דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עינויים והתעללות במסגרת חקירות

עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים. זאת, בהסתמך על פרשנות של השב"כ ושל בתי המשפט להמלצות משנת 1987 של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך "סיכול פעולות טרור", מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, כך נימקה הוועדה, ב"הגנת הצורך" שבחוק העונשין. בפועל, שיטות החקירה של השב"כ בשנים אלו הרחיקו לכת הרבה מעבר לפרשנות סבירה של המונח "לחץ פיזי מתון".

מציאות זו התקיימה משך שנים, על אף שזכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים פיזיים ונפשיים היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות למוחלטות, כזו שאין צורך "לאזן" אותן מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהותן או להגבילן, גם לא בנסיבות קשות.

בספטמבר 1999 קבע בג"ץ, בעקבות סדרת עתירות שהגישו פלסטינים שנחקרו בשב"כ וכמה ארגוני זכויות אדם, כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים. השופטים קבעו כי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה – בהן קשירות מכאיבות, טלטולים, כיסוי הראש בשק לזמן ממושך ומניעת שינה – הינן בלתי חוקיות. עם זאת, השופטים גם קבעו כי ייתכן שחוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי", לא יישאו באחריות פלילית בשל כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת", בהסתמך על "הגנת הצורך".

בתקופה שלאחר פסק הדין חלה ירידה בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה שנתנו השופטים למקרה החריג של "הפצצה המתקתקת", המשיכו חוקרי השב"כ להשתמש בשיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים. שיטות אלה הונהגו לא רק במקרים בודדים וחריגים ובמהרה הפכו לחלק ממדיניות החקירות הנוהגת.

מסדרה של מחקרים שפרסמו בצלם והמוקד להגנת הפרט, שהתבססו על מאות תצהירים ועדויות שנגבו מפלסטינים שנחקרו בשב"כ בשנים שלאחר מתן פסק הדין, עולה כי משטר החקירות שמפעיל השב"כ עדיין מבוסס, כדבר שבשגרה, על התעללות נפשית ופיזית בנחקרים. החוקרים נמנעים אמנם משימוש בשיטות החקירה הספציפיות שפסל בית המשפט, ואולם הרציונל העומד בבסיסו של המשטר הנוכחי הוא זהה: ניתוק הנחקר מן העולם החיצון ושימוש בתנאי כליאה קשים כאמצעי להפעלת לחץ פסיכולוגי ולהחלשת הגוף, במקביל לחקירה הפרונטלית בחדר החקירות. שילוב זה של תנאי מעצר וחקירה – המהווה התעללות, יחס בלתי אנושי ומשפיל, ובחלק מהמקרים אף מגיע לכדי עינויים – מופעל באופן שיטתי כלפי נחקרים פלסטינים בשב"כ, כל זאת תוך הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ושל אמות מידה מוסריות בסיסיות.

מדבריהם של פלסטינים שנחקרו בשב"כ, עולה כי הנחקרים מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים הכוללים תאי צינוק צרים ונטולי חלון, לעתים מעופשים ומסריחים, המוארים כל העת בתאורה מלאכותית המכאיבה לעיניים. חלקם מוחזקים בבידוד מוחלט מהסביבה. חלק מהעצורים דיווחו על חשיפה לתנאי חום וקור קיצוניים ועל מניעת שינה. רבים דיווחו על תנאי היגיינה מחפירים, ובין היתר על כך שרשויות הכלא מנעו מהם להתקלח, להחליף בגדים, לצחצח שיניים ואף להשתמש בנייר טואלט. המזון שניתן לנחקרים במתקני החקירה הוא בכוונה באיכות ירודה ובכמות בלתי מספקת, ועצורים מאבדים ממשקלם במהלך המעצר. בחדר החקירות, חוקרים מאלצים את העצורים לשבת כשהם כבולים לכיסא נוקשה ללא יכולת להזיז את גופם, למשך שעות ואף יממות. החוקרים מאיימים על העצורים, בין היתר כי ייפגעו בבני משפחותיהם, צועקים עליהם ואף נוקטים כלפיהם אלימות.

ברוב המקרים, לעצירים פלסטינים הנחשפים להתעללות פיזית או נפשית במהלך חקירתם אין כל אפשרות להתלונן על כך עד לאחר סיום החקירה. זאת, מאחר שהזכות להיפגש עם בא כוחם נשללת באופן שיטתי מעצורים פלסטינים הנחקרים בידי השב"כ, ועתירות לבג"ץ נגד מניעת המפגש נדחות. ברוב המקרים, העציר אינו יכול גם להתלונן בפני השופט בעת הארכת המעצר: הארכות המעצר נעשות בדרך כלל באופן חטוף, כשבחלק מהמקרים אין לעצירים כלל ייצוג או שלא ניתנת להם אפשרות לדבר עם עורך הדין שמייצג אותם. העצירים אינם מודעים לרוב לכך שהם מורשים לפנות מיוזמתם לשופט, או שהם חוששים מהתנכלות אם יתלוננו בפניו ויספרו על העובר עליהם בחדר החקירות, שאליו הם צפויים לחזור.

גם במקרים שבהם התלוננו פלסטינים על התעללות ועינויים בחקירה, הרשויות אינן אוכפות את החוק על חוקרים המתעללים בנחקרים פלסטינים או מענים אותם. ממעקב שמנהלים ארגוני זכויות האדם לאורך שנים עולה כי מאז שנת 2001 ועד היום לא נפתחה ולו חקירה פלילית אחת בגין תלונה שהוגשה נגד חוקרי שב"כ, על אף מאות התלונות שהוגשו לרשויות המוסמכות. השינויים הפורמליים שנעשו לאורך השנים באופן בדיקת התלונות – ובכלל זה מינוי ממונה על בדיקת תלונות נחקרים (המבת"ן) בתוך השב"כ והעברתו לאחר מכן למשרד המשפטים – לא שינו כהוא זה ממציאות זו: מאות תלונות, אפס חקירות פליליות. משטר החקירות המסתמך על הפעלת אמצעים אלה, לרבות תנאי המעצר והתנהלות החוקרים בחקירה הפרונטלית, עוצב בידי רשויות המדינה ואינו יוזמה פרטית של חוקר או סוהר זה או אחר. לא מדובר ב"עשבים שוטים" שיש לעקור, או בחוקרים חריגים שיש להעמידם לדין. משטר החקירות האלים של השב"כ, המתבסס על יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל כלפי נחקרים פלסטינים, הוא חלק מהותי ממדיניות החקירות של השב"כ, המוכתבת ומגובה מלמעלה ואינה נקבעת בידי החוקר בשטח.

מערך החקירות מופעל בידי השב"כ, אך מעגל רחב של רשויות משתפות עמו פעולה ומאפשרות אותו: רשויות השב"ס מעצבות את תנאי הכליאה כך שיסייעו לשבירת נפשו של הנחקר; אנשי הרפואה ובריאות הנפש מאשרים חקירה של פלסטינים המגיעים למתקן – גם כשמצב בריאותם לקוי – ואף משיבים לידי החוקרים נחקרים שבהם טיפלו לאחר שבריאותם הפיזית והנפשית נפגעה כתוצאה מהחקירה, כל זאת כשהם יודעים כי יופעלו נגדם אמצעי התעללות ועינויים; חיילים ושוטרים מתעללים בנחקרים בעת שהם מובילים אותם לשב"כ, מפקדיהם מעלימים עין, והפרקליטות הצבאית ופרקליטות המדינה אינן ממצות עמם את הדין; שופטים צבאיים מאשרים כמעט אוטומטית את הארכות המעצר ואת התמשכות ההתעללות וההחזקה בתנאים בלתי אנושיים; פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מעניקים חסינות מלאה לחוקרי השב"כ; שופטי בג"ץ דוחים באופן שיטתי עתירות נגד מניעת מפגש של נחקרים עם עורכי דינם ובכך מאפשרים את המשך ההתעללות בהם.

כל אלה שותפים למרכיבים השונים של היחס הבלתי אנושי, המשפיל, האכזרי והמתעלל כלפי נחקרים פלסטינים. כל אלה, המאפשרים את קיומו של משטר חקירות מתעלל זה, נושאים באחריות להפרות חמורות של זכויות האדם של הנחקרים, ולפגיעה בגופם ובנפשם.