעצבנות. כעבור כחמש דקות, אחד החיילים הגיע למקום וברשותו תעודות הזהות. החייל הזה החזיר לי ולסאמר את תעודות הזהות והורה לנו להתרחק מהאמבולנס. נענינו להוראתו והתרחקנו, אך המשכנו לעקוב אחר המתרחש. ראיתי את שלושת החיילים עוברים מהדלת האחורית של האמבולנס לדלת הימנית. בתוך האמבולנס הייתה שקית שבתוכה בגדים וחפצים ששייכים לסאמר. אחד החיילים דרש ממוחמד לפתוח את השקית. כשמוחמד פתח את השקית, החייל הורה לו לרוקן אותה. מוחמד עשה זאת.

אחר כך, מוחמד ושניים מהחיילים חזרו לכיוון הדלת האחורית. אחד החיילים נשאר סמוך לדלת הצדדית. ברגע זה, אני וסאמר ניגשנו לחפצים שנזרקו מהשקית והחזרנו אותם לתוכה. אף אחד מהחיילים לא מנע מאתנו לעשות זאת. תוך כדי כך, שמענו את אחד העובדים במטה הסהר האדום בג'נין שואל אותנו בקשר היכן אנו נמצאים. החייל נטל את מכשירי הקשר ואת הטלפון הנייד שלי, הוציא מהם את הסוללות וזרק אותם לתוך האמבולנס. אני וסאמר נשארנו במקומנו. תוך כדי כך, אחד החיילים דרש ממוחמד להוריד את כל הציוד שבתוך הארונות והמדפים שבאמבולנס ולהניחם על רצפת האמבולנס. כעבור כחמש דקות, מוחמד ירד מהאמבולנס דרך הדלת האמצעית שבצד ימין, כשהוא צועק: "הראש שלי, הראש שלי". חייל ירד מהדלת האחורית ומוחמד דיבר עם החייל שעמד לידנו. החייל סטר למוחמד ארבע סטירות ומוחמד דרש ממנו לא להכות אותו וציין שהוא פראמדיק. החייל התחיל לקלל את האיסלאם וויכוח התפתח בין שניהם. חייל אחר רץ לעברם ודרך את כלי נשקו. לאחר מכן הוא הכה את מוחמד בפה ואמר לו שהוא יירה בו. מוחמד הרים את ידיו ואמר לחייל פעמיים: "תירה, תירה".

בשלב הזה מוחמד התחיל לצעוק: "הראש שלי" ונראה מותש לגמרי. שמענו אותו מתנשף מאוד הוא התחיל לבקש בקול רם שיקראו לרופא. שני החיילים לא נענו לבקשת מוחמד, ואחד מהם דרש ממנו לפרק גלגל אחד של האמבולנס ולהחליפו בגלגל הרזרבי. מוחמד סירב ואמר שאין צורך להחליפו. ברגע זה, אחד משני החיילים החל להכות את מוחמד. מוחמד התחיל להחליף את הגלגל.

בזמן שמוחמד החליף את הגלגל, הוא דרש מהחיילים שיקראו לרופא. באותם רגעים, אחד החיילים עצר רכב מסוג פולקסוואגן בצבע בורדו עם לוחית זיהוי ישראלית. החייל דרש מנהג הרכב לתרגם לנו את מה שהחיילים אומרים. באותו רגע, מוחמד נפל על הארץ והתחיל לצעוק: "אני רוצה רופא". אני התקדמתי, גררתי את האלונקה והנחתי אותה ליד מוחמד. גם סאמר התקדם בעוד ששני החיילים דיברו עם הנהג של הרכב. התחלתי לטפל במוחמד שהיה מוטל על הארץ ונהג הרכב ניגש אליי ואמר לי שהחיילים אומרים שמוחמד מתחזה כי הם לא היכו אותו. השבתי לנהג שהחיילים כן היכו אותו ושאני ראיתי זאת במו עיני. באותו רגע, הסתכלתי לעבר מוחמד וראיתי ששלושת החיילים מקיפים אותו, צועקים בקול רם ומקללים אותו. זה נמשך כעשר דקות, בעוד מוחמד צועק ומבקש רופא.

דיברתי עם הנהג הרכב כדי שיתרגם לחיילים את בקשתי שירשו לי להשתמש במכשירי הקשר שלנו כדי להודיע למטה על המתרחש. ניגשתי לאמבולנס ונטלתי לידי את מכשיר הקשר בלי לחכות להסכמת החיילים והודעתי למטה בג'נין מה מתרחש. גם סאמר התקשר למטה. בזמן שסאמר דיבר במכשיר הקשר, אני ונהג הרכב העברנו את מוחמד לאלונקה. אחד החיילים בא עם חייל אחר ואמר שהוא רופא. הרופא ניגש למוחמד ובדק את הדופק שלו. הוא עשה זאת ללא מכשירים. לאחר מכן, הוא אמר לי: "העבר את העמית שלך לבית החולים". הכנסתי את מוחמד לאמבולנס והודעתי לחייל שאיני יכול לנהוג באמבולנס כי אין לי רשיון נהיגה ואיני יודע לנהוג. אחד החיילים ניגש אליי ואמר לי שיש לי חמש דקות כדי לעזוב את המחסום, אחרת יירו בנו.

לא הייתה לי ברירה אלא לעלות לאמבולנס ולנהוג בו. יצאתי מאזור המחסום אך חזרתי כדי לקבל בחזרה את תעודות הזהות שלנו. החיילים סירבו להחזיר לנו את תעודות הזהות.

(אחד החיילים לקח מאתנו בחזרה את תעודות הזהות לאחר שהחזיר לנו אותן קודם לכן). כשהתעקשתי לקבל בחזרה את תעודות הזהות, אחד החיילים נכנס למבנה שנמצא במקום וכעבור כעשר דקות חזר. הוא אמר לי שתעודות הזהות שלי ושל סאמר אצלו אך שאל אותי על תעודת הזהות של מוחמד. מסרתי לו את תעודת הזהות של מוחמד והמתנתי באמבולנס. החייל רשם את מספר תעודת הזהות של מוחמד על הדף שבידו ועזב את המקום בלי להחזיר את התעודות. נשארתי במקום והפעלתי את הסרנה. החייל שהזדהה כרופא יצא אליי ושאל למה לא עזבתי את המקום. עניתי לו שהחיילים לא החזירו לנו את תעודות הזהות שלנו. הוא קרא לחייל אחר שברשותו היו תעודות הזהות שלנו והחייל החזיר לנו אותן.

עזבתי את המחסום ובמהלך הנסיעה הייתי בקשר עם מטה הסהר האדום שבג'נין. ביקשתי מהם לשלוח אמבולנס אחר עם נהג נוסף כדי שלא אצטרך לנהוג באמבולנס שלנו. חששתי לעשות תאונה משום שאינני יודע לנהוג . כשהגעתי לטובאס, העברתי את מוחמד לאחת המרפאות שם. הרופאים הגישו לו עזרה ראשונה. לאחר שהם בדקו אותוהם הם קבעו שיש להעביר אותו לבית החולים. בדרך מטובאס לעקראבה, פגשתי אמבולנס שהגיע מג'נין. באותו רגע, איבדתי את ההכרה והתעלפתי. אני חושב שזה בגלל כל מה שעבר עליי במחסום.

חסאן רדוואן מוחמד רמדאן, בן 31, רווק, הוא מתנדב בסהר האדום תושב ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בג'נין, ב-22.1.03