דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

תקציר פסק הדין

בג"ץ 5100/94 ואח' תקציר פסק הדין בעניין שיטות החקירה של שב"כ

בית המשפט נתן היום (6.9.99), פסק דין המצהיר כי שירות הביטחון הכללי (שב"כ) אינו מוסמך, על פי הדין כיום, לנקוט בשיטות חקירה מסויימות, שיש בהן לחץ פיזי על הנחקר.

לבית המשפט העליון הוגשו מספר עתירות, בהן נטען כי חלק משיטות החקירה בהן נוקט השב"כ (כגון, טילטולו של נחקר, החזקתו בתנוחות מסוימות לאורך זמן, מניעת שינה) אינן חוקיות, בין היתר, בשל היעדר הסמכה בחוק לשימוש בשיטות חקירה אלה.

בית המשפט, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, קיבל פה אחד את העתירות. בפסק הדין, שנכתב על ידי הנשיא אהרן ברק, נקבע כי לחוקרי שב"כ נתונה על-פי חוק אותה סמכות חקירה הנתונה לשוטרים. סמכות זאת, המאפשרת ניהול חקירה הוגנת, אינה מתירה לחוקר לענות אדם, או להתייחס אליו ביחס אכזרי, בלתי-אנושי או משפיל. בית המשפט הכיר בכך שבאופן טבעי עלולה גם חקירה הוגנת להכביד על הנחקר, אולם אין החוק מתיר שימוש בשיטות חקירה הפוגעות בכבודו של נחקר לתכלית שאינה ראויה ומעבר למידה הדרושה. על יסוד זה הצהיר בית המשפט כי:

"אין לשב"כ סמכות ל"טלטל" אדם, להחזיקו בתנוחת "שבאח"..., לחייבו ב"כריעת צפרדע", ולמנוע ממנו שינה באופן שאינו מתחייב מצרכי החקירה".

בית המשפט קבע עוד, כי סייג ה"צורך" שבסעיף 34יא' לחוק העונשין (השולל אחריות פלילית בנסיבות מסוימות), אינו יכול לשמש מקור סמכות לחוקרי השב"כ, לנקיטת אמצעי חקירה שיש בהם הפעלת לחץ פיזי כלפי נחקר. סייג ה"צורך" יכול שיעמוד לחוקר שב"כ, בנסיבות הקבועות בחוק, לכשתיבחן אחריותו על-פי הדין הפלילי בגין שימוש בשיטות חקירה פסולות. היועץ המשפטי לממשלה יוכל להדריך עצמו אודות הנסיבות בהן לא יועמדו חוקרי שב"כ לדין פלילי בשל התקיימות תנאי ה"צורך". בה בעת, אין בסייג של "צורך" משום מקור סמכות לפגיעה בזכויות אדם. עצם העובדה שפעולה מסויימת אינה מהווה עבירה פלילית בנסיבות מסוימות, אינה מסמיכה את השב"כ לנקוט אותה פעולה.

פסק הדין מתייחס למצב הביטחוני המיוחד בו מצויה מדינת ישראל למן היווסדה ולצורכי המלחמה בטרור. על רקע זה אומר פסק הדין כי ההכרעה בעתירות היתה קשה. עם זאת, בית המשפט מחוייב לפסוק על פי החוק, והחוק אינו מקנה סמכות לחוקרי שב"כ להפעיל לחץ פיזי כאמור, על נחקרים. אם החוק, כפי שהוא כיום, טעון תיקון, נושא התיקון עניין הוא לכנסת לדון ולהחליט בו, בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. וכך אמר בית המשפט לעניין זה:

"סמכות להתקנת כללים ולפעולה על פיהם מחייבת הסמכה בדבר חקיקה שעניינה סמכות החקירה. בגדריה של חקיקה זו, אם המחוקק ירצה בה, יתן המחוקק את דעתו לבעיות החברתיות, המוסריות והפוליטיות הקשורות במתן הסמכה להפעלת אמצעים פיזיים בחקירה... מתן סמכות לחוקרי השב"כ להפעיל כוח פיזי במהלך חקירה של חשודים בפעילות חבלנית עויינת הפוגעת בכבוד האדם ובחירותם של אלה, מעוררת שאלות יסוד של משפט וחברה, של מוסר ומדיניות, של שלטון חוק ובטחון...ההכרעה בשאלה אם ראוי לה לישראל - בשל קשייה הבטחוניים - לאפשר אמצעים פיזיים בחקירותיה, ובשאלת היקפם של אותם אמצעים - החורגים מכללי החקירה ה"רגילה" - היא שאלה שההכרעה בה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את העם. כאן צריכים להישקל השיקולים השונים. כאן צריך להתנהל הדיון הנוקב. כאן יכולה להתקבל החקיקה הנדרשת ובלבד, כמובן, שחוק הפוגע בחירותו של הנחקר יהיה 'הולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש' (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)".

השופט י' קדמי, הצטרף לדעת הנשיא ברק. עם זאת הביע דעתו, כדעת יחיד, מטעמים שפירט, כדלקמן: "מתוך רצון למנוע מצב, שבו 'תתקתק פצצה' לנגד עינינו ויד המדינה תקצר מלהושיע, הנני מציע להשעות את כניסת פסק הדין לתוקף במשך שנה אחת; כאשר במהלכה, יוכלו חוקרי השב"כ לנקוט אמצעי חקירה חריגים במקרים נדירים של ' פצצה מתקתקת' בתנאי שתינתן לכך הסכמה מפורשת של היועץ המשפטי לממשלה".